למוטט את חומות הזרות שבין ישראל לתורתו

 

 

לפני שנים מספר, בהיותי נער, פורסמה במדור הסאטירי של אחד העיתונים הגדולים מודעה שטילטלה אותי, עוררה אותי והותירה בי זעזוע עמוק. ההקשר היה סערה רבתי שהתחוללה סביב ענייני דת ומדינה והוויכוח על מקומה של תורת ישראל במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. אינני זוכר את פרטיה של אותה סערה תורנית (תרתי משמע), אך זכורות לי היטב מילותיה הציניות של אותה מודעה הקוראות “וקח חלקנו בתורתך”…

ימים רבים עברו עלי במחשבות על הטרגדיה שבאמירה הזו. עד כמה העמיק והחריף השסע שבין עם ישראל לתורתו, עד כי יהודים מוכנים לומר בפה מלא, כי הם מעוניינים לוותר על מקומם בתורה ואינם רוצים חלק ונחלה במסורת היהודית. ברי היה לי, כי אין מדובר בכפירה בעיקר או באפיקורסות, ואין כאן אמירה אידיאולוגית כלפי נותן התורה, אלא רק תחושה של מיאוס כלפי השחיתות, הסיאוב, הפוליטיזציה, הכוחניות והכפייה, שהפכו פעמים רבות לחלק בלתי נפרד מכרטיס הביקור של מוסדות הדת בישראל, ועל דא קא בכינא.

 

מאז אותו היום, גמרתי אומר כי אעשה כל שביכולתי לשינוי התווית הזו ואפעל במרץ לגילוי פניה המאירות של הדת היהודית, כך שיתמעט כמה שאפשר הרצון להתנער ממנה, ירבה כוחה ויתרחב מקומה. אף על פי שידעתי שלא עלי המלאכה לגמור, חשתי שאין אני בן חורין להיבטל הימנה ותרתי אחרי שותפים למוטיבציה הזו.

הצטרפותי לתנועת נאמני תורה ועבודה, והשותפות בפרוייקט שירותי הדת של התנועה, היו תוצאתן הטבעית של התחושות דלעיל. תחת קורת הגג של תנועה זו, מצאתי שותפים ושותפות נקיי כפיים וברי ללב, החפצים בראש ובראשונה להרים את קרנה של התורה בעם ישראל. בנועם ובסובלנות, פועלת התנועה להפיכתם של שירותי הדת בישראל לנגישים יותר, מאירים יותר ורלבנטיים יותר. מתוך מחוייבות ברורה וחד משמעית להלכה, המקפידה על קלה כחמורה, ובה בעת מתנגדת בתוקף לכפיה ולכוחנות, שואפת התנועה למוטט את חומות הזרות שקמו בין ישראל לתורתו. המודל אותו אנו מקדמים מעודד את עם ישראל, אנשים נשים וטף, להצטרף לקהילות השונות, לראות בעצמם חלק מן המורשת ומן המסורת היהודית, וכך למעשה להרחיב את מעגל השותפים בניהולם של חיי הדת במדינת ישראל. המדינה תתקצב ותחזק את הקהילות השונות, והן אלו שינהלו בעצמן את חייהן הדתיים, ויחליפו אט אט את הממסד הדתי הבעייתי הקיים היום. אנו מאמינים כי רק מודל שכזה, המושתת על כוחה של הקהילה, יהפוך את מדינת ישראל ליהודית יותר ואף לדמוקרטית יותר. אין בלבי ספק, כי בכוחנו לעקור מן הלב את התפיסות שבבסיס אותה מודעה שראיתי בנעורי, וביכולתנו לשוב אל המצב בו משתוקק עם ישראל את מילות התפילה “ותן חלקנו בתורתך”!

הרב אילעאי עופרן, רב קיבוץ יבנה

 

כמה עובדות:

  • התנועה עמדה בחזית המאבק למען רב ראשי ציוני בירושלים, יצירת פתרונות בסוגיית הגיור, ייצוג נשים במועצות דתיות, יצירת מודלים להסדרת מחלוקות בנושאי דתיים חילונים, עידוד הסכמי קדם נישואין, ועוד.
  • נושאים אלו כללו יצירת שיח ציבורי ופעילות משפטית, לוביסטית וחינוכית. 
  • בימים אלו, התנועה מקדמת את ‘המודל הקהילתי’ ליצירת דמוקרטיזציה בשירותי הדת.
  • חוברת מפורטת וסרטון הסברה ניתן למצוא באתר התנועה.

