השמרנות לא מחבבת אנשים שמוכנים לסכן הכול ולהקריב את ההווה למען חזון עתידי מעורפל, ולא יכולה לחיות בשלום עם האנשים מהסוג שבזכותם אנו חיים כאן היום. אם ננסח את הדברים אחרת, השמרנות – בכל אחת מן הגרסאות שלה – מנוגדת להיסטוריה הציונית, לאופי הישראלי וגם לאתוס הציוני-דתי.
לפני מספר שנים סערה הביצה הרעיונית המקומית סביב השאלות מהי שמרנות, מהו מזג שמרני ומיהו האבטיפוס של השמרן האידיאלי – האם זהו הג'נטלמן הבריטי המאופק היושב במועדון, מפמפם במקטרתו ופולט ציטוט שנון בלטינית, בעודו משקיף בהתנשאות על ההמון המצטופף בחוץ ועל הפוליטיקאים המנסים לזכות בחסדי ההמון הזה? האם זהו החסיד הירושלמי, חבוש השטריימל ולבוש הקפטן, המפזם לעצמו ניגון עתיק יומין בעודו עושה את דרכו לתפילת מנחה כשהוא מוקף בצאצאיו המרובים? או לחלופין, האם זהו הכלכלן המבריק והנמרץ, המאמין הנלהב בשוק החופשי ומעריץ את מילטון פרידמן ואיין ראנד, הנחוש להיאבק בסוציאליזם באשר הוא ולקדם את העולם לקראת עתיד של צמיחה כלכלית וחירות חסרת גבולות?
בפולמוס שהתעורר באותה עת סביב סוגיית השמרנות ניתן היה למצוא חסידים מובהקים לכל אחת מן הגישות. אולם למרות חילוקי הדעות, דומה שבכל זאת היו כמה נקודות הסכמה בין כל הגרסאות הללו של שמרנות: כולם הסכימו ששמרן אמיתי סולד ממהפכות ומאוטופיות; שהוא סולד מחולמי חלומות, מאידיאליסטים וממיסטיקנים. השמרנות, באיזו דרך שלא נבחר לפרש את המונח הזה, לא מחבבת אנשים שמוכנים לסכן הכול ולהקריב את ההווה למען איזה חזון עתידי מעורפל. או בקיצור, השמרנות לא יכולה לחיות בשלום עם האנשים מהסוג שבזכותם אנו חיים כאן היום. אם לנסח את הדברים אחרת, השמרנות – בכל אחת מן הגרסאות שלה – מנוגדת להיסטוריה הציונית, לאופי הישראלי וכפי שאנסה להראות בהמשך, גם לאתוס הציוני-דתי.
מבין שלל המהפכנים ששוטטו באירופה של סוף המאה התשע-עשרה, רק מעטים העזו לטוות חזון רדיקלי כל כך כמו זה של בנימין זאב הרצל.
דומה שמבין שלל המהפכנים ששוטטו באירופה של סוף המאה התשע-עשרה, רק מעטים העזו לטוות חזון רדיקלי כל כך כמו זה של בנימין זאב הרצל. המהפכה שלה הטיף מרקס הייתה הרבה פחות קיצונית מזו שעליה חלם אבי הציונות המדינית. בעוד הראשון רק רצה לשנות את יחסי הייצור ואת המבנה הכלכלי בחברה, השני חלם על הקמת חברה חדשה, יש מאין, באמצעות הנעה של מיליוני בני אדם על פני כל הגלובוס ויצירת שורה של מוסדות מדיניים וחברתיים שכמותם לא התקיימו מעולם. והרצל נחשב עוד אחד המתונים-יחסית שבין האבות המייסדים. בין אבות הציונות היו גם קולות קיצוניים בהרבה. החל בברדיצ'בסקי שדיבר על "שינוי כל הערכין", דרך גורדון שחלם על "אדם חדש בצורת יהודי", ועד למשורר דוד שמעוני, איש העלייה השנייה, שכתב: "אל תשמע בני אל מוסר אב/ולתורת אם אל אוזן תט". אפילו ז׳בוטינסקי, ההוגה הציוני החביב על חוגי השמרנות הישראלית החדשה, היה רחוק מלהיות בעל מזג שמרני. אין שום דבר מאופק או שמרני בחזון שלו על עלייה המונית של כל יהודי מזרח אירופה, או בשאיפותיו לשנות את האופי הלאומי של היהודים באמצעות שירות צבאי ולייסד כלכלה שמבוססת על מושג היובל. כמובן, מנקודת מבט שמרנית מדובר בהבלים. שמרן אמיתי מן הסתם היה רואה בכל האנשים האלה אוסף של תימהונים, אוטופיסטים מנותקים מהמציאות, או רדיקלים מסוכנים. ואולי הוא היה צודק. ובכל זאת, אלו הם האבות המייסדים שלנו. בלעדי כל הרדיקלים והתימהונים הללו, מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה לא הייתה קיימת.
