רק בנים? דרושות חזניות בגני החמ"ד

לא באתי לשכנע אתכם להסכים עם תופעת המניינים האורתודוקסים השוויוניים. אני לא מתכחשת להבדלים בין המינים וכשומרת הלכה אני מאמינה בנחיצות ההפרדה בזמן התפילה. עם זאת, באתי לדבר על חינוך בנות למחויבות דתית. חינוך שמתחיל בגיל הרך.

אני לא זוכרת אם הייתי חזנית בגן, וגם אין לי שום תמונה בזיכרון של התנהלות התפילה בכיתות א' ב', מה שאני כן זוכרת זו הרגשה חזקה שאני רוצה להיות כמו אבא. לקחת סידור ביד בערב שבת, ללכת לבית הכנסת ולשבת קרוב לבימה. קרוב לחזן. קרוב לארון הקודש. קרוב לה'. להתפלל את כל התפילה ולחזור איתו הביתה לאמא ואחותי שחיכו שם וערכו בינתיים את שולחן השבת.

ברור שאת מעשיי נאלצתי להפסיק כשקצת גדלתי ואבא הסביר שזה כבר לא מתאים שאשב איתו. מבט אל המחיצה מאחורה הבהיר לי ששם אני לא יושבת וכך הפסקתי לפקוד את בית הכנסת לתקופה ארוכה.

להתפלל בין הירקות הקלופים / חוה פנחס-כהן (תקציר)

 

 

 

חוה פנחס-כהן, משוררת, עורכת ומתרגמת ומרצה לספרות. מייסדת ומנהלת אמנותית של כנס "כיסופים" לסופרים ומשוררים יהודיים. עד כה פרסמה שמונה ספרי שירה. ספרה האחרון 'אחי, הצימאון' זכה בפרס רמת גן

 

במטבח, במקווה ובקברי הצדיקים מתרחשת תפילתן של נשים – תפילה אינטימית, חרישית, על הקיום ועל המשפחה. במשך שנים הודרו נשים מסידור התפילה המילולי, ומצאו דרך למלל את מעשיהן לתפילה. המשוררת חוה פנחס-כהן כותבת על המקדש הפנימי של נשים מתפללות, ועל אלוהים שמתגלה במקומות הבלתי צפויים

 

תפילה יוצרת קהילה

 

 

במדינה שלנו מקומה של הקהילה בחיים הדתיים אינו גבוה, הישיבות, הכוללים, המפלגות, הפכו להיות הכתובת הדתית. דומה שקהילת התפילה נעלמה לה מהנוף הדתי, הכל הפך להיות ממוסד, מאורגן, פוליטי. הרב אביע"ד סנדרס מבקש לחזור למבנה הקהילתי 

08/01/2014

תפילה בעולם מנוכר

"העשיה החברתית היא הדרך, אך היא צריכה לנבוע ממקום דתי ולא רק חברתי. ממקום שבו אני קורא ומישהו עונה לי. מראיה ושמיעה של האחר" הלל מאלי התארח בתא נת"ע ואריאל ודיבר על תפילה בעולם מנוכר

ביום שני כ"ה טבת, 7.1.13 הגיע החוקר והמוזיקאי הלל מאלי לשיחה אינטימית, מאלפת, ומטרידת מחשבה עם חברי תא נת"ע אריאל בנושא: " 'אינני יודע מילים מהן נולדת תפילה'- על היכולת להתפלל בעולם זר ".  

ההרצאה היתה מעין מסע מהמקורות אל השירה העברית ובעיקר אל עצמנו, בחיפוש אחר מקום התפילה בחיים שלנו בעולם זר ומנוכר. כל מי שהשתתף או השתתפה בשיחה הרגיש שהיא נגעה בו במקום מאוד עמוק, הצליחה לעורר תשומת לב לנושא שנמצא מתחת לפני השטח אבל לא מתעסקים בו ישירות ביום יום.

למי שפספס, כמה נקודות מעניינות שעלו בהרצאה –

האירוניה

השיחה נפתחה בהצבת השאלה- מי מגן עלי מהאירוניה שיכולה לנבוע ממעשה התפילה?

