מאבדון לפדיון: שבת פ' בראשית, תשפ"א
לפני ימים ספורים צפיתי בסרט תעודה בנטפליקס מאת המפיק הידוע David Attenborough שהגיע לגיל 93 ובמשך רוב שנות חייו הביא למסך סרטי טבע מופלאים, המתארים בפנינו יצורי שמים וארץ ואף תהומות. סרטים על עופות השמים, חיות וצמחי הארץ ודגים ויצורים שונים ומשונים במעמקי האוקיינוס. הוא צילם בהרים ובמדבריות, צלל לתהומות ים וטס למרומים, ובסרטיו ראינו מחיות ענק ונסיכי עליון ועד לבריות קטנטנות מוזרות שבג'ונגלים ובמעמקי עמקים. ועתה, בהגיעו למעל שנות שוח (מ' אבות ה' י"א) אף שהוא עודנו זקוף ולא כפוף, הביא בפנינו את מעין סיכום חיי פועלו. כנביא זעם מימי קדם, הוא מקרין בפנינו את אשר עשינו בגאוותנו בהשחתת הטבע ובהחרבת בית עולמנו, בכל דרכי ההתפתחות התעשייתית המואצת של ימינו אנו. דבריו זועמים, ולא בקול רועש אלא בהשקט והיגיון. זוהי אולי צוואתו, בה הוא לא רק מתרעם על העבר וההווה, אלא גם מציג דרכים לתיקון עולם, פשוטו כמשמעו. דבריו ותמונותיו מהדהדים בליבי וחשבתי כמה מתאימים הם דבריו לפרשת בראשית, אף כי הוא שאינו יהודי, אינו מודע ללוח שלנו ולסדר קריאותינו. בסיכום דבריו אמר שפעם היינו a part of the world חלק מן היקום, וכעת אנו apart from the world. מחולקים ונפרדים ממנו וכאילו מסתכלים על פני הטבע מבחוץ.
לפי דבריו, האיש הקדמון היה חלק מן הטבע וחי בהרמוניה איתו עד שבגאוותו ביקש להשתלט עליו ולהיות לאדונים לעולם כולו. כלומר, כל עוד שחי בגן עדן היו חייו בהתאמה שלמה עם סביבתו, הוא נהנה מחיותיה ופירותיה והנהגותיו בגבולות הטבע כפי שנפקד עליו מפי עליון. אולם, בפרוץ גבולות אלה ב"רב חכמה", הביא על עצמו כעס ומכאוב, כי נכנע לתאוות עיניים ואכל מפרי עץ הדעת טוב ורע ברצותו להיות כמותו יתברך ולהשליט עליו כוחו. כאשר נפקחו עיניו וראה את עצמו בעירומו, ניסה להסתיר את ערוותו בכסות עיניים, הכחשת עיוור ועילת תומה, ולהיחבא ממחבוא תמיר ועליון, ובכך אך הוסיף על גאוותו, עד כי שחקים יזלו דמעה וגורלו תאניה ואניה. בורא עולמים, שמעיניו לא נסתר דבר, גירשו מגן עדן אל קץ ההשתלבות לדרדור, והוא לבדו ידור בבדידות והתפרקות. בביזת אפו עמל לנצל עד תום אדמתו, עד כי השיבה לעפר ואבק משחק. זיהם את הארץ בזוהמה ואת הימים בטינופו, ואת השמים בעשן חלאה. עד זעקה עלתה מכל כנפות תבל ותענהו ברגזת הקץ.
וכאילו לא די בכך, ויהי כי החל האדם לרבעות את פני האדמה, ותהי רבת רעת האדם בארץ ואף בגוף הארץ. ובני האדם נמשכו אחרי הבשר ובתאוות הגורליות "נמשל כבהמות נדמו" (תהילים מ"ט כ"א, וכדברי הרמב"ן). עוד החלו לראות את עצמם לא כבני אדם, אלא כבני אלהים וכגיבורים ואנשי שם אשר אדונים על העולם. וגזרת עליהם להיות נפולים, וכ"הר נופל יבול" (איוב י"ד י"ח). ואמרת, לא אתן לאדם רֶוַח ושכר על שמשחית עולמי, כי בשיגיון הורס הוא בשורותיו ויצירותיו יכלו נחלותיו. אפילה ועלטה האפלת עלינו וקריאת אַיֶּכָּה הפכה לאֵיכָה. אף כי פיח הכבשן אין בשמינו וזוהר הרקיע מאהיל עלינו, וענן כבד לא נראה בארצנו, ופריחה מזהירה בכל שדותינו ואווירה צלולה בנשימתנו. ואילו אנו בבתי חיים קוברים מתינו, כי הנגע קרב באהלנו ונראה בקירות בתינו, ופשה בכל גופנו וזעקת הדלים בקהלנו.
נדמו קולות ברחובות עיר וחצרות תשבנה קדורניות. אין בשמים מטוס ואין במים משוט, כי כל אחד במקומו נעמד וצעדיו אל החוץ למצער. מלשוטט בדרכים מנועים, מפחד מהיות פגועים. פלאי הטבע מבעד לחלונות נראים וממרפסות מציצים, כי נשארנו מהם מופרדים ונתרחקנו מהיות משולבים. אך עתה, לא מהתעלות וגאווה ואף לא מיוהרה, אלא עתה מדאבה ודעיכה.
ואתה גבור לעולם תסמוך נופלים ותרפא חולים, ותתיר אסורים ותקימנו מהיות כזוחלי עפרים. כי מלך מחיה ומצמיח ישועה אתה ורב להושיע, וזעקת כל היצורים לפניך באה וזכר כל ברואים ברחמיו תזכור, כי אתה רופא כל בשר ומפליא לעשות. עשה עימנו אות לטובה ונשלמה שבחים שפתנו.
