עשו סייג לתורה / ד"ר אביעד הכהן

אומרים הלכה יש בעולם, מה זו הלכה? האומנם השתת איסור על נסיעה משותפת של נשים וגברים זה לצד זה באוטובוס היא "הלכה"? ואם כן, הכיצד זה שיש הרואים בה איסור חמור מדאורייתא, "ייהרג ובל יעבור", ואילו חכמי הלכה, ומן הגדולים שבהם, דוגמת רבי משה פינשטיין ז"ל, אינם רואים בה כל בעיה, ולכל היותר "מידת חסידות" או סרך חשש מדרבנן?

 

עולם ההלכה הוא עולם מופלא. כל החווה את התהליך העמוק שמלווה את פסיקת ההלכה או, למצער, טעם את טעמו מלבר, מבחוץ, יודע מהי טעמה של יצירתיות, אנושיות, רגישות. לא ייפלא אפוא שבמשך מאות רבות של שנים, עומדת ההלכה במוקד ההוויה היהודית, משפיעה על נושאי דגלה ומושפעת מהם, ובוראת מחומריה – שלא אחת רוויים אורניום מועשר וחומרים נפיצים ודליקים, אהבות, קנאות, שנאות ומתחים – עולם שלם של חוכמה בינה ודעת, הנובע מתוך החיים ומצמיח מהם אילנות גדולים.

 

אכן, לא מעט פעמים יש המבקשים לנכס את עולם ההלכה לצרכיהם-שלהם, ולעשותה קרדום לחפור בו את קידום עמדותיהם, החברתיות, הפוליטיות והכלכליות. למותר לומר, שעמדות אלה הן לגיטימיות כשלעצמן, אך גיוס ההלכה לקידומן מטעה ומחלל את שם ההלכה ונושא את שמה לשווא.

 

תופעה זו, של נשיאת שם ה' ושם ההלכה לשווא, בולטת במיוחד באותן "הלכות ציבור", שלא תמיד להלכה יש בהן עמדה ברורה, בוודאי לא עמדה אחידה. יש חכמי הלכה שסבורים ש"לא הכל הלכה". אך אפילו אם נאמר ש"לית מידי דלא רמיזי באורייתא", ושתורת ישראל רוולנטית לכל הסוגיות שעל סדר יומנו, ושאין בה נושא שאינו "שפיט", הרי שהשימוש בשם ההלכה להבעת עמדות נחרצות בסוגיות פוליטיות מובהקות אינו רצוי ואינו ראוי. השימוש בהלכה בוודאי שאינו יכול לשמש היתר לסרבנות פקודה בידי מי שלא תמיד שנה ולמד, או לפרסום מסמכים הנחזים להיות "פסקי הלכה", אך אין בהם אפילו מקור הלכתי אחד ובוודאי שלא דיון מעמיק וביסוס איתן לדעות הנשמעות בהם.

 

כך, למשל, נעשה שימוש נפוץ בדברי הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות, "שלא נעזבנה ביד האומות", כדי להצדיק סרבנות פקודה הכרוכה בפינוי יישובים. אכן, רוב חכמי ההלכה שלאחר הרמב"ן, לרבות הראי"ה קוק, אפילו אינם מזכירים השגה זו ולמותר לומר, שאין לראות בה הוראה נורמטיבית שניתן לתרגמה, "אחד לאחד", לכל נסיבות שהן, ולראות בה מעין היתר הלכתי המצדיק, כביכול, סרבנות ומרידה במלכות.

 

השינוי הגדול במציאות מצריך עיון וליבון מחדש של רבות מ"הלכות מדינה". כך, למשל, הניסיון ללמוד על "עמדת ההלכה" בשאלת פדיון שבויים תמורת שחרור מאות מחבלים הוא בוודאי מבורך, אך אסור שייהפך למשטח המרָאָה פופוליסטי לעמדות פוליטיות, לגיטימיות כשלעצמן, העוטפות עצמן במסווה הלכתי. ההלכה המפורסמת שלפיה "אין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהם", נאמרה בזמנים אחרים, ובמציאות חיים שונה לחלוטין, ולא ברור כלל ועיקר (בלשון המעטה) שניתן להסיק ממנה מסקנה אופרטיבית באשר ליכולתה של מדינה לערוך עסקת שבויים שיש לה השלכות על ביטחונה ועל יחסי החוץ שלה.

 

כך גם בהלכות כשרות, אבלות וצניעות (שבהן יש מחמירים שהפכו את "קול באישה ערווה" לדגם משופר שלפיו "כל באישה ערווה"). אין צריך לדבר בשבח ההקפדה המדוקדקת בקיום המצוות, אך חובה להבחין בין גופי הלכות ועיקרי תורה לבין חומרות מפליגות שלא שיערום אבותינו.

 

"המקפיד", אמרו חכמים, "תבוא עליו ברכה", אך ראוי לו שיקפיד על עצמו ואל יהפוך חומרה שבחומרות לנורמה שכביכול מחייבת כל אדם מישראל. באמת אמרו: מי שאצלו "קלה כחמורה", אין לו "קלות" אלא "חומרות" בלבד.

 

קל וחומר כאשר המקפידים והמחמירים על ספק חשש דחשש דרבנן, רחוק שברחוקים, עוברים על איסורי הלבנת פני האחר, הוצאת שם רע וחילול השם, עבירות שלכולי עלמא הן איסורים מדאורייתא, ונמצא שכרם יוצא בהפסדם. כך, למשל, ההחמרה היתירה בדיני גיור וכפיית גט שהייתה בימינו לרעה חולה עלולה להביא לנישואי תערובת ולהרבות ממזרים בישראל.

 

קצרם של דברים: הגיעה העת "לעשות סייג לתורה". רצונך להביע עמדתך בשאלה מסוימת, חברתית, פוליטית וציבורית, עשה כן, אך אל לך לדבר "בשם התורה", להתחבא מאחורי ההלכה, ולשאת שם שמים לשווא, תוך חילול כבודה של תורה. ובלשון חכמים: "לא כל הרוצה ליטול את השם – יבוא וייטול".

 

ד"ר אביעד הכהן, דקאן מכללת "שערי משפט"