בלוג בנושא חינוך, נכתב ע"י הורים

קיצור הלכות whatsapp

א. אל תפתח נושא חדש לפני שקיבל חברך יחס הולם לנושא שהעלה לפניך. ב. אל תשאיר הודעה של חבר ללא מענה זמן רב. הרעב שלו לתגובה אוהדת וציפייתו ליחס ראוי יכולים להתמלא בעזרתך. ג. השתדל להתאים את עצמך לשיח בקבוצה. אל תעמיס מעבר ל"יכולות הספיגה" של חברי הקבוצה, אל תעלה פוסטים ארוכים מדי, מתישים מדי […]

שאלת השאלות: סמארטפון לילד: לתת או לא לתת?

אז למה לתת? כי לכל החברים שלו יש, ואם רק לו לא יהיה – אז הוא ירגיש דחוי בחברה. אז למה לא לתת? כי יש סכנות בסמארטפון. אז מה עושים? האם לתת לילדכם סמארטפון? עצם ההתלבטות בשאלה זו עשויה להצביע על כך שמצויים במכשיר זה יתרונות וחסרונות. אז למה לתת? כי לכל החברים שלו יש, […]

בית המשפט פסק: קיום מבחנים חיצוניים אסור גם כאשר הם נעשים בתוך כתלי בית ספר הנחשב לפרטי

 

 תנועת נאמני תורה ועבודה מבקשת להפנות את תשומת לב ציבור ההורים ובתי הספר לפסק דין שניתן לאחרונה בנושא קבלת תלמידים לכיתה ט', הן במוסדות המכונים חצי פרטיים (מוכר שאינו רשמי), ועל אחת כמה וכמה במוסדות חינוך ציבוריים. מפסק דין זה עולה כי בתי הספר התיכוניים אינם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם ואינם רשאים לסנן תלמידים ללא הליך קבלה מבוקר ושקוף. אנו קוראים למנהלי בתי הספר השונים לקיים את פסיקת בית המשפט במלואה, ולנהל מעתה תהליך שקוף הוגן וצודק של קבלת תלמידים למוסדותיהם. אנו תקווה שהליכה לפי פרטי החוק בכל בתי הספר, ובכל סוגי החינוך הדתי, תביא ללקיחת אחריות רבה יותר כלפי כל ילדי ישראל החפצים בחינוך דתי.

קישור לפסק הדין

להלן פרטי פסק הדין:

ה"זולל וסבא" – במוסדות החינוך בציונות הדתית

 

 

 

 
                                                                              

ה"זוֹלֵל וְסֹבֵא" – במוסדות החינוך בציונות הדתית

פרשת " כי תצא"

בשבוע שעבר סיימנו את הקריאה בפרשת עגלה ערופה – פרשה שבאה להעביר לנו מסר של אחריות הקהילה ומנהיגיה לכל נפש אדם שנמצאת בשדה. פרשה שנותנת את הדגש על ערך "חיי אדם". לקורא את הפרשה הרי ברור שזקני העיר לא פגעו או הרגו ח"ו את החלל המוטל בשדה, אולם צריכים הם בכל זאת לעמוד לפני אותה גופה ולזעוק "ידינו לא שפכו את הדם"! בפרשת השבוע שלנו שוב נקראים אנו לזקני העיר. ההורים המסכנים והמיואשים מחינוך בנם פונים אליהם – מבקשים הם עזרה וסיוע. מתקשים הם בחינוך בנם. וזקני העיר? נראה שהם בוחרים ללכת אל הפיתרון הפשוט. האם אצלנו יש נער בקהילה שאינו שומע בקול הוריו ח"ו ואינו הולך בדרך הישר? הרי פיתרון הסקילה וביעור הרע מקרבנו הוא "הדרך הקלה". פרשה קשה זו מעלה לנו, ובמיוחד לפרשני המקרא, שאלות לא פשוטות כלל. חז"ל כבר העמידו את הפרשה ב"דרוש וקבל שכר" כיוון שבן סורר ומורה לא היה ולא נברא, מכאן שבפרשה זו עומדת לנו הזכות ע"י דרשה ולמידה על כל רזיה של תורה. אחת השאלות העולות בעיון בפרשה היא מדוע צריכים אנו את כל אנשי העיר במעמד הסקילה? האם לא די בבושה ובהשפלה של ההורים המיואשים שמרגישים תחושת כישלון צורב? מדוע משפחה זו צריכה לעלות לנס ולדגל "וכל ישראל ישמעו ויראו"? מה יהיה, לא עלינו, על השידוך של ביתם? הרי מה בסך הכל עשה בנם – עדיין לא בגיל מצוות – לא שמע לקול הוריו? שיחק כל היום במחשב/ שתה אלכוהול/ עישן סיגריה/ אכל ושתה יותר מידי?