סגן דוסית במיל’

 

 

 

 

 

“מה יש לך לעשות במדרשה? מה את רוצה, להיות רב?! מה תעשי בצבא? אחד קפה, שניים סוכר! צבא זה לא לנשים! בטח שלא לדתיות! אז מי שומר על הילד כשאת באוניברסיטה? למה לא במכללה?

רבים מכם ודאי מכירים את השאלות הללו בצורה כזו או אחרת. כולן מגיעות מאותה עמדה ותפיסת עולם לגבי מקומה של האישה ומקומו של הציבור הדתי. מנותקים, מובדלים, מופרדים. בדומה לכך, ודאי ראיתם בשנים האחרונות את המודעות המעודדות אנשים “ללמוד עם אנשים בדיוק כמוך!” “קמפוסים נפרדים לנשים וגברים” “לגור עם אנשים דומים לך” ועוד כהנה וכהנה דרכים מקוריות ויצירתיות להשאר מנותקים מהחברה הישראלית ולשמור על “קדושת המחנה”.

אני לא מזלזלת בכך. אני בהחלט מבינה את הרצון לשמור ולהגן על הדברים החשובים לנו כציבור דתי, המעוניין לקיים את דבר ה’, לשמור על דברי תורתו ולעובדו מתוך יראה ואהבה. גם אני לא רוצה לאבד את הזהות הדתית שלי או לפגוע בחינוך ילדי. אני גם בהחלט מבינה את הרצון להפריד בין בנים לבנות, על מנת לשמור על הצניעות ולהתרחק מדבר עבירה. אני מבינה, אבל לא מסכימה. אני לא מסכימה כי אני חושבת שההתרחקות, ההתבדלות וההפרדה יוצרות את ההפך מדבר ה’. אני לא מסכימה כי אני חושבת שבזהירות רבה ובאמונה גדולה אפשר וצריך לשלב בין הרצון לשמור על קיום מצוות ולימוד תורה, לבין הרצון להיות חלק מעם ישראל, חלק יצרני, משפיע ובונה. אני לא מסכימה כי אני חושבת שלב ליבה של הציונות הדתית הוא השילוב העמוק, הכנה והחשוב בין “תורה” על כל רבדיה ו”עבודה” על כל רבדיה. אני לא מסכימה כי אני חושבת שהפתיחות ללמוד ולקבל את הטוב שבתפיסות עולם שונות, היא קריטית בשביל התפתחות והתקדמות. ולבסוף, אני לא מסכימה כי אני חשה שההתנתקות וההפרדה מולידות חוסר יכולת להתמודד, חוסר יכולת לגדול. 

פרויקט הצעירים של נאמני תורה ועבודה, הנקרא “עת לעשיה” מגיע מנקודת המבט שתיארתי לעיל. איננו רוצים להיות רק עם אנשים “כמונו”, להסתגר ולהתבודד תחת הכיפה הסרוגה והחצאית המתנפנפת. מצד שני, איננו מעוניינים לאבד את זהותנו הדתית-לאומית, להיטמע בחברה החילונית (או החרדית), המציגה תפיסת עולם השונה משלנו ולעיתים אף בזה לערכים שהם בסיסיים עבורנו. בפרויקט אנו מעוניינים להתמודד עם שני האתגרים הללו ולייצר פעיליות ומסגרות שמחזקות את הזהות הדתית, התורנית, האמונית, אך כחלק מהציבור הישראלי ומתוך פתיחות והקשבה ל”אחר”. לכל “אחר” שיש לו מה לומר.החזון שלי הוא לחיות בבית רוחני עם קירות דקים. קירות שיגנו עלי מפני הגשם והיובש, אך יאפשרו לי להרגיש משב רוח רענן ושמש מלטפת. זה מה שאני מנסה לעשות בנאמני תורה ועבודה. מוזמנים להצטרף אלי.

אפרת גרבר ארן, רכזת צעירים, נאמני תורה ועבודה

כמה עובדות:

  • בשנה הקרובה יוקמו תאי סטודנטים של נאמני תורה ועבודה בכל האוניברסיטאות בארץ. מוזמנים/ות!
  • הפצנו 4  חוברות לצעירים העוסקים בחברה מעורבת צנועה, היחס למדינת ישראל, היחס לגוי, חירות אישית מול סמכות חכמים.
  • אנו מקיימים מדי שנה ימי עיון, הרצאות ואירועים לצעירים בסוגיות אקטואליות ורלוונטיות בשיח הציבורי.
  • השנה קיימנו שבת בתנועות הנוער, שלחנו שליחים ושליחות לסניפים עם פעולות על אהבת ישראל, היחס לחילונים, האתגר שבין מעורבות והתבדלות ועוד.