אולם, השמרנות לא רק מנוגדת למורשת ההיסטורית של הציונות, והמזג השמרני – הן בגרסתו האמריקאית והן, ואפילו עוד יותר, בגרסתו הבריטית – מנוגד למציאות הישראלית התוססת והמהבילה, הרי שנדמה לי שגם מבחינת דרכי פעולה בהווה, הגישה השמרנית רחוקה מלספק פתרונות לבעיות מהן סובלת מדינת ישראל של ימינו. כידוע, השמרנות מאמינה במסורת. זאת, כפי שכל שמרן ישמח להסביר לכם, לא משום שהמסורת בהכרח משקפת איזו אמת מטאפיסית או סדר אידיאלי, אלא משום שהיא הוכיחה את עצמה במבחן הזמן. היא החזיקה מעמד לאורך דורות רבים, ולכן אסור לעשות בה שינויים קיצוניים מדי, שמא הכול יתמוטט. לכן השמרן נוטה לשמר מוסדות פוליטיים עתיקים, על אף שהוא מודע לפגמים שעשויים להיות בהם; לכן הוא מאמין שיש לשמר מנהגים דתיים ותרבותיים, גם אם לעתים הוא עשוי להתייחס בספקנות לדבר אותו הם מייצגים.
אבל בישראל אין מסורת. לא מסורת פוליטית, לא מסורת אינטלקטואלית וגם לא ממש מסורת דתית – לפחות לא בכל מה שנוגע לענייני ציבור. בניגוד למה שרבים מאיתנו היו רוצים להאמין, ישראל איננה באמת חלק מהציוויליזציה המערבית (זאת אפילו אם נקבל את ההנחה, שבהחלט לא מובנת מאליה, שאכן קיים דבר מובחן שנקרא 'הציוויליזציה המערבית'). היא איננה חולקת איתה היסטוריה משותפת ואינה שותפה להנחות המוצא התרבותיות והדתיות שלה. ישראל של ימינו גם איננה לגמרי המשך של הציוויליזציה היהודית, כפי שזו התקיימה בגלויות השונות באלפיים השנים האחרונות. מדובר במשהו חדש. ציוויליזציה שגילה פחות ממאה שנים, והיא הולכת ומתהווה כל הזמן לנגד עינינו. המוסדות הפוליטיים שלנו לא התעצבו לאורך מאות שנים ועמדו במבחן הדורות, כמו המלוכה הבריטית או המשטר הישן בצרפת. המוסדות שלנו הורכבו בחופזה לפני קצת יותר משבעים שנה, ומאז הוטלאו והודבקו שוב ושוב, ואף פעם לא בהצלחה מלאה. חלק גדול מן המערכות השלטוניות בישראל אינן מתפקדות או מתפקדות רק בצורה חלקית. אי אפשר לדבר על עקרונות היסוד של השיטה, מפני שאין כאן באמת שיטה. או יותר נכון, יש כאן המון שיטות, והמון אנשים שאוחזים בהן תוך שהם משנים ומעצבים אותן ללא הרף, בהתאם לאינטרסים המתחלפים שלהם ובהתאם לנסיבות. משום כך הגישה השמרנית של שמירה על היסודות העתיקים והתקדמות באמצעות שינויים זעירים בכל פעם, לא יכולה להתאים כאן. אין שום יסודות עתיקים שאפשר לבנות עליהם. אפשר כמובן להתווכח על השאלה מה צריך לעשות בנקודת הזמן הנוכחית. אבל נדמה לי שקשה לחלוק על העובדה שהמציאות הישראלית היא ייחודית מספיק, בכדי שלא ניתן יהיה להסתפק באימוץ של אידיאולוגיות ומודלים שהתפתחו בנסיבות ובתרבויות שונות לחלוטין על מנת להתמודד איתה. נדמה לי גם שבכל הנוגע למציאות הזאת, אין להוציא מכלל אפשרות שבמוקדם או במאוחר – בניגוד לכל האינסטינקטים השמרניים ולאתוס השמרני – תידרש כאן איזושהי מהפכה.