התורה בוחרת בביטוי ייחודי בדרישתה "וּרְגָמֻהוּ כָּל אַנְשֵׁי עִירוֹ ָאֲבָנִים". התורה אינה אומרת "כל העדה", או כמו במקום אחר "וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ". התורה דורשת  "כל אנשי עירו" כולם צריכים להיות במעמד. מעניינת מאוד הערתו של בעל התורה תמימה, וההשוואה שהוא בוחר לפסוק – תורה תמימה הערות דברים פרק כא הערה קנב) ויהי' שיעור הכתוב ורגמוהו כל אנשי עירו כמו ענין הכתוב בפ' וישלח בני יעקב באו על החללים אשר טמא את דינה אחותם, אעפ"י דרק שכם טימא, אך מאחר שהדבר נעשית לעיני בני העיר והם שתקו תלה הכתוב את הפעולה עצמה בהם וה"נ מכיון שהדבר נעשית במעמד כל אנשי העיר תולה הכתוב את הפעולה בהם: שואל בעל התורה תמימה מדוע הורגים בניו של יעקב את כל הזכרים בשכם – מה היה חטאם? ועונה  כיוון ש "נעשית לעיני בני העיר והם שתקו".  זאת אומרת לבני העיר יש אחריות על המעשים הבלתי מוסריים שמתרחשים בקרבם, בתוך המסגרת הקהילתית. ממשיך בעל התורה תמימה את ההשוואה ואומר גם כאן, בפרשיית בן סורר ומורה "כיון שהדבר נעשית במעמד כל אנשי העיר תולה הכתוב את הפעולה בהם" 
ז"א שגם לאנשי העיר וגם לזקניה יש אחריות על התוצאה הקשה של בן סורר ומורה. הבעיה היא לא של ההורים בלבד, אלא גם של זקני העיר ואנשיה. ההורים אינם ניגשים לשופט, שישפוט את בנם על פשע או עבירה ניגשים הם לזקני העיר – לאנשי הרוח והחינוך, לרבנים שאמורים להוות את הסמל המוסרי והרוחני של עירם. חינוך ילדינו מתחיל בין כותלי הבית אך אינו נגמר שם, חינוכם של ילדינו תלוי בסביבה, ברחובה של עיר, בהתנהגות המוסרית והרוחנית של הקהילה. האחריות על בן סורר אינה נשארת רק אצל ההורים, אלא כמו עגלה ערופה מגיעה לפתחם של זקני העיר. מה שם (בעגלה ערופה) נאמר "זקני העיר" ונדרשים הזקנים לקחת אחריות על הנעשה בשטח הקרוב לעירם, כך כאן (בבן סורר מורה) נאמר "זקני העיר" ונדרשים הזקנים  ואנשי עיר לזכור שחינוך הילדים של חבריהם השכנים וכל סביבתם נמצא גם הוא, מבחינה מסוימת, באחריותם.

עומדים אנו עדיין בתחילתה של שנת לימודים. כבכול שנת לימודים, רואים אנו הורים המתחננים בפני ראש ישיבה או אולפנה שיקבלם. רואים אנו את ההורים המבוישים בבתי הכנסת, שבנם לא התקבל למוסד נחשב. רואים אנו את מוסדות הסמל והדגל של זקני העיר והשבט שמחליטים שהם צריכים לחנך רק את הטובים, והילד/ה נחמד/ה, אך לא בבית ספרם. אין כאן המקום להאריך, אך נראה שמוסדות החינוך של הציונות הדתית שברו את האחריות הקהילתית. חברתנו יצרה מודל של חינוך ובתי ספר שבהם מי שב"תורני" הוא יותר טוב, ושכחה לא מעט פעמים את רוח התורה. יצרנו עמותות ובתי ספר פרטיים שהעיקרון המנחה אותם הוא שמי שיש לו כסף ומעמד יוכל ללמוד במוסד הנחשק. מוסדות שבמיונים על מיונים מעמידים ילדים וילדות שעדיין אינם בני ובנות מצווה במבחנים לא אנושיים ובמתח רב עד
לקבלת התשובה.

אינני יודע מה הפיתרון למצב הבעייתי שנוצר, איני יודע כמה ילדים וילדות מצאו את הברזלים בשכונה כמקום משכנם כיוון שאף מוסד לא הסכים לקבלם, או ש"העיף" אותם בצורה עקיפה. נכון שח"ו לא גזרו על ילדים אלו סקילה, אבל בחרנו לומר להם שאצלנו, במוסדות החינוך של ה"שמנה והסלתה" בציונות הדתית, הזדמנות שווה היא בגדר "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא".  

בימים אלו של חשבון נפש צריכים אנו לשאול עד מתי?

צריכים אנו לעמוד מול זקני העיר – מחנכים, מנהלים, עסקני חינוך, ראשי ישיבות ואולפנות ולזעוק

 כי יותר מידי נערים ונערות מסתובבים בשדה ומחפשים את עצמם בחלל

 האם אנחנו יכולים באמת לומר "יָדֵינוּ לֹא …"?

                                                                                                                     שבת שלום צורי

מורה יקרה אילו מסרים את מעבירה לילדה שלי?

 

 

 

 4.7.12 

לפני מספר שבועות קראה המורה (שהחליפה את המורה שיצאה לחופשת לידה…) לביתי ולחברתה ללוח.