לקחת אחריות לחינוך ילדינו

 

 

זה היה לפני חמש שנים. הגדולה שלי הייתה בגן חובה, ואנחנו, כמו כולם, נדרשנו להכריע לאיזה בית ספר לשלוח אותה. עמדו בפנינו שתי אפשרויות. האחת, בית ספר המתנהג כפרטי, קטן ואינטימי , עם 20 ילדות בלונדיניות בכל כיתה, שנבחרו (כלומר הוריהן נבחרו) בקפידה במיונים וראיונות. בית ספר עם המון יחס אישי, וחשוב מכך: המון השקעה בנושאים שחשובים לנו מאד – בתפילה ובלימוד תורה. בקיצור, תורני. האופציה השנייה הייתה הממ”ד השכונתי. בית ספר מצויין, עם מגוון תוכניות מכל מיני סוגים. אבל, ענק ונטול אינטימיות, ובעיקר כדרכם של ממ”דים – מאד מגוון. ילדים מבתים דתיים ‘רגילים’ יחד עם בתים מסורתיים, מעורבים, עולים, ותיקים. בקיצור, ממ”ד. 

התלבטתי. מאד. בעצם די הפסקתי לישון לכמה שבועות. ידעתי שבית הספר הבלונדיני יהיה מוגן יותר מהרבה בחינות, וגם ההומוגניות היחסית תזמן לי הרבה פחות מורכבויות חינוכיות. יהיו עוד ילדים בלי טלוויזיה, ועוד הרבה אימהות שלבושות כמוני. יהיה הרבה יותר קל. ומצד שני,  רציתי שבתי תכיר את כל עדות ישראל, את בני כל השכבות הסוציואקונומיות. רציתי שיהיו לה חברים מכל עם ישראל – כי זה החינוך והתורה שקיבלתי אני בבית, בבני עקיבא, ובאולפנה. חינוך שהדגיש את המחויבות ‘לכלל ישראל’, וראה בה מצווה לא פחות מרכזית מתפילה או לימוד תורה. ומצד שלישי, זו ילדה בת שש, מה אני רוצה ממנה?התלבטתי מאד ובסוף שלחנו לממ”ד.

וההתלבטות הזו פקחה פתאום את עיני להתבונן על ה’מיגזר’. עד אז , למרות שהייתי פעילה חברתית ומעורבת, לא הקדשתי לא תשומת לב ולא מחשבה לנעשה במיגזר. תמיד עבדתי במסגרות חילוניות, חייתי בעיר ולא ביישוב דתי, טרם היו לי ילדים בבי”ס או בתנועת הנוער, כך שמידת העניין או הידע שלי לגבי הנעשה במיגזר הייתה מוגבלת. פה ושם, כאשר התבטאות מביכה ומקוממת של איזה רב, או מעשה מקומם של קבוצה כזו או אחרת הגיעו לכותרות, ציקצקתי בלשוני, כמו כולם, על ‘ההקצנה’ ועל ‘ההתחרדות’. אך לא מעבר לכך.

היה לי ברור שבבוא היום ארצה להעניק לילדי את החינוך אותו אני קיבלתי, ושימש לי מאז ומעולם מנוע לרצון לעשות ולהשפיע. אך לא באמת שאלתי את עצמי, האם החינוך הזה עדין קיים. האם החברה והקהילה הזו שבתוכה התעצבתי, ושנטעה בי אמונות וערכים של  תורה רחבה, רלוונטית ומתמודדת, של ציונות ומעורבות של אידאליסטיות ומחויבות לכלל, האם הקהילה הזו בכלל קיימת עדין? עכשיו פתאום צפו ועלו השאלות האלה במלוא עוזם. פתאום הבנתי שאם אני ושכמותי לא ניקח אחריות ונהפוך למעורבים בנעשה במיגזר, לא יהיה לנו איך ואיפה להעניק לילדינו את החינוך בו אנו חפצים. אם אנו נפקיר את הזירה, הרי שאחרים בעלי עמדות, השקפות ושאיפות שונות מאד מאד, הם שיובילו והם שיחנכו את הילדים שלי. שלנו. 