אליהו מהתל בנביאי הבעל: "ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול.. כי שיח לו וכי שיג לו וכי דרך לו, אולי ישן הוא ויקץ.." כשאני עומד ליד מיטת הבן שלי בבית חולים, מתפלל, מי מגן עלי מהאירוניה? מזה שיבוא איזה נביא ויגיד לי- תצעק יותר חזק, אולי האלוהים שלך עסוק, אולי הוא ישן…

הרבה פעמים אנחנו מרגישים את האלם, את חוסר היכולת לפתוח את הפה והלב בתפילה. יהודה עמיחי כותב על זה- "אנחנו שנינו בגיל כזה, שבו שוב לא יאמרו יתום על מי שמת לו אלוהיו". ומה אם אני רוצה למרוד במוסכמות ולקרוא לעצמי יתום גם אם אבא או אמא שלי נפטרו בשיבה טובה? אז מה אם אני בן 50-60? ולמרות שכבר אין לי את התפילה התמימה, כבר אין משרוקית שתהדהד ויבוא הבעש"ט ויגיד שבקעתי את כל הרקיעים, עדיין לקרוא לעצמי יתום, אפילו שאני "כבר בגיל כזה", כבר מתוחכם, אינטליגנט, מכיר ומעריך את העולם המדעי וחלק ממנו, עדיין- לקרוא לעצמי יתום. להרגיש את החסר.

כי אם לא התפילה, הפנים, המבט- אז מה הכל שווה? אחרי שה' אומר למשה שהוא ישלח מלאך להוביל את עם ישראל במדבר, משה מגיב "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה". מה הכל שווה, המצוות, הגעה לארץ ישראל, החסד, החברתיות, כל הדברים היפים- מה הכל שווה אם אין פנים? כמו בזוגיות- יש ילדים, בית, הכל מלא בחיוניות ממלאת, אבל אם אין זוגיות- אז בשביל מה? הכל מרגיש חסר.

הזעקה

בספר שמות אנחנו מוצאים את עם ישראל שבלי יותר מדי תחכום ופילוסופיה נאנחים מהעבודה, "ויזעקו- ותעל שועתם אל האלוהים.." זו הבטחה שמי שזועק, גם אם הוא לא מכוון למקום מסויים, פשוט "ויזעקו"- התפילה נענית. כולנו מכירים את דברי הזוהר: "גדולה צעקה שקורעת גזר דינו של אדם… שמושלת על מדת הדין של מעלה.." אולי לכולנו יש זכרונות של צעקות אמיתיות מהחיים שלנו. למה אנחנו צועקים? למה שזה יהיה מענה לתפילה? האם זה עוזר לבעיה שלנו בתור מתפללים שכבר לא בטוחים במענה לתפילה?

פרופ' יואל הופמן כותב, "הצפרדעים והציקדות אומרות דבר אחד, והוא מן הסתם חשוב מאוד. משהו על מימי הביצה, או על האויר החם, או על הצורך הנואש בהזדוגות. וכך צריך שיהיה גם באוניברסיטאות. שאדם יכנס ויאמר ויאמר לכולם (אפילו במשך שעה וחצי או יותר) דברים כגון אני מתתיהו, אמי שמה רבקה, אבי הוא אליעזר, בבקשה, בבקשה."

מהם כל התפילות, כל המילים, כל הפילוסופיה? הכל סך הכל נסיון ליצור קשר. בן אדם רוצה שיקשיבו לו. אנחנו כלואים בתוך גופים נפרדים ומה אנחנו רוצים? לשבור את המחסומים, לדבר, ליצור קרבה.

הצעקה היא פניה להקשבה, פניה שמישהו יצא מעצמו וישים אלי לב. ולמה היא נענית?

בישעיהו נ"ח מתואר מצב אחר – עם ישראל דורש את ה', צם וכו' ובכל זאת ה' לא עונה להם: "ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון, כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב"- דתיים כמו שצריך, רוצים קרבת אלוהים, רוצים צדקה, דעת דרכי ה', אבל עדיין מרגישים שלא נענים "למה צמנו ולא ראית, ענינו נפשנו ולא תדע"?