המורה אמרה לכל הכתה להסתכל ולראות עד איפה מגיע השרוול שלהן. "ככה לא הולכים
אצלנו", אמרה המורה. והוסיפה (כדי להסתמך על אילנות גבוהים): "זה גם כתוב בתקנון". (לא הפריעה העובדה שאין בבית הספר שלנו תקנון, אלה זוטי דברים…).

בפורים, ניתנה הוראה שהבנות לא תלבשנה מכנסיים ביום בו מגיעים מחופשים (ביתי התחפשה לחרדי, לכן זו היתה קצת בעיה… ).

במסיבת יום ירושלים, הכינה המורה (לפני שילדה) ריקוד עם בנות הכתה. היה ריקוד מקסים. אך "אליה וקוץ בה", גם רב העיר היה נוכח באותה מסיבה. אתם מתארים לעצמכם את צקצוקי הלשון לגבי העובדה שהרב נאלץ לחזות בבנות כתה ג' מחוללות.

שלא תבינו לא נכון, בית הספר שבו בנותיי לומדות הוא מבחינתי דוגמא ומופת לבית ספר דתי – לאומי. ההפרדה היא רק מתחילת ההתבגרות (כתה ה'), בנות המקהלה שרות בטקסים, ואין פוצה פה ומצייץ. זן נדיר במקומותינו.


בצוותא חדא גרים, בעמק יפה בין כרמים ושדות:

בקומה הראשונה- רב בית הכנסת.

בקומה השניה- משפחה שיש שיכנוה חרד"לית (שרוולים עד המרפק, כיסוי שלם, הכל –כלול…)

בקומה השלישית- משפחה "מעורבת"- האב חילוני, האם דתיה.

בקומה הרביעית- תלמידת חכמים.

בקומה החמישית- ה"פמניסטית", עם השם משפחה הארוך, שתמיד תישאל : ואיך יקראו
לילדים שלך כשיתחתנו- כמו ג'ודי שלום-ניר- מוזס? הא, הא… (התשובה: הם יבחרו, כמו
שאני בחרתי).

 

 אז אם כל כך בסדר, למה תמיד לא להגיד שהכל טוב?

אני אגיד מה מפריע לי- זו בעיקר המערכת הכללית של החברה שלנו. מה ילדה בכתה ב' או ג' מבינה מזה שאומרים לה שהשרוול שלה לא מספיק ארוך, או שהיא צריכה להיזהר שהחצאית לא תעבור את הברך? היא מקבל כבר מגיל קטן את המסר שהיא צריכה להיזהר כי היא עלולה לגרום ל…  (הדברים לא יכתבו, רק תשלימו את המשפט מנקודת ראותה של ילדה קטנה).

ומה הבנים בכתה ב' או ג' (המעורבת, אגב) אמורים להבין מהדרישות שחלות על הבנות? שהבנות צריכות להיזהר שלא…

ובכתה ה', כשהבנים ילמדו גמרא והבנות משנה, מה המסר שהם יקבלו? שהבנים מסוגלים/ צריכים כי… והבנות,נו, אתם יודעים, הן… והדברים לא צריכים להיאמר, כי המסר המחלחל הוא דווקא המסר הסמוי מן העין, והגלוי אל הנפש.

אני רוצה לגדל את בנותיי בעולם שבו יהיה ברור להן שהן צריכות להיות צנועות בהתנהגותן, בשפתן, בתכניות שהן רואות, בכך שלא יצרכו מותגים, שיסתפקו במה שיש- ושיבינו שאיך שהן נראות זה רק שיקוף לדברים הללו.

הייתי רוצה שבנותיי לא יחשבו שיש משהו "מיוחד" אם הן שרות לבד. הייתי רוצה (ובאמת חשבתי פעם שכך יהיה) שיהיה להן ברור שהן לומדות גמרא, בלי להאבק על זה, בלי להתאמץ בעניין. כל כך מתסכל אותי שאני יודעת שזה לא יקרה.

  

נעמה, אמא לשלוש בנות.

בלוג- תשלומי הורים, גזירה משמים?

אז מה קורה לנו? הורים שותקים, כי הם רוצים שהילדים יתקבלו למוסדות החינוך הכי טובים, כי הם רוצים את הכי טוב עבור הילדים שלהם, הורים משלמים כי הם רוצים שהילדים ילמדו במקום הכי טוב…
אבל בשיחות שומעים את הקושי לעמוד בתשלומים, שומעים את חוסר שביעות הרצון מהמערכת,

בין מסרים סותרים למסרים גלויים בחינוך הילדים

 

 

 

1.5.12

 

 

דרשתו של רש"י מתורת כהנים על הפסוק "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ
וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם ידועה לכל ילד הלומד
חומש רש"י. השאלה שעולה מהפסוק היא: מדוע סמכה התורה כיבוד הורים לשמירת
השבת? תשובתו של רש"י:

"סמך שמירת שבת למורא אב, לומר אף על
פי שהזהרתיך על מורא אב, אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו, וכן בשאר כל
המצות:"