הגישה השמרנית רחוקה מלספק פתרונות לבעיות מהן סובלת מדינת ישראל של ימינו. כידוע, השמרנות מאמינה במסורת, אבל בישראל אין מסורת. לא מסורת פוליטית, לא מסורת אינטלקטואלית וגם לא ממש מסורת דתית – לפחות לא בכל מה שנוגע לענייני ציבור.
אבל כידוע, אלו המצדדים בשמרנות בהקשר הישראלי לא מתכוונים רק לשמרנות כהשקפה פוליטית. הם מתכוונים גם לשמרנות כהשקפה חברתית ואולי במיוחד, לשמרנות כהשקפה דתית. בנקודה זו מתבקש לומר משהו על הקשר בין שמרנות לדתיות, ובאופן יותר ספציפי, על היחס המורכב שבין השמרנות הישראלית והציונות הדתית. לציונות הדתית, כזרם פוליטי וכאידיאולוגיה, היו מאז ומעולם שתי שושלות יוחסין. שני אבות, אם להתבטא באופן לא-שמרני. שושלת אחת כוללת בתוכה את תנועת המזרחי עם דמויות כמו הרבנים ריינס ומוהליבר, את תפיסת 'תורה עם דרך ארץ' של הרש"ר הירש – ויורשתה, גישת המודרן אורתודוקס האמריקאית – ואת המפד"ל ההיסטורית תחת הנהגתם של אישים כיוסף בורג או משה אונא. במישור הפוליטי הזרם הזה התאפיין במתינות, בהתחשבות בנסיבות ובנכונות לוויתורים ולבריתות פוליטיות; במישור הדתי הזרם הזה התאפיין באמונה שניתן לקחת את היהדות כפי שהיא – היהדות כפי שהתעצבה באלפיים שנות גלות, היהדות של לימוד התורה וקיום מצוות – ולהלחים אותה אל החיים המודרניים ואל ההוויה הישראלית (או האמריקאית). זאת, מבלי לחולל שינוי מהותי באף אחד מהם. לכל היותר דובריו של הזרם הזה יאמרו שיש למתן יסודות מסוימים של העולם המודרני – למשל המתירנות המינית, החומרנות, תרבות הצריכה וכן הלאה – שנתפסים כמנוגדים לרוח ישראל-סבא. דובריו של הזרם הזה, כידוע, לא זיהו את עצמם עם המסורת השמרנית האנגלו-אמריקאית; הם לא ציטטו את אדמונד ברק ולא נהגו לדבר בהתפעמות על השוק החופשי או על המורשת של התרבות המערבית. אף על פי כן הם היו שמרנים. הם היו – והם עדיין – שמרנים ברתיעה שלהם מפני שינויים, בדבקות שלהם במסורת גם כשאינם מבינים אותה, בחוסר העניין שלהם בתיאוריות מטאפיסיות, במתינות שלהם ובמעשיוּת שלהם. אחרי הכול, האם יש משהו שמרני יותר מבית-כנסת בגבעת שמואל או ברעננה, בין מנחה למעריב?
אולם לצד הזרם הזה, לציונות הדתית הייתה גם שושלת יוחסין אחרת, קיצונית יותר; זו מתחילה ברב קוק, איש העלייה השנייה והאדם שכתב על הנשמות מעולם התוהו, וממשיכה באנשי גוש אמונים של שנות השבעים, בבחורי הישיבות של שנות התשעים ובניאו-חסידים של שנות האלפיים. הזרם הזה מתאפיין בקיצוניות, באי-התחשבות באילוצי המציאות ובאמונה – ששורשה נטוע בהגות הציונית – שניתן להביא את הגאולה באמצעים אנושיים. במישור הדתי הזרם הזה התאפיין באמונה כי "הישן יתחדש והחדש יתקדש". אנשי הזרם הזה דיברו על תורת ארץ ישראל, על הלכה חדשה ועל הופעתה המחודשת של הנבואה. אם הציונות המדינית שאפה למהפכה פוליטית, אזי שאיפתה של הציונות הדתית – כלומר הציונות הדתית במובן הזה – הייתה מרחיקת לכת בהרבה: היא חלמה על מהפכה דתית, על שמים חדשים וארץ חדשה. כמו גיבורו של "הסיפור שאינו נגמר", היא ביקשה להמציא שם חדש לאלוהות. שם שיהיה שונה מכל השמות שבהם היא נקראה עד היום.
