בין קודש למחול – שיחה על רוח וחומר
יקיר אנגלנדר
שיחה עם רננה רז, כוריאוגרפית,רקדנית ובתה של רבה רפורמית.
עבודותיה עוסקות בין השאר בגוף, בחיבור בין הגוף והרוח ובמקורות היהדות.
ביקשתי להבין דרכה את הגוף ואת משמעותו במפגש בין תרבות חילונית, תרבות דתית ותרבותחרדית.
בואי נתחיל עם ההצגה "אשת"[1],שעוסקת בסיפור תמר ויהודה. כשאת קוראת את הטקסט, את מרגישה שהגוף שלך יכול להביא לצופהמשהו שגם ההרצאה הכי טובה בנושא לא תצליח ליצור?
"כבר בתחילת העבודה על 'אשת' שמנו לב שהסיפור בתנ"ך'קמצני' בפרטים. הבמאית מילאה אותו בפרשנויות חז"ליות, ואנחנו נקטנו עמדה שמטרתהריקוד הוא להחיות את התנ"ך. למשל, את הסצנה של אונן ותמר הפכנו לכמעט סצנת אונס.בטקסט כתוב שהוא עשה הרע בעיני האל ולא הקים זרע – ואתה שואל, למה הוא לא הקים זרע?מה היו יחסיו עם אחיו ומהי התחושה שכרוכה בלשכב עם אשת אחיו שנפטר? ובכלל, הרעיון שלמצוות ייבום, שהוא מסחר בגוף. תמר אמרה, 'אם אני נסחרת בגופי בעולם של גברים, אז לפחותאעשה מניפולציה כדי להשיג את מה שאני רוצה'. ההצגה היא תיאטרון בובות למבוגרים – אנימשאילה לבובה תמר את הגוף שלי על מנת שתוכל לספר את סיפורה. וכשהשחקן צריך לאנוס אתתמר, השחקן עושה משהו לשחקנית רננה דרך הגוף, וזה גורם לי להתקומם כי הוא מחלל אותי.לדעתי, הרבה פעמים אנשים מקבלים החלטות שמשנות את החיים שלהם דרך הגוף. הגוף מתקומםעוד לפני שישנו הסבר רציונלי. יש משהו בגוף שעוקף את השכל. בהצגה הגוף מוחזק עם חומרקשיח על בית החזה – הטורסו – ומגיע שלב בהצגה שאני מורידה את אותו חלק, ואז הקהל רואהגוף שנושם – זה גורם לתגובה חזקה. לפתע הגוף הוא חי, עם עצבים, ולא חתיכת פלסטיק שרקמסמלת – זה הדבר עצמו, ללא פילטרים".
כמו בתקופה שהורידו לנשים את המחוך, והן התחילו לחיות…
"בדיוק. וזה כמו המיתוס של הגולם שפתאום מתמלא בחיים,ואתה בורא אותו. בגוף יש חיים שלבובה אין. יש סצנה של ריקוד עם הבובה. זה קטע שבו תמרמגורשת ואומרים לה לשבת בבית אביה עד שיגדל שֵׁלָה, הבן השלישי, ויהודה אומר שהוא כבריקרא לה, אבל ברור שהיא לא תקבל קריאה. היא יושבת במשך שנים בבית אביה – השנים הטובות שלה, שבההגוף שלה היה חי, והיא נרקבתבבית והיא רוצה ילד, וזה שנים שהיא מרגישה איך הגוף מזדקן וההזדמנויות הולכות ופוחתות.ניסינו אנחנו השחקנים למצוא בגוף זקנה ואכזבה מהגוף, ניכור ממנו. כל הזמן יש מאבק.תמר מאוכזבת והיא במבוי סתום, והמפעילה אומרת לבובה: 'אני אתן לך את הגוף שלי ותלכילהשיג את מה שאת רוצה'".
מה מערכת היחסים שלך עם הגוף, בתור מישהי שמתעסקת איתו כלהזמן?