הנער העומד מול אביו נמצא בדילמה ערכית ונפשית, למי לשמוע – לקול האב או לקול הציווי
האלוקי. תשובתו של המדרש ברורה- הציווי האלוקי. אין מקום לספק. המדרש לא
מביא לנו את ייסורי הנפש והקשיים הנמצאים בתוך ליבו של הנער שצריך לקבל את ההכרעה.
התורה העמידה את הסתירה באירוע ברור ומוחלט של שמירת שבת צווי דאורייתא. מה צריכה
להיות ההכרעה במקרה שיש התנגשות ערכית? ברור לכולנו שהעולם הדתי והערכי שבו אנחנו
מחנכים את ילדינו מלא לא מעט דילמות והתנגשויות ערכיות המחייבות את ילדינו להגיע
לידי הכרעה. השאלה הגדולה העומדת בפניו הורים ומחנכים היא:

מה הדרך הטובה להנחיל לילדינו את היכולת לקבל הכרעה בעולם בו יש התנגשויות ערכיות ודתיות?

לעניות דעתי בסמיכת השבת לכיבוד הורים יש את המפתח להנחלת הכלים. רוצה אני לשתף אתכם
בחוויה אישית שקרתה לי, לפני לא מעט חודשים. ראיינתי ילד חמוד בגיל 12 על מנת
לקבלו לבית הספר (עוול, גם בהתחשב במטרה, בהעמדת ילדים בלחץ
של הקבלה או אי הקבלה למוסד חינוכי כזה או אחר – אולם אין המקום במקרה זה להאריך)

במהלך הראיון שאלתי אותו מה הם תחביביו העיקריים, וכיצד הוא מבלה את זמנו. הנער ענה לי
שהוא מאוד אוהב לשחק משחק משותף עם חברים מהכיתה בפייסבוק. לשאלתי – האם הורים
מודעים לכך שהוא חבר בפייסבוק, ענה הנער בחיוך חביב שכן, ושאחד מהוריו עזר לו, כבר
בגיל 10, לפתוח את הדף. שאלתי הבאה קצת הביכה את הנער, שציין בפני שהוא ישר,
שאלתי אותו בן כמה הוא בפייסבוק?

והנער ענה לי במבוכה קלה שהוא בן 18.

השאלה הביכה את הנער כיוון שלכל אחד ידוע שמבחינת התקנון של פייסבוק רק מעל גיל 14 מותר
לפתוח דף.

לא מעט ילדים והורים בהכניסם נתונים לפייסבוק יוצרים מצג שווא על מנת שיוכלו להיות
חברים באתר המפורסם.

לאחר הראיון שאלתי את עצמי מה המסרים שהנער מקבל? הוריו, מחד, מחנכים אותו ליושרה ואמון
ומאידך מאפשרים לו, על מנת להיות עם חבריו, לשקר "רק שקר קטן". העולם
המודרני מביא את כולנו, המבוגרים והילדים כאחד, ללא מעט אתגרים ופיתויים. קשיי
התמודדות מחייבים בניה של עולם ערכי ורוחני ברור וחזק, בניה שמבוססת על נאמנות
ויושרה. ילד חש היטב את המציאות, הוא יודע להבחין מתי מזייפים, הוא מרגיש היטב מתי
המסרים, מדיבורים ומהתנהגות, הם סותרים. ברור לכל בר דעת שמסר סמוי שילד מקבל ברוב
המקרים חזק בהרבה מהמסרים הגלויים.

בפרשת השבוע (אחרי מות קדושים) הסמיכה התורה את השבת לכיבוד הורים. הרש"ר הירש על הפסוק מלמד אותנו

"השבת ננקטה כאן כדוגמא לכל התורה כולה…..כאשר ילד יהודי רואה את הוריו שמרים את השבת,

ילמד גם הוא מדוגמת ההורים לשית את עולמו לרגלי ה'"

השבת היא אחת מעמודי התווך של העולם היהודי. היא וכיבוד הורים על פי הרש"ר בהמשך
דבריו:

"הם הם שני העמודים של קדושת החיים בישראל"

רש"י בהמשך הפסוק ממשיך ללמד אותנו

"אני ה' אלהיכם – אתה ואביך חייבים בכבודי"

החיבור בין כיבוד הורים לשמירת השבת בא ללמד אותנו שגם הורים וגם בניהם מחויבים בשמירת
השבת וקיום התורה. אין מקום לזיופים. המסרים הסותרים נקלטים היטב בעיני הילדים.
ילד שגדל לתוך מציאות חברתית מורכבת כל כך של עולם המדיה, התקשורת והתרבות הסובבת
אותנו נדרש לקבל בבית הוריו חיסון וכלים להתמודד עם אתגרים אלו.

אני ה' – בוחן כליות ולב, אני ה' – היודע מה הם המסרים הגלויים והמסרים הסותרים אותם
מקבלים ילדיכם. הדוגמא האישית שלנו, המבוגרים, בהתנהגותנו היום יומית, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה ערכית
ודתית, היא הכלי והחיסון החזק ביותר שיכולים אנו לתת לילדינו בדרכם להתמודדות עם
הדילמות שהעולם המורכב שאנו חיים בו מציב בפניהם. 

