כך שומרת שנת השמיטה על כולנו

אחד הטעמים לדבר על שמיטה בזמננו הוא הטעמים. אם נעשה מטעמים מהטעמים, נתאים אותם לחברה המודרנית ונטמיעם בהתאם, השמיטה תניע גם עשייה משמעותית. נראה שיש לעשות זאת בשלושה מעגלים עיקריים: האישי, החברתי, והגלובלי

בזמן שדיברנו על השמיטה- היכן פרי גפנה?

 

 

 

פורסם בעיתון “בשבע”, מדור דעה, 21/8/14. 

כמו בכל שבוע סיימתי את ההבדלה, ברכתי ברכת מעין שבע וסיימתי ב”ועל פרי גפנה”. איני יודע מדוע, אך תוך כדי החזרת בקבוק מיץ הענבים למקרר, בחנתי אותו מקרוב. היתה עליו כשרות והוא השתייך למותג ידוע, אך באמצעות השורות הקטנות הבנתי להפתעתי שהוא בכלל מיובא. לא היה זה פרי גפנה של ארץ ישראל אלא של מדינה באירופה. כמה ימים לאחר מכן כשהלכתי לחנות שמתי לב שעל המדף נמצאים גם יינות מתוצרת ארה”ב, ספרד ועוד.

החל מהשבועות הקרובים נתחיל ביתר שאת להלחם את “מלחמות השמיטה”. מצווה חשובה זו שמוזכרת בפרשת השבוע תציף מחדש את שאלת המקור של כל תפוח ומלפפון. בצדק רב נדרוש לעודד את תוצרת ישראל והמאבקים לחיזוק החקלאות הציונית יתפסו אותנו בכל אכילת סלט ואפילו בזמן חיתוכו, כשנרצה לשים את הקליפות בפח. ואולם בעודנו נאבקים, בצדק, אחת לשבע שנים למען הפירות הטריים אנו לא שמים לב לפגיעה ההולכת וגוברת במזון ארוז שמקורו גם הוא מפירות או ירקות מתוצרת ישראל.

מי מכם שהלך לאחרונה לקנות שמן זית יראה בודאי שמנים רבים שמקורם בחוצה לארץ. מה אירוני הוא שאפילו את מה שנשתבחה בו ארץ ישראל אנו קונים משאר העולם רק בגלל המחיר. ועוד לא דיברנו על מוצרים מיובאים אחרים שהחלו להיות נפוצים יותר ויותר על חשבון תנובת ארצנו: פסטות זולות מאיטליה, שמנים, עוגיות, קופסאות שימורים ועוד ועוד. אומר בזהירות כי נדמה לי שבגלל עלותם הזולה ואי מיתוגם, הם זמינים יותר דווקא במרכולים המשרתים קהל דתי וחרדי המחפש, כמוני, אחר מוצרים זולים ולא אחר מותגים ישראלים ידועים.

וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ / אבישי בר-אשר

הוא קורא להגברת העיסוק הרוחני בערכיה ולהחלהשל כמה מעקרונותיה על כלכלת השוק החופשי בישראל, בעיקר דרך בלימת הצריכה המוגברת.

בעיני תמרי השמיטה היא, מעל לכול, תמרוראזהרה מפני נטישת החובה המוסרית להתחשב בחלש ובעני, במישור הפרטי ובמישור הציבורי.תמרי מציג תמונה חברתית עגומה, ולא פוסח גם על האדישות של הציבור הדתי~לאומי ושל הנהגתו.

“כִּי לִי הָאָרֶץ” – אל, אדמה ואדם בשמיטה / מרדכי בר אור

עם ישראל הוזמן להיכנס כשותף בכיר למערכת יחסים בין האל לאדמתו, בתקווה שיביןאת תפקידו וייעודו, אך הניסיון נכשל. וכך, מדי שבע שנים, חוזרת האדמה לאהובההראשון, ומעורבותו של האדם נדחית ומוגבלת. שיבת ציון הנוכחית היא ניסיון לכונןמחדש את השותפות הזאת, נוכח הכישלונות הקודמים.

פֶּרְמָקַלְצֶ’ר, שמיטה והדיאלוג שביניהן / חגית מימון

שיטת פֶּרְמָקַלְצֶ’ר לתכנון סביבתי עשויה להשיבלמצוות השמיטה את טעמה האבוד, את החיבור לאדמה. בו בזמן, השמיטה יכולה להעניק עומקורוח לחיבור הסביבתי למקום. ניסיון להחיות את האגדה שבהלכה ולהציץ לדיאלוג האפשריבין שתי שפות ושלושה חברים, רגע לפני השמיטה.