ואז החלטתי להצטרף לנאמני תורה ועבודה. ולעשות. לעשות למען חינוך ציוני-דתי כמו שאני מאמינה בו. לא לקטר ולא להרים ידיים ולחשוב שהמאבק אבוד, ושאחרים שולטים במיגזר ואין מה לעשות. גיליתי שיש הרבה מה לעשות, והרבה עם מי לעשות, והרבה אפשרות לתקן ולהשפיע. רק צריך לרצות. ולהאמין.

 תהלה נחלון, יו”ר נאמני תורה ועבודה

כמה עובדות:

  • זו השנה הרביעית בה אנו מרכזים קבוצת מנהיגות של אנשי חינוך הפועלים בחינוך הדתי.
  • חיברנו וגיבשנו קבוצות הורים הפועלות למען חיזוק הממ”ד.
  • מוקד ‘צדק חברתי בחינוך הדתי’ מטפל בעשרות פניות מידי שנה.
  • יצרנו שיח ציבורי בסוגיות של אחריות חברתית לכלל ומניעת אליטזם  שילוב משמעותי של לימודי חול ושילוב מגדרי ראוי.
  • הצלחנו למנוע הפרדה או הפחתה של לימודי חול בבתי ספר יסודיים רבים.

דעות-בימת הדיונים האקטואליים רעיוניים של הציונות הדתית

 

 

 

לפני מספר חודשים, כאשר פנה אלי אוראל שרפ אותו הכרתי מזה זמן רב, וביקש ממני להצטרף לחברי המערכת של העלון “דעות” אותו הוא עורך, אודה על האמת שהדבר בא לי כהפתעה. ההפתעה נבעה גם מגילי הצעיר, וגם מהעובדה שאני אדם פשוט שלא מעורב בגדולות. אפילו לתנועת “נאמני תורה ועבודה” אינני משתייך, ורק לפרקים שמעתי על פעולות ועניינים אותם היא קידמה. מלבד זאת, לידתו והורתו של “דעות” הוא בירושלים, ואילו אני נולדתי, גדלתי ועדיין גר, בתל-אביב. “מה לי ולעלון “דעות”?”, כך שאלתי את עצמי…

אבל אז הבנתי שבדיוק בגלל זה כל-כך חשוב לי להיות חלק מ”דעות”. מהעיון בעלוני “דעות” לאורך השנים אפשר לראות שזהו פורום ייחודי בו מתקיימת החלפת מחשבות בנושאים האקטואליים שעומדים על הפרק בחברה הישראלית: המחאה החברתית, היחס לגויים, היחס לנשים, שחיתות ממסדית, יחסי חילוניים דתיים, ואפילו היחס לצבא בו עסק הגיליון האחרון. לדיון  שותפים רבנים מרכזיים בציונות הדתית, אנשי אקדמיה, אנשי ציבור, פעילים חברתיים ואנשי חינוך. אחד העקרונות עליהם אנו עומדים ב”דעות” הוא ההקפדה על מגוון אמיתי ומייצג של כותבות וכותבים. 

על אף שלדעתי השיחה על הנושאים הללו חייבת להתנהל בקרב כלל הציונות הדתית, לרוב הקולות המייצגים את המגזר ונשמעים בציבוריות הישראלית הם הקולות הקיצוניים, בין אם מדובר בקיצוניות ‘שמאלית’-רדיקאלית ובין אם מדובר בקיצוניות ‘ימנית’-שמרנית. הקול הציוני דתי, שמצד אחד מחויב לגמרי לתורה ולהלכה ומצד שני לא מוכן לוותר על פתיחות אמתית כלפי העולם; הקול שנאמן לתורה ולעבודה; הקול שלא מוכן להתנתק הן מהצבא והן מהמדינה וממוסדותיה; הקול שחש צורך ומחויבות להיות חלק מהחברה הישראלית ומהתרבות הישראלית; הקול הזה, לצערי, אינו נשמע מספיק. 

בירורים חינוכיים, דיונים על יחס ההלכה לחיים וסוגיות חברתיות, התבררו לראשונה ב”דעות” באומץ רב, גם כאשר במקומות אחרים חלק מהנושאים טואטאו מתחת לשטיח של ה”מגזר”. כך לדוגמא, לפני כשנה וחצי יצא גיליון של “דעות” שעסק ביחס למזרחיים בחברה הציונית-דתית. גם היחס לגויים זכה לגיליון משלו, לצד נושאים טעונים נוספים: תופעת הגירושין בציבור הדתי, היחס לכסף בחברה הציונית-דתית, מעמדו ותפקידו של רב הקהילה בימינו, ועוד.