 

הכותב הוא צור לוי אב לארבעה ואיש חינוך.

שלחו לנו מאמרים והגיגים:[email protected]

קרן חדד טאוב

יועצת זוגיות ורכזת הבלוג
"הורים עושים חינוך"

האם צריך לחייב בתי ספר לקיים טקס ביום השואה?

 


 


 


 


24.4.12


בדף הפייסבוק של נאמני פורסם הפוסט הבא:


"שאלה לדיון פנימי (אם עיתונאים יתקשרו בעניין, לא נשתף פעולה). הבוקר
התקשרה אלי אימא לילד בחינוך הממ"ד וטענה שבבית הספר של בנה לא עושים טקס.
הילדים בכיתה, יקומו בזמן הצפירה, יאמרו תהילים וישבו בחזרה. יתכן שיעסקו במהלך
היום בנושא השואה, אך לא כטקס. הסיבה היא משום שזהו המועד החילוני לציון השואה ולא
עשרה בטבת. נתבקשנו לטפל בעניין אל מול הגורמים המפקחים. אציין כי אנו יודעים שאכן
כך קורה שם. השאלה היא האם ראוי לכפות על כל מוסד ממלכתי, גם אם הוא חרד"לי
לקיים טקס "כמו כולם", בבחינת "עימו אנכי בצרה" וכחלק
מהממלכתיות? או שמא, מה שבית הספר בחר לעשות, מספיק מכבד והדרישה לטקס הינה
קטנונית. נשמח לדעתכם."


אני קראתי והחלטתי שאני חייבת להביע את דעתי, כמובן שזו דעתי האישית ולא עמדת התנועה.


אני רואה במעשה כזה הפרה של סטטוס קוו, אני רואה בזה עוד התבדלות
ואמירה של בתי הספר החרדל"יים לכך שהם לא חלק מהציבור הציוני בארץ אלה
התבדלות ופניה יותר ויותר אל הכיוון החרדי.


נכון שכאן נשאלת השאלה וכי מה זה עניינינו אם הם בוחרים את העמדה
החרדית, שיעשו מה שהם רוצים- תגובתי לטענה הזו שאם הם רוצים להיקרא חלק
מהממלכתי-דתי-תורני, הם צריכים לתחזק גם את החלק הממלכתי- וטקס יום השואה הוא אחד
מהדרכים לעשות זאת.


הטקס יכול להיות על פי מערכת הערכים שלהם, הם לא צריכים לשים שירי
חול, הטקס יכול להיות מורכב מסיום משניות לעילוי נשמת, או אמירת תהילים, אבל אני
לא רואה בשום מקום הצדקה למעשה שבעיני הוא בגדר פרישה מהציבור.


אני גם חייבת להודות שחלק ממני כואב את זה שהם לא רואים בי יותר שותפה
לדרך, שהם עזבו את הערך של כלל ישראל לטובת מה שהם תופסים כדקדוק במצוות.


אני גם בהחלט רואה באמירה של אותו בית ספר אמירה מתריסה, מעשה שחלק
ממטרתו היא בדיקת המים, בואו נראה מה תהיה התגובה ולכן אני מרגישה שאסור לעבור על
זה בשתיקה, כי בעיני זה אותו התהליך שפיספסנו בכך שכיום מפרידים יותר ויותר גני
ממ"ד בטענה שיש לזה ביקוש, ואנחנו עומדים מול שוקת שבורה, ותגובה של משרד
החינוך שמבחינתו אין זרמים בממ"ד, שבעצם מעלים עין מהתופעה, או שהוא פשוט
אומר אני לא מתערב-זו בעיה פנימית.


אז אם זו אכן בעיה פנימית, וגם הפוסט של נאמני הזמין לדיון פנימי- האם
אנחנו שומרים את זה בבטן או שאולי הגיע הזמן לדבר על זה?


 


 


שלחו לנו מאמרים והגיגים:[email protected]


קרן חדד טאוב


יועצת זוגיות ורכזת הפרוייקט
"הורים עושים חינוך" 


ללמדו תורה ופייסבוק

 

 

 

17.4.12

כאב לילדים בגיל החינוך היסודי, אני מוטרד לא פעם בשאלת בחירת בית הספר ואופיו, מתוך מחשבה שהחלטה זו הינה גורלית וחד פעמית. ברוב המקרים, בית הספר שתבחר לבכורך יהיה בית הספר בו ימשיכו שאר ילדיך, ולהחלטה יש השלכה גם על החינוך העל יסודי וכמובן על דרכו של הילד.

במקומות רבים בארץ מציעה מערכת החינוך הממ"ד, מתוך רצון להכיל את הזרמים השונים בציונות הדתית של ימינו, ומסיבות נוספות שלא נפרטן כאן, בית ספר ממלכתי דתי "רגיל" ובית ספר ממלכתי דתי "תורני" יותר, או ליתר דיוק – חרד"לי יותר.
האמת, שכדי לבלבל את הבריות, וכדי שלא לקפח את בתי הספר ה"רגילים" קוראים להם וגם להם "תורניים". תורה, מסתבר, יש כאן וגם כאן.