"יש כל הזמן התעסקות בגוף. אלו יחסים מורכבים, שקשוריםלתקופות ולמצבי רוח. תלוי כמה הוא נענה לך, כמה אתה מרגיש נוח בו. אני יודעת שהדרךשאני עברתי עם הגוף שלי, זו דרך לא פשוטה – גם בגלל המקצוע, שמכריח לראות את הגוף ולהתעסקבו ולשמוע מה אחרים חושבים עליו, וגם כי יש סטנדרטים שמשווים את הגוף על פיהם. דווקאבמקום הזה העובדה שאני אדם דתי ומאמין עזרה לי, כי האמנתי שישנה משמעות עמוקה לאיזהכלי אתה בא איתו לעולם. וכמו שאני מסתכלת על פרחים ופרפרים ויש כל כך הרבה סוגים ואתהרואה את המחשבה שמאחורי הבריאה, אז כשעולה בי המחשבה על כך שהלוואי ויהיה לי גוף שיפתור לי את הבעיות בחיים, אני תמיד נזכרתשהגוף הוא סוג של בריאהאלוהית והוא הגיע ככה בשל סיבה אלוהית, ואני צריכה ללמוד לאהוב אותו ולחיות איתו. כלומר, לדעתשהוא מושלם – לא במובן שאין בו פגמים, אלא במובן שהוא שלם, שהוא עבודה שלמהשאלוהים יצר. ומצדי, אני מתחזקת אותו הכי טוב שאני יכולה, במקסימום, וחשוב לי לכבדאותו ולהיות קשובה לו".
היית ממליצה היום לילדות לעשות את אותו מסלול שאת עברת?
"זה תלוי הרבה בבית, איזו תמיכה יש שם. חוץ מזה, היוםזה הרבה יותר מסוכן. אני גדלתי בתקופה שדוגמניות לא היו כל כך רזות, והיום זה מפחיד.השתתפתי לפני כשנה בתוכנית של ילדים שמנים בטלוויזיה והעברתי להם סדנה בתנועה. פתאוםקלטתי והבנתי שכל המודלים שלהם רזים בטירוף. היום רזון זה 'תו תקן' שלא היה בילדותשלי. היום רזון קשור לכך שאתה מצליח ועשיר, ואז יש לך חברים, וכמובן כסף לחדר כושר".
מה מערכת היחסים שלך עם הטלוויזיה, בתור מי שמופיעה בה מדיפעם, אך רוב עיסוקה הוא במחול אמנותי?
"קשה לי לדעת בדיוק מה קורה שם, כי אני לא סלבריטאית.להיות סלבריטי זה לא רק להיות בטלוויזיה, אלא זה ללכת לפתיחוֹת ולאירועים אחרים – מהשאותי לא מעניין וגם אין לי זמן בשבילו. העולם הזה מאיים עלי, ולכן לא נכנסתי לשםעם שתי הרגליים. אני עושה מדי פעם גיחות ונהנית מההזדמנויות ומזה שיש לי את עולם המחולשהוא שלי – עולם שבסך הכול הכללי אני מרגישה שהיחס שלו לחומר ולרוח מאוזן. זה מקוםשאני מרגישה בו הגנה, ואני מרגישה שרואים את האיזון. המפגשים שכן היו לי עם הטלוויזיההיו בעיקר מבהילים. הם יצרו לי סוג של בהלה כי אתה אובייקט ואנשים יכולים לבטל אותךולכתוב מה שהם רוצים ולשפוט אותך בדברים שטוחים ומשטיחים. בטלוויזיה גם יש תחושה שזהמנגנון כל כך גדול, שלכל פרט – לא משנה כמה הוא דומיננטי – קשה לקבוע סדר יום, ואתהמתכופף מהדבר שהוא 'הטלוויזיה'".
למשל?
"היו לי הצעות להיות בתוכניות שיש היום בנושא של ריקוד,וידעתי שלא משנה עם כמה אג'נדה אבוא, בפועל אני אשרת מנגנון שהוא לא מחול אלא מנגנוןטלוויזיוני. וזה מאוד קשה כי זה כסף וזה מציל בחיים. אני אומרת שבטלוויזיה אני עושהמעט ומרוויחה הרבה, ובמחול אתה עושה הרבה ואתה מפסיד כלכלית. יש משהו מפתה בכך שמפנקיםאותך, ובמחול יש משהו מיוסר. אתה עובד כל כך קשה, ואני לא מדברת על הרוח, אבל בחומרזה פשוט מעליב. לכן אני אסירת תודה על הדברים שבטלוויזיה. אז אני לא מזלזלת, אבל בהחלטמודעת למניפולציות".