מתברר שהיום “דעות” רלוונטי מתמיד. אחרי שעיתונים ועלונים שבעבר שימשו כבימות מעמיקות לסוגיות המעסיקות את הציבור הציוני-דתי – “נקודה”, “הצופה”, “תכלת” ועוד – נעלמו, “דעות” נותר כבמה אקטואלית, מעמיקה וחשובה. אני שמח להזמין את כל קוראי “מצב הרוח” להצטרף לדיון ולהצטרף ל”דעות”.

שאולי ברט, חבר מערכת דעות

עובדות:

  • כתב העת “דעות” יוצא מאז 1998. גיליון 57 יצא לפני שבועיים.
  • “דעות” החליף את כתב העת “גיליון” ואת עלון “תורה ועבודה”, שיצא מאז הקמת התנועה.
  • הוא יוצא לאור בשיתוף מרכז הרצוג, ממומן באמצעות חברי התנועה המנויים וע”י משרד התרבות.
  • כתב העת מגיע לאלפי קוראים, חלקם הגדול מנהיגים ומובילי דעת קהל.
  • אפילו על שולחנו של פרופ’ שקולניק בסרט “הערת שוליים”…

 

להיות אליטה

 

 

 

 

אני נמנה עם ותיקי תנועת “נאמני תורה ועבודה”, אפשר לומר, כמעט עם דור המייסדים. עזבתי את התנועה כאשר חלק מאנשיה הצטרפו למימ”ד. חזרתי אליה בשנים האחרונות, עם ההנהגה הצעירה והדינאמית שלה. 

חזרתי כיוון שאני מאמין בכל תודעתי שעל הציונות הדתית להיות אליטה מובילה בחברה הישראלית, לכוונן נכון את ערכיה החברתיים מול אלו הדתיים והלאומיים ולהצטרף אל הכוחות הקובעים את אופייה של מדינת ישראל לדור הבא, לא לימות המשיח. 

חזרתי כיוון שבניגוד לאמונתי זאת, אני רואה את החברה הציונית דתית נסוגה אל פינה מוצלת ואולי אך חשוכה, בירכתי הבמה, ונעשית בלתי רלוונטית לחלוטין.  את מקומה תופסת אליטה חילונית ציונית (לא, לא “שמאלנית” כפי שמקובל לחשוב) שבהעדר גוף ציוני-דתי משמעותי, היא מכריזה על עצמה כעל יהודית וציונית.  

אני מדבר,למשל,  על אנשים טובים כמו גדי טאוב או ארי שביט, ובין הקשישים, למשל, על דן מרגלית. הם אינם מקבלים את ההגדרות המקובלות על הציונות הדתית  והם – לא התקשורת השמאלנית וודאי לא הציונות הדתית – יקבעו את פרצוף פניה ואת אופייה היהודי-ציוני-חילוני של מדינת ישראל. מצב זה מדאיג אותי, לא משום שאני סבור שכוונותיהם אינן טובות, אלא מפני שאין שום משקל שיטה אותם כלפי ההגדרות התואמות את היהדות. הם רואים עצמם חופשיים מהגדרות אלו. 

הולכים ומתרבים בארץ ובקהילות ישראל בעולם הקולות הציוניים התובעים הגדרות אחרות למושגים “יהודי”, “ציוני” ו”ישראלי”. הגדרות אלו, לכשיתקבלו, ימוטטו לחלוטין את הבסיס לשיתוף פעולה של היהדות שומרת המצוות עם כלל ישראל. אינני מאמין שניתן לחסום התפתחויות ערכיות אלו על ידי חקיקה ואיזונים קואליציוניים. אני מאמין שצריכה להתפתח התמודדות בין אליטות משפיעות בתוך החברה הישראלית על דמותה. הציונות הדתית אמורה הייתה לעמוד במרכזם של החינוך, התרבות והרוח, אבל היא ויתרה על כך.

אליטה צריכה להיות בת-תרבות, מעודכנת, שולטת ללא מצרים בשפה שבה מתנהל השיח ודבקה בערכים הנעלים של החברה בתוכה היא פועלת. 