אז מה ההבדל? בבתי ספר "תורניים יותר" תהיה הפרדה קשיחה יותר בין בנים לבנות (הן מבחינת מועד ההפרדה והן מבחינת אופייה: הקפדה על הפסקות נפרדות ופעילויות בית ספריות נפרדות עד כמה שניתן). בבתי ספר "תורניים יותר" ינתנו תוספות שונות – חלקן הגדול על חשבון ההורים – של שיעורי תורה, וזמן הלימודים בבית הספר ארוך יותר (כלומר יותר זמן לימודים ופחות "צהרונים" או חוגים). בבתי ספר
"תורניים יותר" ינתנו שיעורים רבים יותר על ידי רבנים או אברכים (לעיתים חברי גרעין סמוך). בבתי ספר כאלו גם קיימת נטייה ברורה יותר להמעיט עד כמה שניתן מלימודי החול, שנתפסים ככורח שבא מלמעלה ופחות כצורך בסיסי, וגם להמעיט מפעילויות ממלכתיות שונות (כמו התעלמות מימי זיכרון מסוימים, או לימוד מינימלי של הסטוריה, אזרחות ומולדת).

האופי הזה של חלק מבתי הספר ה"תורניים יותר" לא מקובל בהכרח על כלל הציבור שלנו. הוא בוודאי לא מקובל עלי. כמובן, שגם לבתי הספר הממלכתיים דתיים הרגילים יש בעיות, שלא נעסוק בהן כאן. ובמה בוחרים? כאן מגיעה המחלוקת ביני לבין חברים רבים ויקרים שלי. הם מסבירים לי כי הם בוחרים בבית הספר ה"תורני יותר", למרות שאינם תומכים בהפרדה מגדרית, בהקצנה, באליטיזם או בחוסר ממלכתיות, ולמרות רצונם בחינוך פתוח לעולם ולמודרנה, מאחר ו"יותר קל לפתוח את הילד לעולם, מאשר לחנך אותו למצוות". בית הספר, הם אומרים, יחנך את הילד לגרסה קיצונית יותר אולי, אבל אנחנו ניישר אותו בבית. והטיעון הזה, חברים, משאיר אותי חסר תשובה.

כי לכאורה, זה נכון. חינוך למצוות, לתורה, לערכים וליהדות – דורש מידה של כפייה. המשאבים הנדרשים כדי לחנך את הילד ללבוש ציצית, ליטול ידיים ולהתפלל בבוקר, שלא לדבר על להאמין בבורא עולם או ליישם "ואהבת לרעך כמוך" גדולים לאין שיעור מאשר המשאבים הנדרשים בלתת לו לראות שעה של בידור נחות בטלוויזיה, או לשבת מול המחשב בבית ולגלוש תחת החסות של אינטרנט כשר כזה או אחר, שזו הגירסה שלנו ל"פתיחות לעולם". הרבה יותר קל לנו באמת, כהורים עובדים, לומדים, בעלי שאיפות ורצונות וצרכים, לתת לבית הספר את התפקיד הקשה, ולנו – לקלקל בצדדים, להיות ההורים הטובים, שנותנים לילד מה שהוא רוצה ומבקש, ובכך ממתנים אותו.

אבל האמת שבכך טמונה התשובה לאותם חברים שלי. חינוך אינו מטלה פשוטה או קלה. אחריות ההורים על בנם היא כוללת: "תנו
רבנן. האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדו אומנות…" (בבלי, קידושין כ"ט.). ללמדו גם תורה וגם אומנות: גם אמונה וגם ערכים אוניברסליים; גם משניות וגם אינטרנט. אין אנו יכולים לקחת לעצמנו את המשימות הקלות, ולתת לבית הספר את הקשות.

יתירה מזאת, אינני בטוח כלל שהרעיון של בית ספר קפדן  / בית מתון  יעבוד במציאות לאורך זמן. ילד שהוריו נותנים לו בבית לעשות מה שבבית הספר מחנכים לא – יקבל מסרים בעייתיים מאד, שישפיעו גם בהמשך, על החשיבות של בית הספר ועל התורה בכלל. בית ספר שמלמד, לעיתים במודע, את הילד למסרים שהוא יודע שאינם מתאימים ונכונים למשפחתו, להוריו, ולעולם בו הוא חי – יאבד את היכולת שלו להשפיע. וזה עוד בלי לדבר על השאלה של האם פתיחות ומודרנה אכן נלמדים מטלויזיה או משחקי מחשב.