הכישלון של הזרם הרדיקלי מוכר וידוע: אחרי הכול שום תורה חדשה לא נוצרה בארץ בעשרות השנים האחרונות, שום מהפכה דתית לא התרחשה, שום נבואה לא ירדה לעולם. אולם, אסור שהכישלון הזה יטשטש את העבודה שגם הזרם השני, המתון והפרגמאטי, בסופו של דבר נכשל גם הוא.
כיום, ממרחק השנים, נדמה לי שאפשר לומר ששני הזרמים הללו נכשלו. כל אחד בדרכו. הכישלון של הזרם הרדיקלי מוכר וידוע: אחרי הכול שום תורה חדשה לא נוצרה בארץ בעשרות השנים האחרונות, שום מהפכה דתית לא התרחשה, שום נבואה לא ירדה לעולם. העובדה שאלו הרואים עצמם כתלמידיו של הרב קוק נושאים כיום את עיניהם אל העולם החרדי, כמו גם העובדה שרבים מאלו שלפני עשרים שנה דיברו על מהפכה דתית ועל חסידות חדשה נושאים כיום את עיניהם לאומן – או לחלופין, כותבים עבודות דוקטורט על החסידות הישנה – רק מדגישה את הכישלון הזה. אולם, אסור שהכישלון הזה יטשטש את העבודה שגם הזרם השני, המתון והפרגמאטי, בסופו של דבר נכשל גם הוא. החיבור בין היהדות המסורתית לבין העולם המודרני התגלה לעתים קרובות כחיבור מלאכותי, מאולץ ובלתי פורה. אפשר אומנם לדון על השאלה מהו האחוז המדויק של בוגרי החינוך הדתי שנוטשים את הדת, אבל נדמה לי שהמגמה ברורה. לציונות הדתית במתכונתה המפד"לניקית וטובת המזג אין אולי הרבה צדדים אפלים, אבל גם אין לה יותר מדי נקודות משיכה. אחרי הכול קשה להעלות על הדעת משהו מלהיב פחות מבית כנסת ברעננה או בגבעת שמואל בין מנחה למעריב.
אף על פי כן, נדמה לי שמשהו מהחזון המקורי עדיין נשאר, והוא עדיין מפעפע מתחת לפני השטח. אי שם במעמקים עדיין חבויה בתוך הדי.אן.איי של הציונות הדתית התקווה שבכל זאת, אפשר גם אחרת. התקווה שמתישהו בכל זאת תתרחש המהפכה הדתית שעליה חלם הרב קוק, זאת שתיצור את הסינתזה המושלמת שבין היהדות העתיקה לבין הישראליות העכשווית. שמתישהו יקום דור שייקח את שני היסודות הללו ויתיך אותם יחד לכדי משהו חדש, משהו שיהיה שונה מכל מה שהיה עד כה. אילו הייתי צריך לנסח את מה שלדעתי מהווה את גרעין הליבה של הציונות הדתית, אז נדמה לי שזה היה זה: האמונה שבכל זאת יכולה להתרחש מהפכה רוחנית. האמונה שבאחד הימים יכולה לצמוח בארץ ישראל יהדות חיה, דתיות חדשה, ואולי גם ישראליות חדשה.
אפשר להגיד שבפנייה של רבים בציונות הדתית אל עבר השמרנות יש ויתור על התקווה הזאת. ויתור על האפשרות שמשהו חדש יתחיל.
במובן זה, אפשר להגיד שבפנייה של רבים בציונות הדתית אל עבר השמרנות יש ויתור על התקווה הזאת. ויתור על האפשרות שמשהו חדש יתחיל. בכך שקולות רבים בתוך הציונות הדתית בוחרים לאמץ את השיח של השמרנות האנגלו-אמריקאית – בעיקר האמריקאית למען האמת – ולשאת את עיניהם לשיקגו ולפרינסטון, הם מוותרים על הציפייה לתורה חדשה שתצא מציון. הם מוותרים על האפשרות של מהפכה. הם גם מוותרים על האפשרות שבאחד הימים יתפתח כאן שיח חדש ומקורי, כזה שמתאים למציאות הישראלית ויכול להתמודד באופן רציני עם הבעיות הייחודיות שלה. יתכן שבכך הם גם מוותרים על האפשרות שהם עצמם ייטלו חלק משמעותי בשיח הזה.
*ד"ר אהוד פירר הוא הוא ד״ר לפרשנות, מלמד בבי״ס אופק בירושלים ועוסק בכתיבה.