כל אלו מתקיימים ב”נאמני תורה ועבודה”. דבקות בערכים של שוויון – מגדרי וחברתי – שאיפה ליכולות גבוהות הן בתורה הן בתרבות המערבית, חיפוש עקשני לא קל – אחרי המשותף בשיח הישראלי, ובעיקר המאבק הבלתי פוסק נגד ההסתגרות – הן הפיזית והן הרוחנית – אלו ערכים שלטעמי העיסוק בהם הוא עניין של חיים ומוות לרוחה ולזהותה של החברה במדינת ישראל.

ד”ר אביעזר וייס, לשעבר ראש המכללה האקדמית גבעת וושינגטון

כמה עובדות:

  • בכנס האחרון של התנועה היו מבין האורחים: 22 דוקטורים, 9 פרופסורים , 5 שופטים מכהנים, ועוד.
  • את רשימת התפוצה של התנועה בדואר האלקטרוני קוראים אלפי אנשים, מהם חברים רבים המכהנים בתפקידים בכירים בשרות
  • המדינה, באקדמיה ובעולם המדע.
  • במחקרים רבים על תופעות חדשות בציונות הדתית, כמו למשל, לימוד תורה לנשים, הסילבוס יצביע תחילה על מאמרים של נאמני
  • תורה ועבודה כמי שקידמו זאת תחילה.
  • חברות בתנועה מקנה מנוי על כתב העת “דעות”.

למה אני חבר בתנועה?

 

 

 

אני מאמין שבבסיסה היהדות היא אוסף של רעיונות מהפכניים: מונותיאיזם, צלם אלהים, משפחתיות, שבת וימים טובים, אהבת הרע, עשות צדקה ומשפט, הלכה. כיוון שרעיונות חדשניים וטובים משנים את העולם, הצליחה היהדות לשנות את העולם.

אך המשימה הזו לא הסתיימה. שני איומים גדולים על היהדות מפחידים אותי: נטישה וקפיאה. לכאורה, הנוטשים הם הכופרים והקופאים הם האדוקים. רק לכאורה. האמת היא שלמרות שנטישה וקפיאה הם שני איומים קוטביים, עבורי הם היינו הך. כשהיהדות קופאת על שמריה – אין סיבה טובה שלא לנטוש אותה. כשרוצים לשנות באמת – כדאי להצטרף לתנועה.

כשהצטרפתי למערכת כתב העת “דעות”, גיליתי חבורה נפלאה ותוססת. חבורה שנאמנה לערכי תורה ועבודה ועם זאת מחפשת להתמודד באומץ, מקוריות, בביקורתיות, בכאב ובהרבה הנאה עם האתגרים החברתיים והמחשבתיים העדכניים ביותר. עבור חלק מהדתיים הטובים אך הקפואים – חלק מהסוגיות היו רגישות מדי, מרעישות מדי, מזעזעות מדי. מדי גיליון היו כמה שבטלו את המינוי, היו כמה שרצו להחרים את התנועה. אבל התנועה המשיכה בתנועה וראה זה פלא – הרעיונות המהפכניים ביותר ומעוררי הביקורת הנוקבת עלו וצפו בזרם המרכזי ואפילו הובילו לשינויי מדיניות.

לפני שנים, כשהתחתנתי, על הסכם הנישואים שלי חתם בלשכתו הרב זלמן נחמיה גולדברג, מפני שחבריו להרכב בבית הדין הרבני הגדול סירבו לחתום. הוא צירף שניים מעובדיו כדיינים ונתן את אישורו ל”הסכם לכבוד הדדי ולמניעת עגינות”. כשבקשתי מחבר לקרוא את ההסכם בחופה יחד עם הכתובה – רבים מהמוזמנים הרימו גבה. בפעילותי כיו”ר התנועה, עסקנו רבות בקידום ההסכם ואף הקמנו דוכני החתמה.

לימים הפך ההסכם למקובל לגמרי ואף ניכנס כעת במצע החדש של רבני צהר. רעיונות משנים חברה, פתיחות פותחת חברה, אומץ מחשל חברה, חדשנות מחזקת גם את המסורת וגם הופכת אותה לעדכנית יותר. משום כך אני חבר ב”נאמני תורה ועבודה”.

 שרגא בר און, יו”ר התנועה לשעבר(בהתנדבות).