זהו המבחן הגדול של דורנו. האם כהורים נשכיל לא להסחף אחרי זרמי הקיצוניות, ומנגד לשמר את המסורת ולבצר את הערכים והתורה? האם נוכל לקחת את המשימה הכבדה של לימוד ילדינו לעולם מורכב, יחד עם הוראתו את האמת הגלומה ביהדותנו? האם נמצא את הזמן לשבת איתו וללמוד משנה או גמרא, לדבר על היחס הראוי בין בנים לבנות, על הצורך לסייע לעני, אבל גם את הזמן להשגיח ולסייע בעדינות כאשר הוא לומד לחפש בגוגל, למצוא ערכים בויקיפדיה, לפתוח פרופיל בפייסבוק או לבחור תוכנית ראויה לצפייה בטלויזיה? הלוואי
שנזכה לכך.

חנן מנדל.

שלחו לנו מאמרים והגיגים:  [email protected]

נוכחות או מה הילד רוצה ממני?

 

 

 

15.4.2012

עולם המבוגרים יודע הכל. כך גדלנו.

את זה איבדנו.

המבוגרים שאנחנו היום, לא יודעים הרבה, לעומת הידע שמתרוצץ בחוץ חופשי.

הילדים שלנו יודעים דברים שלנו אין מושג בהם.

אז היכן הכוח שלנו?

מה הסמכות ההורית שלנו?

"מה אני אומרת לילד שזרק לעברי – 'אבא משליט טרור בבית ,ואני לא מקבל את זה'. מאיפה הוא הביא את המשפט הזה?", שואלת אותי מרים, אם לילד בן 15. כנראה ילד ממוצע לגילו, עם מודעות שאפשר לקרוא בכתבה של עיתון נשי.

"ומה אני אומרת לו בחזרה?" , היא שואלת. "מגינה על אבא? כועסת על החוצפה?"

"אני מנחשת שכעסת", אמרתי.

"כן" היא ענתה, "לא יודעת למה, אבל הגבתי בתוקפנות חזרה."

"כי שמטו לך את העליונות ההורית. את בסיס הידע שלך. ילד לא אמור לדעת להגיד משפטים כאלה. זה שיח של עולם המבוגרים".

כבר לא.

גידלו אותנו שידע הוא כוח.

זה עבר. ידע היום פתוח לכל, ואינו כוח יותר.

אז מה אני עושה מול ילד שבמשפט אחד מראה לי את כוחו?

א.     לא נבהלת.

ב.     נושמת

ג.      לא הולכת אל השכל שלי – ששם נמצא הידע, אלא למקום אחר

ד.     הולכת אל הנוכחות שלי.

לנוכחות שלי אין צורך בשום ידע. זה דבר שהוא שלי וזמין בכל רגע שאני רוצה בו. זה הדבר שהילד שלי בעצם מבקש. את הנוכחות שלי. להרגיש את העוצמה ההורית שלי.

כן לפעמים זה מאתגר יותר מאשר לענות סתם תשובה, או פשוט לכעוס חזרה. זה מבקש מודעות עצמית אמיתית. אבל זה דבר שאפשר להתאמן עליו ולחזק אותו כל פעם עוד ועוד.

הידע השכלי שלנו פחות ופחות רלוונטי בהורות החדשה, אבל הידע החוויתי שצברתי כאדם חי, נושם, מתנסה, קם ונופל בעולם – הרבה יותר חזק, הרבה יותר נוכח,והרבה יותר חשוב לילד המתבגר שלי.  ב'צחצוח חרבות' בנוסח אינטרנטי הוא חזק, אבל נוכחות שקטה ולא נבהלת הוא ישמח ללמוד ממני.

בלהה קריצר אריכא – רעיה ואם לשלושה.
מטפלת גופנפש ורוח.

 

שלחו לנו מאמרים והגיגים:  [email protected]

הורים מה אתם עושים בנוגע לחינוך של הילדים?

 

 

 

כשנתבקשתי על ידי צוות החינוך של נאמני תורה ועבודה לרכז את הפרוייקט הזה מאד התרגשתי. הרגשתי שבאמת הגיע הזמן שנדבר חינוך!

הגיע הזמן שנשאל כהורים  לאן אנחנו רוצים לכוון את הילדים שלנו?

איזה מסרים אנחנו רוצים להעביר להם? לאיזה תכנים "בסדר" לנו שהם יחשפו? ואיך
אנחנו מתמודדים מול המסרים של בתי הספר?

השאלות האלו ,גם, משליכות באופן ישיר על הזוגיות שלנו.

מה קורה אם התפיסות שלנו הן קצת שונות. ליתר דיוק אם נמדד ב"דטומטר" כל אחד מאיתנו יקבל ציון
שונה, איך מתמודדים עם השונות הזו? 

המטרה של הפרוייקט הזה הוא להעלות את השאלות, לדבר על זה. אין שום הבטחה שימצאו תשובות, אבל אני חושבת שהדבר הראשון בחשיבות הוא המודעות. המודעות לזה שכולנו שואלים את השאלות וגם שהשאלות קיימות.

 השאיפה של הבלוג/פרוייקט הורים עושים חינוך הוא לייצר שיח, אנחנו מזמינים הורים לכתוב את הרשמים שלהם מתוך היומיום ההורי/זוגי. בנוסף אנחנו נשמח שגם אנשי חינוך ישתתפו בדיון כדי לייצר דיאלוג, בעיני זה המסר החינוך הגדול ביותר שאנחנו יכולים להעביר לעצמינו כבני זוג וגם ילדים שלנו: אנחנו רוצים לנהל שיח, להגיד, לשאול, להקשיב ולחשוב יחד.

