דבר העורך דעות 64 / אוראל שרפ

חָנֵּנִי ה' כִּי אֻמְלַל אָנִי רְפָאֵנִי ה' כִּי נִבְהֲלוּ עֲצָמָי. וְנַפְשִׁי נִבְהֲלָה מְאֹד, וְאַתָּה ה' עַד מָתָי… כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ. יָגַעְתִּי בְּאַנְחָתִי אַשְׂחֶה בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי (תהילים ו', ב'-ז')

פסוקי תהילים הנאמרים בנפילת אפיים בשעת התחנון הם תפילה של כאב לב, העשויה להיראות קיצונית ביותר. בהלת הנפש העמוקה והבכי הבלתי פוסק עד להמסת המיטה בבליל של דמעות וכאב אינם נתפשים בחברה המערבית כהתנהגות נורמטיבית ומקובלת. הם עשויים להוביל לכך שמי שינקוט בהם בצורה פומבית ובולטת יישלח לטיפול פסיכיאטרי.

לעתים דומה כי החברה חוששת ממצבי הקיצון של הנפש: טירוף הנפש, חוסר היכולת לסמוך על החושים והחשיבה – כל אלו הם איום אשר קשה להתמודד אתו. את הפחד מן השאול הנפשי העצמי מפגינה החברה לעתים בדחייה של החולים מקרבה. בתי-החולים הפסיכיאטריים ממוקמים לרוב במקומות נידחים, בשולי הערים או מחוצה להן, סגורים ומסוגרים. אף כי בניגוד להרבה ממחלות הגוף, מחלות-הנפש אינן מידבקות – היחס אל החולים בהן הוא יחס של חשש מהידבקות ומלווה בחשש מכל מגע או קשר.

לכאורה, הרי שהעמדה היהודית, המכירה בתהומות הנפש וכוללת אותם במנעד הרגשות שעמם ניצב האדם מול אלוהיו – הייתה עשויה לדחוף להכלה קשובה ועמוקה של חולי-הנפש. ואולם, דווקא בחברה הדתית עשויים חולי-הנפש להיתקל במחסומים נוספים בשל היותה של החברה שמרנית יותר ובמקרים רבים גם פתוחה פחות, הן בחשיבתה, הן ביכולת ההכלה שלה את השונה. יתרה מכך – וכפי שיידון בהרחבה בהמשך הגיליון – היהדות וההלכה עצמן עשויות להעמיד קשיים בפני חולי-הנפש.

את הגיליון הזה פותחות עדויות בגוף ראשון של חולי-נפש והאנשים הקרובים להם ביותר. חולי-הנפש ובני משפחתם – אשר נמנעים במקרים רבים מלהיחשף בפומבי בשל חששם מן התגובה החברתית – כתבו דברים אמיצים ונוגעים ללב, אך בעילום שמם. בעיניי, עילום שמם של הכותבים אמור להדליק נורה אדומה אצל כל אלו הסבורים כי החברה מסוגלת כבר להכיל את מחלות הנפש. גם כיום, ב-2014, חולי-הנפש מסתתרים מפנינו. הם יודעים עד כמה מצבם החברתי קשה – והקושי הזה, הנובע בעיקר מדעות קדומות וקלושות – הוא קושי מיותר, היכול להיפתר אם רק יחל בחברה דיון חופשי ומלא ידע על אודות מחלות-הנפש. ולוואי וייפתחו בפני חולי הנפש שערי ההכלה החברתית.

כשאין מה לשמר – רשמים משבת בבאזל / אוראל שרפ

 

אוראל שרפ, עורך דעות, הוא דוקטורנט במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב

 

אחת מן הזירות הפעילות ביותר במאבק שבין שמרנות והתחדשות היא התפילה. בעקבות סוף שבוע בבאזל, חזר אוראל שרפ עם תובנות בנוגע לתפילה הישראלית מול התפילה שבה פגש שם. האם יש מקום לפיוט בתפילה הישראלית של ימינו? ואיך שמרנות והתחדשות קשורות לאדריכלות? על קדושה, שמרנות, התחדשות ומקהלות

 

דבר העורך דעות 63 / אוראל שרפ

 

 

אנחנו בעיצומו של עידן הכתיבה. המילה הכתובה הופכת להיות מרכזית הרבה יותר מהמילה הנאמרת. הכתיבה היום רווחת יותר מאי-פעם. שיחות הטלפון שהיו אמצעי התקשורת המרכזי עד לעשור האחרון פינו את מקומן לכתיבה שזכתה באין-ספור מדיומים ואפשרויות ביטוי חדשות.

דבר העורך דעות 62 / אוראל שרפ

 

 

 

אלו נאמרין בכל לשון: פרשת סוטה, ווידוי מעשר, קריית שמע, ותפילה וברכת המזון…

"קרית שמע" – מנלן? דכתיב "שמע ישראל", בכל לשון שאתה שומע.

(תלמוד בבלי, סוטה לב ע"ב)

 

גאט פון אברֻם

 

אלוהים של אברהם, אתה שיודע שפות

שדברת עם אמי בשפה עתיקה ביידיש,

בצאתכם בשבת

בין הכוכבים,

העברית שלי לא נקיה.

העברית שלי חפ לפ ומדברת חפלפות ושטויות, כי לא מספיקיה…

דבר העורך דעות 61 / אוראל שרפ

 

 

 

 

"בתוך שהיו מתגעגעים מאד אחרי הבעטליר העִוֵּר, ענה ואמר: 'הנני, הנה באתי אצלכם על החתֻנה, ואני נותן לכם מתנה לדרשה, (שקורין 'דרשה גישאנק'), שתהיו זקנים כמוני, כי בתחלה ברכתי אתכם בזה, ועכשו אני נותן לכם זאת במתנה גמורה לדרשה, שתחיו חיים ארֻכים כמוני...

דבר העורך דעות 59 / אוראל שרפ

 

 

"ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם המכין מצעדי גבר"

 

בברכות השחר, הנאמרות מדי בוקר בתפילת השחרית, נתפשים הצעדים וההליכה כפעולה גברית. ואולם, ייתכן שהצעידה לעבר הדיון על הגבריות היא דווקא מימוש מדויק של החזון: "כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (ירמיהו ל"א, כ"א) – המצעד הגברי נובע מן המהלכים הנשיים המרשימים של הדורות האחרונים.

דבר העורך 58 / אוראל שרפ

 

   

רַחֶם נָא, ה' אֱלֹקֵינוּ, עַל יִשְׂרַאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו. (מתוך ברכת המזון)

יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ, שֶׁתַּעֲלֵנוּ בְשִׂמְחָה לְאַרְצֵנוּ וְתִטָּעֵנוּ בִּגְבוּלֵנוּ וְשָׁם נַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנות חובותֵינוּ תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם. (מתוך תפילת מוסף לשבת)

דבר העורך 56 / אוראל שרפ

 

 

 

 

דבר עורך

"…וּבְגִשְׁתּוֹ עַד הַהֵלֶך טָפַח עַל שִׁכְמוֹ טְפִיחַת חִבָּה אֲשֶר יֵשׁ-בָּה כְּדֵי לְפַצְפֵּץ, וַיִּקַּח לָשׁוֹן וַיֹּאמַר:

דבר העורך 54 / אוראל שרפ

 

 

 

 

דבר העורך

כל דבר ודבר בעולם יש לו לב וגם העולם בכללו יש לו לב. ולב העולם הוא קומה שלימה, כקומת אדם, עם פנים ועם ידיים ורגלים. אלא שאפילו הציפורן הקטנה ברגלו של לב העולם מלובבת יותר מכל לב אחר.