עובדות:

  • מאז הקמת התנועה, היוו אלפי חברי התנועה את הבסיס הרעיוני והפיננסי לפעולתה.
  • ל”חברות” יש חשיבות רבה מאוד, בהיותה נותנת גב ציבורי לפעילות.
  • דמי חבר שנתיים עולים 180 ש”ח(לצעירים 60 ש”ח)
  • מרבית פעילות התנועה מתבססת על מתנדבים.
  • המתנדבים עוסקים בטווח רחב של פעילות, כמו ארגון כנסים, פעילות משפטית, ניהול המדיה האינטרנטית, הרצאות, גיוס כספים,
  • עמידה בדוכנים ועוד.

יהדות הלכתית קשובה שמספקת תשובות ראויות

 

 

 

 

כבר מימי חטיבת הביניים עלתה בי ההרגשה שתורת ישראל , שעל ברכיה גדלתי ואת מצוותיה אני מקיים, מוצגת פעמים רבות באור גזעני, שוביניסטי ואף אלים. מיצג זה של התורה לא עלה בקנה אחד אל מול הערכים שעליהם חונכתי – שמירת הלכה וערכי התורה כגון “ועשית הישר והטוב”, “צדק צדק תרדוף”, “ואהבת לרעך כמוך” ועוד. 

בחברה שבה גדלתי, שירי “מוחמד מת” או “מוות לערבים”,  היו דבר שבשגרה. בכל מסע בנ”ע יכולתי לשמוע מדריך שמלמד את חניכיו לשיר בקול גדול “קדוש, קדוש קדוש, תן לערבים בראש”. אך מה שהדהים אותי היה ההתעלמות המופגנת של חלק ממוסדות החינוך הפורמליים והבלתי פורמליים לקריאות אלו. ובחינוך, כידוע, אם מתעלמים –מצדיקים. 

אט, אט, התחושה שלי התחזקה. פעמים רבות שמתי לב שהקול הנשי מושתק. בנות לא קיבלו לגיטימציה ללמוד גמרא ולשאת דברים בציבור משום היותן נשים. החפצת האישה במגזר החילוני הלכה ותפסה מקום, גם בחברה הדתית לאומית, מהכיוון ההפוך. חינוך לצניעות התמקד רק באורך השרוולים והחצאיות, דבר שהעצים את החפצתן של נשים בחברה.

סדרי העדיפויות נראו מבולבלים. אותן אמירות שהציגו את התורה באור כה שלילי קבלו עם הזמן פן מעשי. יראת שמיים מזויפת באה על חשבון בין אדם לחברו. כשנערה מהסניף סיפרה לי שאף בן לא קפץ לעזור לה בזמן שהחצאית שלה נשרפה באש בגלל שמירת נגיעה, הזדעזעתי. נזכרתי באותו חסיד שוטה המתואר במסכת סוטה: “היכי דמי חסיד שוטה? כגון דקא טבעה איתתא בנהרא, ואמר: לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה” [מי נחשב חסיד שוטה? כגון הרואה אישה טובעת בנהר ואמר: אין זה דרך ארץ להביט בה ולהצילה. ומניח לה לטבוע]. שאלתי את עצמי עד מתי אמשיך להיות מופתע ממקרים כאלו?

דוגמאות אלו הובילו אותי לתנועת “נאמני תורה ועבודה”. כשהציעו לי למכור חוברות שמבקשות להציע הסבר כיצד ההלכה מצווה אותנו לחיות  באותם נושאים מדוברים כמו מעמד האישה, דת ומדינה, היחס לגוי, סמכות חכמים ועוד – לא היססתי כלל. החשיבות של הרעיונות המובעים בחוברות גדולה לאין שיעור לעולמנו התורני, הערכי והרוחני. החוברות מציעות תורה קשובה, שמשוועת לאמת האלוקית תוך ראיה רב גונית; פעמים רבות כנגד החינוך החד גוני בו אנו נתקלים לעיתים בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. אני מצר כמעט כל יום על אותם חברים שמוסדות מסוימים גרמו להם לעזוב את דרכי הדת בדיוק בגלל סיבות אלו. הרעיונות המובעים בחוברות מציגים יהדות הלכתית קשובה, יהדות שחותרת אל האמת ההלכתית ולא מציגה רק תמונה חלקית שלה – יהדות  שמתמודדת אל מול השאלות ומספקת להן תשובות ראויות.

ניצן אלגאוי, יו”ר מועצת תנועות הנוער, גבעת שמואל.