התשובה ששם ה' בפי ישעיהו היא: "הכזה יהיה צום אבחרהו?.. הלכף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע?…הלוא זה צום אבחרהו- פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה, ושלח רצוצים חופשים וכל מוטה תנתקו, הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם…אז תקרא וה' יענה, תשוע ויאמר הנני…"

אפשר לקרוא את זה כתנאי- אם תגמלו חסד- ה' יענה לתפילותיכם. הצעה אחרת לקרוא את זה היא לא כתנאי אלא כקריאה לאומץ, לפתוח את הלב למי שנמצא מולך, לשבור את מעגל הזרות והניכור שאנחנו נמצאים בו. בדרך כלל הפתרון שלנו הוא להתכנס בתוך עצמנו, במקום זה קורא הנביא – לראות את מי שמולנו, לשמוע את המצוקות שלו. ישעיהו קורא לנו להיות בני אדם שרואים, שומעים ומרגישים את המצוקה שיש סביבנו. ואז באה עניית אלוקים לתפילה. לא כשכר וגמול אלא באופן זה שאדם מקשיב ורואה את החבר שלו- אז הוא נמצא בעולם שבו התפילות נענות, עולם שיש בו הקשבה ותשומת לב.

חסד לא מתוך אידיאולוגיה

זוהי קריאה לקיים עולם של חסד לא מצורך אידיאולוגי, אתי, אלא מסירוב לשתף פעולה עם האלם. אדם שמדבר ויודע שמישהו שומע אותו, גם יכול להתפלל.

העשיה החברתית בחברה הדתית באה הרבה פעמים במקום, או כתחליף לרוחניות "רחפנית". אבל מה זה שווה בלי הגעגוע לתפילה התמימה, בלי ה"פנים" שמשה לא מוכן לוותר עליהם? העשיה החברתית היא הדרך, אך היא צריכה לנבוע ממקום דתי ולא רק חברתי. ממקום שבו אני קורא ומישהו עונה לי. מראיה ושמיעה של האחר.

פרופ' יואל הופמן כותב "פעם הכרתי אשה שברירית, כעין הולוגרמה, קל היה להטיל ספק בקיומה אבל הגעגועים אליה הכאיבו מאוד". התפילה היא סוג של הולוגרמה, זה כבר לא ממש נמצא, אבל הגעגועים אליה מפעילים אותנו. הגעגוע לתפילה הוא הגעגוע לקשר, לבטחון שמישהו מקשיב לי ושומע אותי. גמילות החסד שישעיהו מכווין אליה כפתח להקשבת ה' לתפילה היא גמילות חסד של הקשבה, ראיה, תשומת לב.

סיימנו באופטימיות עדינה בשירה של רבקה מרים "על יד אלוהי", שבו על אף היאוש שבלהיות "לבדי.. על יד אלוהי שאותי במרחבים הגדולים איבד… ולחפשני לא בא. כאחת האבנים המוטלות בשדה…" יש איזושהי תקווה, ישיבה "על יד אלוהי", "כמו אז כששמעתיו בוראני, כמנגינת חליל, כשלהבת דקה".

 

מוזמנים תמיד למפגשים הבאים של התא! פרסומים כאן, בפייסבוק ובאוניברסיטה…

נאמני תורה ועבודה מציגים: נוסח תפילה אחיד

 

 

ארגון 'נאמני תורה ועבודה' הקורא לאחדות ישראל דרך קידום 'המודל הקהילתי' המציע, בין השאר, לבחור רב ראשי אחד בלבד לישראל, מקדם לקראת תקופת החגים הצעה לתקנון לבתי הכנסת עם הנהגות ברורות שמטרתן להביא ליצירת נוסח תפילה אחיד לכל מסורות ישראל השונות.
10/09/2012, מורשת

משפטנים בכירים דתיים לרבנים הראשיים: פסקו כי מותר לצרף שופטים למניין

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1186550.html


מאת הפנייה לרבנות נעשתה בעקבות דברי חבר מועצת הרבנות ורב העיר חולון, אברהם יוסף, על כך שכל שופט הוא בגדר "מרים יד בתורת משה" ואינו ראוי להצטרף למניין

27.8.2010

שופטי ישראל לרבנות: מותר לנו להיות חזנים בימים הנוראים

בפנייה ששלחו שופטים, אנשי פרקליטות ובעלי תפקידים במשרדי הממשלה, הם קוראים לרבנות הראשית להסתייג מדבריו של הרב אברהם יוסף, שפסק שחייבים להתעלם מקיומם ולא לצרף אותם לשום דבר שבקדושה.
 