אז עם תחילת האביב ואחרי עשיית הסדר, כהמשך ישיר ל"והגדת", אני מזמינה אתכם לשתף את כולנו בעשייה
החינוכית שלכם כהורים.

שלחו לנו מאמרים והגיגים:  [email protected]

 

חודש אביב שמח,

קרן חדד טאוב

יועצת זוגיות ורכזת הפרוייקט "הורים עושים חינוך" 

מי מוביל את חינוך הילדים? ההורים או הפייסבוק?

 

 

 

 

הקושי המתעצם לפגוש את הילדים פנים אל פנים ולא פנים אל פייס-בוק, הקונפליקט בין הנטייה המוטבעת להיות חלק מהשיח הכללי ובין הרצון לשמור על ייחודיות, עוגן משפחתי וערכי, מועצמים מאד בעידן שבו ריבוי המסרים ברשת וטשטוש זהותה של השידרה-התרבותית, מקשים מאד על הקניית המנהגים והערכים מסורתיים.     סרוגים. 10.01.12

 

מאמר- כולם עוסקים בשכר הלימוד הגבוה בתיכונים. ומה עם החינוך היסודי?

וטלת על מנהיגי הציבור הדתי האחריות לתגמל ככל שניתן, בדרכים שונות ומגוונות, דווקא את בתי הספר היסודיים בהם לא גובים תשלומי הורים, או גובים פחות. יש לדאוג במכוון לכך, שלבתי הספר השונים מתקבלים טעוני טיפוח ובעלי מעמדות שונים באופן שווה. בנוסף לכך, במקומות בהם ההורים מעונינים בתגבור תורני או העשרתי נוסף, מומלץ לעשות זאת, ככל שניתן, כפעילות אחה"צ אשר נפרדת מסדר היום הרגיל של המוסד. גם אז, יש להחיל את כללי התמיכה והעזרה לכל משפחה ומשפחה שחפצה בכך. הפרדה שכזו, בין שעות הלימוד הרגילות לבין פעילות הנעשית לאחר סיום הלימודים כסוג של צהרון לפי בחירת ההורים, עשויה להשאיר יחד את כלל האוכלוסיות, ולקיים את חובתנו האמונית והמוסרית.

ילד אסור, ילד מותר, ילד פה וילד שם

פרופ' שרה סמילנסקי, במחקריה, מצאה שילדים בגיל הרך יודעים לאבחן ולקטלג היטב בין מצבים שונים גם בתוך משפחתם הגרעינית. ילד יודע בדיוק שבבית של סבתא אחת שלו מותר לעלות עם הנעלים על הספה ואילו אצל סבתו האחרת זה אסור בתכלית האיסור…

דוגמא לשילוב יפה של מסורתיים וחילונים עם ילדי ה"כיפות הסרוגות". מצאנו בגן הילדים ביישוב ניר עציון בו לומדים ילדים רבים מהיישוב עין הוד. כולם מכבדים אלו את אלו ומבקרים אחד בביתו של חברו. מפליא לראות עד כמה ילדים רכים יודעים להבחין בין אורחות חייהם לאלו של ילדים אחרים.

ילדים מקבלים בטבעיות רבה את אורח חייהם ואת מציאות חייהם ולומדים להכיר גם מציאות אחרת.

דווקא בעולמם של ילדים רכים רב המשותף על הנפרד.

הדרך בה נתווך לילד, נשדר לו עקרונות ותהליכי חיים, יהוו אבן דרך לעתיד. כשלא נסתגר ונתבדל אולי נצליח לקרב ילדים קטנים, ודרכם אם הוריהם, אל היהדות והמסורת. כך גם נְזַכֶּה ילדים רכים בלימוד קריאת שמע, תפילה וברכות. ובזכות תינוקות של בית רבן נוכל להפוך את תורת ישראל למשמעותית לכלל עם ישראל.

למה שלחתי את ילדי לממד?

ללמוד יחד, עולם קטן, ניסן תש"ע.

 

 

 

אם הייתי שר החינוך, הייתי מכנס מסיבת עיתונאים יחד עם השר להגנת הסביבה ומכריז על בתי הספר הממ"ד האינטגרטיביים כשמורות טבע. תהליכי ההתכנסות שעוברים על הציבור הדתי לאומי, המתאפיינים בהקמת יישובים ושכונות לדתיים בלבד, גרמו לכך שבתי הספר הממ"ד האינטגרטיביים הולכים ונכחדים מנופה של מערכת החינוך הדתית לאומית. התרבות צורות ההתיישבות ההומוגניות והתעבותן, המעיטה את הסיכויים שתלמיד מסורתי ממוצא מזרחי יחלוק שולחן משותף עם תלמיד מבית תורני וממוצא אשכנזי.
לשמחתי, זוכים ילדיי ללמוד בשמורת טבע כזו.