חוץ מזה שבטלוויזיה מסתכלים בעיקר על החומר שלך, ולא עלהשילוב בין החומר לרוח.
"נכון, אבל אי אפשר לדרוש אחרת מהטלוויזיה. זההאופי שלה. לכן טלוויזיה היא לא אמנות. אם תשב ותדבר על פרשת השבוע בטלוויזיה, אחרישתי דקות יכבו את המכשיר – וזה בסדר, כי זה המדיום. לכן הקהל שרואה את 'נולד לרקוד'לא יבוא להופעה שלי. זה ברור לי – כי זה דורש מחויבות אחרת. למה שמישהו שמדליק כפתורורואה ריקוד בשתי דקות, ישלם על זה כסף?'.
בתור מישהי שמֵרב עיסוקה הוא בגוף, איך את מנתחת אתהעולם של הפאבים, הדיסקוטקים והפיק~אפ ברים?
"כל התרבות של דיסקוטקים מפריעה לי מאוד. אנימרגישה כמו אורתודוקסית כשאני מדברת על זה, אבל התרבות של פריצות משחיתה בעיניי.אם יש יחסי גומלין בין חומר לרוח, אז בטוח וברור שביהדות הרוח מובילה והרוח היאהסוס של העגלה והמנתבת – ואם זה הפוך, זה נורא. לדעתי, אנשים שאומרים שככה זה וזהנחמד – זה נראה לי שקר שייחשף, כי הנשמה לא חלק מזה, ואז היא תרגיש ריקנות, שמביאהעצב. כי האדם עושה בחירות, וכאשר אתה תשתף את הנשמה שלך אתה תהיה שמח, ואם תאמר, 'אניעכשיו רק עם הגוף', אתה תרגיש את זה מתישהו. אני חושבת שצריך עד כמה שאפשר שהחיבורעם הגוף יהיה מעולה. חובה לשאול: היכן הרוח והנשמה שלי? ואז, כשהגוף הוא כלי ביטוי,זה אולטימטיבי. בריקוד יש את האפשרות היחידה לגלות את הרוח שלי, את הנשמה. זה סוגשל נס. אם יש ריקוד רק עם חיבור פיזי, ללא שאר רוח, אתה תראה את זה, והחוויה תהיהאחרת. אפשר לגלות את הרוח וצריך להיות מודע לכך שאתה רוצה שהיא תהיה נוכחת שם.בדיסקוטקים אני רואה את האומללות. כל האנשים שרוקדים ומשוויצים עם הגוף, בתכל'ס הםרוצים מישהו שיאהב אותם, והם לא היו צריכים ללבוש עקבים. הם משתמשים בגוף כדי להשיגמשהו אחר שהם רוצים".
***
ברשותך, נעבור כעת לשיחה על העולם האורתודוקסי. ההלכההאורתודוקסית דורשת הפרדה במפגש הגופני בין המינים. האם המפגש בין המינים בעולםהמחול טעון דווקא בשל הגוף המעורב בו?
"אצל רקדנים זה עובד אחרת, והמתח המיני פחותבהרבה. ההבדל בין המינים קשור כמעט רק לפן הפיזי, כלומר – לעובדה שלגברים יש יותר כוח. יש לפעמים מתחבסטודיו, כשמרגישים שאין 'הקשבה'. למשל, במופע 'מוטל', שהגוף זה הכל שם, והיצרשולט בו, ואם צריך להיות איזון של רוח וחומר – שם זה לא מאוזן. בעבודה הדמויות מידרדרותבגלל ההשתעבדות לחומר. יש סצנה שלי עם שני גברים, כזו של כמעט אונס וחִפצוּן שלגופי. זה מתחיל בנשיכות כדי להמחיש שהגוף זה בשר. יש משהו בסצנה הזו, שאם אנחנו לאעושים את זה טוב, אז הגוף שלי מתקומם, וזו הייתה לי חוויה חדשה. כי בשכל אני מבינהשזה אימון, אבל הגוף מגיב ואני נהיית עצבנית. אבל בפירוש אין מתח מיני".