26.08.10

גילוי דעת ולב על עבודה שבמלל רן קציר

 התפילה היא חוויה משעממת לחלוטין. וזה לא קשור לקרירות דתית, לשנאת ה' חלילה, לבגידה בברית, לחפיפניקיות. זה הדבר עצמו. דינה של תפילה, כטקס שחוזר על עצמו, שוב ושוב ושוב, הוא לשעמם. זו הסיבה המרכזית לכך שמדברים בתפילה, גם הרבנים, שקוראים בתפילה, גם הרבנים, שיוצאים מהתפילה החוצה, במחשבה ובמעשה. תמיד היא תשעמם. תמיד יהיה מאבק בין גורמי הסמכות לציבור המתפללים על דיבור בתפילה. הדיבורים והטקסטים המחודשים, המלמדים, המגרים את השכל ודורשים את הפעלתו, מאפשרים לשרוד את אותם טקסים משמימים, ריקים סובייקטיבית מכל תוכן וכמעט מכל חוויה.

תפילה סוג ב' / נחמה פורת

 

 

 

נחמה פורת היא ר"מית במדרשת לינדנבאום, והיא מלמדת גמרא, מחשבה וחסידות

 

האולפנות והמדרשות הצליחו אולי בהטמעת ערכים ואידאולוגיות, אך נכשלו בהקנייתה של חוויית תפילה משמעותית. מקומן השולי של בנות בתפילות הגן ובית-הספר גרם להן להפנים את המחשבה שתפילתן שווה פחות ונשים רבות ויתרו על התפילה והתנכרו אליה. האם אבדה תפילת הנשים?

 

 

לחזור אל התפילה הבעל-בתית / יוסי בן הרוש ואביע"ד סנדרס (למנויים)

 

 

 

יוסי בן הרוש הוא מחנך בתיכון הרטמן בירושלים וסטודנט לתואר שני בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית; הרב אביע"ד סנדרס הוא ר"מ בישיבת אמי"ת אורות שאול בכפר-בתיה וחבר הנהלת נאמני תורה ועבודה

 

התפילה הבודהיסטית של המגיד / אביעזר כהן (למנויים)

 

 

 

ד"ר אביעזר כהן מלמד מחשבת ישראל במכללת הרצוג ובבית-המדרש במגדל-עוז, כמו גם בבתי-מדרש נוספים בארץ ובחו"ל

 

התסכול שחשים מתפללים רבים בבתי-הכנסת מוביל לא פעם לחיפוש אחר פרקטיקות רוחניות מן המזרח הרחוק כדי שתחיינה את התפילה היהודית. אך מלבד אימוץ הפרקטיקות הרוחניות וה"גיור" שלהן, החשיפה לעולם רוחני בודהיסטי יוצרת תפילה יהודית מסוג חדש

 

לדבוק באלוהים גם בהיעדרו / אביחי צור (למנויים)

 

 

 

אביחי צור הוא דוקטורנט למחשבת ישראל באוניברסיטת פוטסדאם, גרמניה. הוא מתרגם ועורך ספרו של זלמן גרדובסקי, בלב הגיהינום – יומנו של אסיר וממנהיגי מרד הזונדרקומנדו באושוויץ, שיצא בשנת 2011 בהוצאת ידיעות ספרים.

