דיבוק וריחוק: פרשת כי תבא:
דברי התוכחה הכתובים בפרשתנו נשמעים, לצערנו, מאוד מוכרים לנו בימינו אנו. "ידבק ה' בך את הדבר" ( דברים כ"ח, כ"א) , "והיו חייך תלאים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבקר תאמר מי יתן ערב. ובערב תאמר מי יתן בקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה" (שם כ"ח ס"ו-ס"ז). הגמרא במסכת סוטה מ"ט ע"א מבארת את הפסוק בזה"ל:
אמר רבא: וכל יום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר, "בבקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בקר". הי בקר? אילימא בקר דלמחר, מי יודע מאי הוי, אלא דחליף .
ופירש רש"י שם: ד"ה אלא דחליף: מי יתן והיה זה יום הבא כזה שלעבר וגו'. וכפירושו של בעל מדרש הגדול (שם עמ' תתכ"ט):
שתהא אומר בבקר, מי יחזיר לי ערב שלפניו, ותהא אומר בערב, מי יחזיר לי בקר שלפניו. מפני שכל עת שיבוא קשה הוא מלפניו, שנאמר: "מפחד לבבך אשר תפחד".
ואכן, כל השומע את החדשות בוקר וערב, ומתוודע למספרים ההולכים וגדלים מידי יום ביומו, מתגעגע לימים הקודמים וידיעותיהם המרגיעות.
והנה, כולנו יודעים היטב שהמגיפה מתפשטת על ידי קרבת יתר בין אנשים, וכהא דאיתא בירושלמי תענית ג' ה' ( ע"פ גרסת אגדות הירושלמי שבגנזי שכטר עמ' תכ"ב):
א"ר לוי: כתיב: "ידבק ה' בך את הדבר"- לאשה הזאת שהיא מדבקת ככרים זה אחר זה, הא עבידא אצו". כלומר בכך שהיא מדבקת את הככרות אחת לחברתה בתנור ונדבקות הן זו לזו, עד שנעשו כולן "אצו", מעין יחידה מחוברת שאין להתירה, כך הקירוב מדביק איש את חברו, ורק ההרחקה יכולה להבטיח שלא נידבק אחד מן השני ונגרום לשרשרת הדבקות שאין לה שיעור.
וכבר נודע ברבים שגדולה היא הסכנה למבוגרים מזו של הצעירים, כמאמר הירושלמי שם: "בחורים אבל לא זקנים"- ופירושו שאת מלוא חומרת המגיפה רואים כאשר גם הבחורים הצעירים נדבקים בה.
והנה, הלכה ידועה ומפורסמת היא שיש לאדם להרחיק דברים הגורמים נזק לאחר, אף כאשר הוא בתוך שלו (ראה בבא בתרא כ"ג ע"ב), והגם שגרמא בנזיקין פטור, איסור מיהת איכא (ראה רש"י שם). ורבו הדעות למקור האיסור, יש אומרים שהוא מן הפסוק "ולפני עור לא תתן מכשול" ( ויקרא י"ט י"ד, רמ"ה בבא בתרא פרק ב' אות ק"ז), ויש אומרים מ"ואהבת לרעך כמוך" (שם י"ח, ורמ"ה שם). אכן נזק זה הנגרם על ידי חוסר הרחקה ראויה, נקרא בלשון חז"ל "גירי דיליה", כלומר "החיצים שלו". כאילו אמרו שמכח מעשיו של אדם שנעשו ברשותו, יוצא נזק לאחר, וכאילו ירה חץ בחברו. על כן "על המזיק להרחיק את עצמו מן הניזק" (בבא מציעא קי"ז ע"א, כדברי חכמים) ואף על הניזק חלה האחריות להתרחק מן המזיק (כדעתו של ר' יוסי שם).