ואיך את רואה את דרישות ההלכה האורתודוקסית, ובעיקר את ההרחקותהגופניות בין המינים?
"אני מסתכלת על הבריאהואומרת, נולדנו זכר ונקבה, ובתחילה בכלל לא התביישו בגוף. ההפרדה, לדעתי, מגיעה ממקוםשל פחד – כמו החשש להסתכל על נשים ועל השיער – וממקום שבו אתה מרגיש לא מספיק במרכזשלך, כדי לדעת מה מותר ומה אסור לך; אתה צריך מישהו מבחוץ שישים עליך איסורים, ואזזה יוצר מתח מיני מטורף, אבל מעבר לכך, אני לא מבינה איך זה תורם. מה בכלל תורמת אנרגיהשל פירוד? האתגר הוא להרגיש את השוני בין אנשים, לדעת מה מותר לך ומה אסור, ושזה יבואמסמן פנימי בתוכך, מסרגל פנימי – זה האתגר הגדול. להיות סגור ולהתעסק במה אסור לי,זה רק מעורר חשקים ורוצה לגרום לך לעקוף את מה שקיים. אמא שלי מביאה דוגמה מאוד יפה- היא אומרת שזה כמו פרחים מוגנים: בהתחלה יש פרח שאסור לקטוף, ואנשים קוטפים. השלבהראשון זה לשים גדר ולא לתת לקטוף, ולאחר מכן יש רק פתק שאומר שאסור לקטוף. השלב האחרוןזה שפשוט לא צריך שלט – אתה רואה את הפרח, וטוב לך שהוא שם. אתה יודע שהוא לא שלך,ואתה פשוט יודע שאתה לא רוצה לקטוף. כך גם בחיים – צריך להגיע לשלב שאתה יודע אם מותרלי או לא. חוץ מזה, יש לי בעיה עם היחס לנשים בכלל. האישה הדתית היא לא פחות 'אובייקט' מכל דוגמנית בערוץ 2 – זהפשוט סוג אחר של אובייקט. אין יחס לגוף כי אין גוף, בגלל הכיסוי – כמו דוגמניות, שאין להן גוף, בפשוטו.האישה הופכת לכלום. גם כאן, הגוף הוא פונקציונלי. אתה אפילו לא נהנה מהיופישלו ומודה עליו; אתה תמיד צריך להסתיר אותו. למה להסתיר יצירה אלוהית? ואני אומרת אתדבריי דווקא ממקום של אמונה. אני רואה את זה כאלמנט של דיכוי. זה לא קשור בכלל לצניעות".
אז נעבור לסדרה "החצר"[2].מה קורה לך שם במפגש עם העולם החרדי?
"לפני שצילמנו את 'החצר' ביליתי ערב שבת עם משפחה חרדית,והתחלתי לשים לב לכמה מותר וכמה אסור לכסות. אני כרקדנית מקבלת מידע על אנשים דרך הגוףשלהם, כי אני גם רגילה לשדר דרך הגוף. אני מסוגלת לשהות עם מישהו ולהרגיש שהוא בלחץ.זה לא שאני מבינה ישר למה אני מרגישה כך, אבל לאחר מכן, כשאני אנתח את המפגש, אני אוכללומר שהגוף שלו היה מתוח. הדבר קורה כי הגוף הוא כלי בשבילי להעברת אינפורמציה. וכששהיתיבמשפחות חרדיות בערב שבת שמתי לב שהרבה נשים חרדיות שנתקלתי בהן יש להן משהו מאוד שפוףבגוף, משהו שלא מחובר לגוף שלהן. ואני חושבת שזה לא סתם; זה מגיע מכך שהחברה עוסקתבלדכא את אותו גוף. הדיכוי זה לכסות את השיער שלך, שזה משהו שקשור לקרקפת שלנו, מחוברלעצבים. זה לכסות את הגוף, להיות בתחושה של להסתיר, שאם יראו זה לא טוב. והמכות שנותניםעל הגוף בהכרח משפיעות על הגוף שחיים בתוכו. אני לא זוכרת שקלטתי חיבורים בריאים -יש שם נתק. נתק שמקורו מן הגלות, שם הייתה השקעה רק בתוכן, וגם זה גורם לניוון".
ומצד שני?