 

מהי המשמעות של תפילה במרחב שאלוהים נעדר ממנו? עיון בכתבי האדמו"ר מפיאסצ'נה וזלמן גרדובסקי, אחד ממנהיגי מרד הזונדרקומנדו באושוויץ, פותח פתח לתפילה אחרת, שבה נוצרת אמונתו של המאמין גם בהיעדרו של בעל הברית

 

האם עוד מתפללים אנחנו /חנה פרידמן (למנויים)

 

 

ד"ר חנה פרידמן מלמדת בחברותא, בעלמא, בקולות ובבתי-מדרש נוספים והיא עמיתה בתכנית ההלכה בבית מורשה.

 

הניתוק שבין בית-הכנסת ובין החיים, הקצב הטכנולוגי המהיר והקושי ההולך וגובר לעצור ולהתרכז: על מצבה של התפילה בזמן הזה ועל כיוונים של התחדשות, מרבי חייא ורבי אליעזר ועד בית-הכנסת בתל-אביב 

 

התפילה תשיב את אלוהים אל העולם / אברהם יהושע השל (למנויים)

 

 

מאנגלית: דרור בונדי

אברהם יהושע השל (1907-1972), מההוגים החשובים של המחשבה היהודית במאה ה-20. נודע במאבקיו החברתיים למען זכויות השחורים ונגד מלחמת ויטנאם, ובפועלו הבין-דתי.

 

"לחיות ללא תפילה משמע לחיות ללא אלוהים ולחיות ללא נשמה. אף אדם אינו מסוגל לחשוב על אלוהים לולא למד לפני כן כיצד להתפלל אל אלוהים. זוהי הדרך שבה אדם לומד לחשוב על אלוהי אמת, על אלוהי ישראל: בתחילה הוא ער אל נוכחותו, בחלוף הזמן הוא מהרהר על מהותו. ולהתפלל משמע לחוש בנוכחותו של אלוהים".

כשאין מה לשמר – רשמים משבת בבאזל / אוראל שרפ

 

אוראל שרפ, עורך דעות, הוא דוקטורנט במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב

 

אחת מן הזירות הפעילות ביותר במאבק שבין שמרנות והתחדשות היא התפילה. בעקבות סוף שבוע בבאזל, חזר אוראל שרפ עם תובנות בנוגע לתפילה הישראלית מול התפילה שבה פגש שם. האם יש מקום לפיוט בתפילה הישראלית של ימינו? ואיך שמרנות והתחדשות קשורות לאדריכלות? על קדושה, שמרנות, התחדשות ומקהלות

 

למה אנחנו מתגעגעים? לקט מתוך פורום אינטרנטי / רן חורי

 

 

 

למה אנחנו מתגעגעים?

לקט מתוך פורום אינטרנטי

ליקט: רן חורי

לקראת תשעה באב האחרון, התפרסמה בפורום באתר כיפה באינטרנט שאלה פשוטה ועמוקה: למה אנחנו מתגעגעים? הכנות שבחסות האנונימיות שמתיר הפורום האינטרנטי חושפת נקודות מבט שונות שנותנות תמונה רחבה של כמיהות וגעגועים. לקט תגובות מגוון ביחס למקומו של בית המקדש בחיינו ושאיפותינו

 

הלב שבעבודה – על המשכיות וחידוש בתפילה / אורי קרויזר

הלב שבעבודה – על המשכיות וחידוש בתפילה
אורי קרויזר


לע"נ חברנו היקר ג'רלד קרומר ז"ל
איש תפילה ושליח ציבור

אורי קרויזר הוא נגר, רכז הקהילות בארגון "קהילות שרות פיוט וניגון" ומנחה את "קבוצת הפיוט המתקדמת" בירושלים מטעם הארגון.

 

לעורר ישנים / הרב יובל שרלו

תפילה בציבור אינה תחליף לתפילות היחיד האישיות והפרטיות יובל שרלו הדברים נאמרו ביום עיון שהתקיים לרגל צאת ספרה של עליזה לביא "תפילת נשים" המבקר בבית הכנסת כדי לעבוד את קונו מוצא פער עצום בין מה שהוא יודע על תפילה ובין מה שהוא מוצא במציאות. הדיאלוג המופלא שבין ריבונו של עולם לבין האדם וההתרפקות על השמיעה […]