כמה עובדות:

  • פרוייקט החוברות החל לאחר שהתברר שחומרי התנועה מדברים בשפה גבוהה מידי ורחוקים מהנוער.
  • עד כה יצאו 4 חוברות לצעירים בנושא: היחס למדינה,היחס לחכמים, היחס לחברה מעורבת והיחס לגוי. החוברת הבאה תעסוק ביחס להשכלה כללית.
  • החוברת “חברה צנועה מעורבת” אזלה תוך כמה חודשים וכעת אזלו שתיים נוספות. בימים אלו מודפסים אלפי עותקים נוספים.
  • החוברות מופצות דרך האינטרנט ובעיקר ע”י בני נוער , בסניפים ובדוכנים.
  •  

רשות הדיבור לסטודנטים: תא נת”ע בקמפוס

 

 

 

 

“מי את”? שאלה מגוחכת: אני שרה קמפלר, סטודנטית לתקשורת ומדעי המדינה בבר אילן. תשובה מדוייקת להפליא אך חלולה להחריד. האם שמי, או תחום לימודיי מעיד על מי שאני, מעיד על תכונות האופי שלי או על מידת הקשר שלי עם הקב”ה? לא. אך בעולם אקדמי אובייקטיבי, תשובה נטולת אופי, נטולת דעה פוליטית וניטרלית היא זו שמקבלת את מלוא הנקודות. בשפה אקדמית, מצויים אנו בעידן פוסט מודרני נטול שייכות והגדרות. ובעידן כזה מי רוצה להתמגזר? רבים לא מעוניינים להיות עם הכיפה על הראש, לחפש מניין בקמפוס בזמן ההפסקה, או להיות זו שלובשת חצאית ארוכה. הם חשים כי מתיש לשמור מצוות ומעייף להתבדל. הרי אחרי שמשרתים יחד עם עמ”י על כל גווניו בצבא, למה שהדת תפריד בינינו דווקא בלימודים? 

ובכלל, יטענו המדופלמים, שבמציאות של “נרטיב” – לכל אחד יש את הפרשנות שלו לדת, כל אחת והקשר שלה עם “אלוקים”, כל אחד והיחס שלו למצוות ולהלכה. ובמרחב פלורליסטי שכזה איש אינו שופט אותך! סופית תמו להם “ימי בני עקיבא”, הישיבה או האולפנה העליזים. ובינינו ,למה לדבוק בפרדיגמות ארוכות שנים כשהסביבה מעודדת הפרכות? “תא של דתיים בקמפוס? השתגעתם?! האם אתם סובלים מכיסופים לחודש ארגון? מה לנו ולכם? הרי כבר אין משמעות “לאנחנו”! לא שאנחנו לא דתיים חלילה, אך למה להתאגד ולצאת בהצהרות? לא כל מפגש של עשרה חברים צריך שיפיקו  ממנו מניין!”. השתגענו? אלא שבניגוד לכך, ואולי דווקא משום כך, עם פרוש שנת הלימודים החדשה , בקמפוסים ברחבי הארץ קמים לראשונה תאים של “נאמני תורה ועבודה”, או בשמם  :”תא נת”ע!”.

התא מיועד לסטודנטים שמסורים לחיי הלכה, ושחשובים להם ערכי היהדות כמו גם ערכים נוספים. סטודנטים שלא מפחדים להתמגזר ומבינים שהמגזר הוא חלק בלתי נפרד מהם אך הדת היא לגמרי שייכת לכולם. בימים שבהם הדעות חלוקות ונדמה לציבור שההלכה מאבדת מהרלוונטיות שלה, דרושים חברה צעירים לחיזוק ידי ההלכה, ההנהגה התורנית, החינוך ועוד. חבר’ה שמחפשים להוביל בעשייה דתית וחברתית ושדורשים לשמוע קול הלכתי שנותן מענה למציאות שממנו הם מגיעים. אנו דורשים אתכם אצלנו לדיון ועשיה! חפשו אותנו בקמפוס!

כמה עובדות:

  • השנה קמו תאי סטודנטים בבן גוריון, בר אילן, העברית, אריאל ותל אביב.
  • מטרות התאים – להעמיק את השיח הדתי, מתוך פתיחות ומעורבות בקמפוס בפרט ובחברה בכלל.
  • העיתונאי יאיר שלג מלווה את קבוצת הרכזים.
  • רוב רכזי התאים מגיעים אלינו מיישובי יהודה ושומרון.