הורות

17.4.12

כאב לילדים בגיל החינוך היסודי, אני מוטרד לא פעם בשאלת בחירת בית הספר ואופיו, מתוך מחשבה שהחלטה זו הינה גורלית וחד פעמית. ברוב המקרים, בית הספר שתבחר לבכורך יהיה בית הספר בו ימשיכו שאר ילדיך, ולהחלטה יש השלכה גם על החינוך העל יסודי וכמובן על דרכו של הילד.

במקומות רבים בארץ מציעה מערכת החינוך הממ"ד, מתוך רצון להכיל את הזרמים השונים בציונות הדתית של ימינו, ומסיבות נוספות שלא נפרטן כאן, בית ספר ממלכתי דתי "רגיל" ובית ספר ממלכתי דתי "תורני" יותר, או ליתר דיוק – חרד"לי יותר.
האמת, שכדי לבלבל את הבריות, וכדי שלא לקפח את בתי הספר ה"רגילים" קוראים להם וגם להם "תורניים". תורה, מסתבר, יש כאן וגם כאן.

אז מה ההבדל? בבתי ספר "תורניים יותר" תהיה הפרדה קשיחה יותר בין בנים לבנות (הן מבחינת מועד ההפרדה והן מבחינת אופייה: הקפדה על הפסקות נפרדות ופעילויות בית ספריות נפרדות עד כמה שניתן). בבתי ספר "תורניים יותר" ינתנו תוספות שונות – חלקן הגדול על חשבון ההורים – של שיעורי תורה, וזמן הלימודים בבית הספר ארוך יותר (כלומר יותר זמן לימודים ופחות "צהרונים" או חוגים). בבתי ספר
"תורניים יותר" ינתנו שיעורים רבים יותר על ידי רבנים או אברכים (לעיתים חברי גרעין סמוך). בבתי ספר כאלו גם קיימת נטייה ברורה יותר להמעיט עד כמה שניתן מלימודי החול, שנתפסים ככורח שבא מלמעלה ופחות כצורך בסיסי, וגם להמעיט מפעילויות ממלכתיות שונות (כמו התעלמות מימי זיכרון מסוימים, או לימוד מינימלי של הסטוריה, אזרחות ומולדת).

האופי הזה של חלק מבתי הספר ה"תורניים יותר" לא מקובל בהכרח על כלל הציבור שלנו. הוא בוודאי לא מקובל עלי. כמובן, שגם לבתי הספר הממלכתיים דתיים הרגילים יש בעיות, שלא נעסוק בהן כאן. ובמה בוחרים? כאן מגיעה המחלוקת ביני לבין חברים רבים ויקרים שלי. הם מסבירים לי כי הם בוחרים בבית הספר ה"תורני יותר", למרות שאינם תומכים בהפרדה מגדרית, בהקצנה, באליטיזם או בחוסר ממלכתיות, ולמרות רצונם בחינוך פתוח לעולם ולמודרנה, מאחר ו"יותר קל לפתוח את הילד לעולם, מאשר לחנך אותו למצוות". בית הספר, הם אומרים, יחנך את הילד לגרסה קיצונית יותר אולי, אבל אנחנו ניישר אותו בבית. והטיעון הזה, חברים, משאיר אותי חסר תשובה.

כי לכאורה, זה נכון. חינוך למצוות, לתורה, לערכים וליהדות – דורש מידה של כפייה. המשאבים הנדרשים כדי לחנך את הילד ללבוש ציצית, ליטול ידיים ולהתפלל בבוקר, שלא לדבר על להאמין בבורא עולם או ליישם "ואהבת לרעך כמוך" גדולים לאין שיעור מאשר המשאבים הנדרשים בלתת לו לראות שעה של בידור נחות בטלוויזיה, או לשבת מול המחשב בבית ולגלוש תחת החסות של אינטרנט כשר כזה או אחר, שזו הגירסה שלנו ל"פתיחות לעולם". הרבה יותר קל לנו באמת, כהורים עובדים, לומדים, בעלי שאיפות ורצונות וצרכים, לתת לבית הספר את התפקיד הקשה, ולנו – לקלקל בצדדים, להיות ההורים הטובים, שנותנים לילד מה שהוא רוצה ומבקש, ובכך ממתנים אותו.

אבל האמת שבכך טמונה התשובה לאותם חברים שלי. חינוך אינו מטלה פשוטה או קלה. אחריות ההורים על בנם היא כוללת: "תנו
רבנן. האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדו אומנות…" (בבלי, קידושין כ"ט.). ללמדו גם תורה וגם אומנות: גם אמונה וגם ערכים אוניברסליים; גם משניות וגם אינטרנט. אין אנו יכולים לקחת לעצמנו את המשימות הקלות, ולתת לבית הספר את הקשות.

יתירה מזאת, אינני בטוח כלל שהרעיון של בית ספר קפדן  / בית מתון  יעבוד במציאות לאורך זמן. ילד שהוריו נותנים לו בבית לעשות מה שבבית הספר מחנכים לא – יקבל מסרים בעייתיים מאד, שישפיעו גם בהמשך, על החשיבות של בית הספר ועל התורה בכלל. בית ספר שמלמד, לעיתים במודע, את הילד למסרים שהוא יודע שאינם מתאימים ונכונים למשפחתו, להוריו, ולעולם בו הוא חי – יאבד את היכולת שלו להשפיע. וזה עוד בלי לדבר על השאלה של האם פתיחות ומודרנה אכן נלמדים מטלויזיה או משחקי מחשב.

זהו המבחן הגדול של דורנו. האם כהורים נשכיל לא להסחף אחרי זרמי הקיצוניות, ומנגד לשמר את המסורת ולבצר את הערכים והתורה? האם נוכל לקחת את המשימה הכבדה של לימוד ילדינו לעולם מורכב, יחד עם הוראתו את האמת הגלומה ביהדותנו? האם נמצא את הזמן לשבת איתו וללמוד משנה או גמרא, לדבר על היחס הראוי בין בנים לבנות, על הצורך לסייע לעני, אבל גם את הזמן להשגיח ולסייע בעדינות כאשר הוא לומד לחפש בגוגל, למצוא ערכים בויקיפדיה, לפתוח פרופיל בפייסבוק או לבחור תוכנית ראויה לצפייה בטלויזיה? הלוואי
שנזכה לכך.

חנן מנדל.

שלחו לנו מאמרים והגיגים:  neemaney@toravoda.org.il