"יש שם [בעולם החרדי – י"א] משהו פחות מתוסבך,כי הכול מאוד ברור, ואין יותר מדיי בחירה. החברה המערבית יצרה קונפליקט עם הגוף, ואםאתה לא מרוצה אתה יודע שאפשר גם לנתח. שם אתה משלים עם דברים ואתה לא מתלבט למה איןלי את זה. זה גם פחות מציק כי רואים את זה פחות. למשל, צלוליטיס – עם הבגדים החרדייםיש סיכוי שאת בעצמך לא תראי את זה. נוסף לכך, בגלל המקום של האישה כמי שמביאה את הילדים,אין עניין להסתיר את השינויים בגוף שלך".
בעולם החרדי אסור לבנים להסתכל על נשים, בניגוד לעולם המערבי,שמאוד מחפיץ את גוף האישה.
"אני לא קונה את זה. אני יודעת שיש גברים חרדים שהולכיםלנערות ליווי. הכל תלוי במה שעובר לגבר בראש כאשר הוא מדמיין את המושג 'אישה', ואיךהוא חושב שראוי להסתכל על אישה. קשה למדוד חברוֹת, כי בעולם שבו אני חיה זה כל כך מובנהלבנות שגברים מסתכלים לנו על הגוף, וזו לא חוויה נעימה במיוחד, אבל את לומדת לחיותעם זה. את לומדת לא להרגיש מאוימת על ידי זה. אני מאמינה שזה שם בכל מקרה, בכל תרבות.השאלה היא כמה זה משפיע, וגם כמה רצינות אתה מייחס לזה. אם אני רואה שגבר בוחן אותיכשאנחנו מדברים, זה לא תמיד ידחה אותי. זה ייראה לי טבעי. יש הבדל בין להסתכל וביןהמחשבה שהוא יכול לגעת או שהוא יעיר לי. גם אני מסתכלת על גברים ונשים. שלא לדבר עלבנות שבודקות בנות אחרות, שזה הכי מאיים כי הן יודעות לבדוק בדיוק במקומות הנכונים.השאלה היא מה אתה עושה עם זה. בתרבות שלנו היום הקישורים המידיים בין איך שאתה נראהלמי שאתה הם מסוכנים".
ובמחול מודרני זה לא ככה? את תקחי אנשים לא יפים בהכרח?נניח, רקדן מושלם, אבל לא יפה בפנים?
"יש אנשים מכוערים שעל במה אי אפשר שלא לראות אותם.אני אקח בן אדם שמעניין לעבוד איתו. אני לא מחפשת תבנית. אומר לך עוד משהו: עבודתיהראשונה הייתה מופע מחול בשם 'בשמחה תמיד'. סיפרתי שם את החוויה של ילדה רפורמית. אחתהתמונות מתרחשת בשכונה כאשר הילדים מחכים ליום רביעי, שבו מגיע האוטו~גלידה. הילדהאוהבת דווקא את יום שלישי, כי בו מגיע האוטו של החבר'ה של ר' נחמן. הרעיון נולד כשפעםהיינו במדרחוב בירושלים וראינו את הניידת של ר' נחמן. החבר'ה קִפצצו, ואותי זה כל כךשימח, שקפצתי לידם, ומיד הם החלו להתרחק ממני. בעיניי זה צבוע. אתה אמור להתחבר לשמחהולאלוהים, שזה חסר מין, וזה שהם סימנו ואמרו לי לרקוד במקום אחר – זה החלק הצבוע. העבודההתחילה אחרי שידיד שלי שהתחרד, התחתן. הייתה חופה, והכל גברים. האמא רק מציצה. איךשנשברה הכוס התזמורת שרה: 'מצווה גדולה להיות בשמחה', ובפזמון אמרו: 'תמיד בשמחה, כלהנשים לעבור לצד השני, אוי אוי אוי'. אז בשמחה אין גבולות ואין זכר ונקבה, ואם עושיםאת המחיצות, זה מראה כמה אתה קטן. זה מבאס כי זה נעשה דווקא באירוע שחוגג משהו גדול.מהבחינה הזו אני רואה אתגר רוחני, למרות השוני הגופני, להרגיש אחדות עם מישהו שהואלא בג'נדר שלך, שהרי לכולנו יש קצת גוף שונה".