ובאשר לשיעור ההרחקה נאמר שכל הנזיקים שאדם עושה ברשותו שחייב הוא להרחיקם, כאשר הוא יודע קצב ושיעור עד היכן ראוי להרחיקם, אלה הם שיעורם. ונתנו חכמים שיעור בכל דבר ודבר על פי מה שהוא. וכשאין ידועים שיעורם, עליו להרחיקם בכדי שלא יזיקו ( שו"ת הרא"ש כלל ק"ח סי' א', וטור חו"מ ורמ"א קנ"ה ב') ושיעורים אלה הם לפי ראות הבקיאים (רמ"א שם, ועיין שו"ת הרא"ש כלל ק' סי' ד' וכו').
והנה כבר קבעו "הבקיאים" שבימינו כי הרחקה זו היא שני מטר (כלומר ד' אמות של חז"ל). עוד הוסיפו חובה נוספת שיש להצטייד במסכה המכסה כל פני הפה והאף שתמנע פליטת הבל פיו. החמרה זו מובנת מאליה, שהרי מדובר בדיני נפשות, "ובגירי דיליה בכח ראשון" מתחייב המזיק בנפשו (סנהדרין ע"ו ע"ב, במאמרו של רב פפא). ופשוט הוא שאף בספק דיני נפשות יש להחמיר.
אמנם נכון הוא שקשה לעמוד בהתמדה ולאורך זמן בתקנות חמורות אלה. ואולם כאשר כל יחיד ויחיד מבין היטב כי רשלנותו מסכנת לא רק את עצמו אלא אף את הציבור כולו, ובטובת הכלל מדובר, יחול עליו החיוב במלא חומרתו, וככלל שעל הניזק להרחיק את עצמו מן המזיק, וגם על המזיק להרחיק את עצמו מן הניזק. ובכגון דא נאמר: "כל ישראל ערבים זה בזה" (תורת כהנים בחוקותי סוף פרק ז', והובאה בסנהדרין כ"ז ע"ב, ושבועות ל"ט ע"א וכו'). וכך דרשו חכמים את הפסוק בויקרא כ"ו ל"ו "וכשלו איש באחיו"- איש בעון אחיו, שכל ישראל ערבים זה בזה.
ולא זו בלבד, אלא שמכח דין זה חייב אדם למחות בחברו כאשר הוא רואה אותו עובר על תקנות אלה, שהרי מכח ערבות זו, כשעובר אחד מתחייב כולם, שהיה להם למחות ולא מחו (תורת כהנים שם).
עוד אמרו באגדה: "ונפש כי תחטא" (ויקרא ה' א') – אינו אומר "נפשות כי יחטאו" אלא "נפש" שכל ישראל נקרא נפש אחד, שנאמר " כל איש ישראל" (דברים כ"ז י"ד, כ"ט ט') – כולם כאיש אחד, אם חטא אחד מהם כולם ערבים זה בזה.
למה הדבר דומה? לבני אדם שהיו באים בספינה. נטל אחד מהם מקדח, והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו: שוטה, אתה קודח תחתיך, והמים נכנסים וכולם אבודים (מדרש ילמדנו, והשוה ויקרא רבא פ"ד, ותנא דבי אליהו פרק י"א).
יש אשר ביקשו למצוא מקור למושג זה של הערבות דווקא בפרשתנו, הברכות וקללות שבגריזים ועיבל, בפסוק האמור, "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם" (דברים כ"ז כ"ו). ודרשוהו על מי שהיה סיפק בידו להחזיק ידי אחרים בקיום המצוות, ולא עשה כן (ירושלמי סוטה ז' ד', הובאה ברמב"ן על התורה שם ובשערי תשובה ש"ג י"ט) בימינו ובמצבנו קיום המצוות הוא אחריות הציבור למען שמירה על שלמותו ובריאותו של הכלל, מצוות של מסכות, הרחקות, ובידודים. אלה הן המצוות והמשפטים אשר מצווה אותנו השם בערבות חודש הדין והמשפט.

