על דגים וציפורים / יובל ריבלין

 

not memberg

הקולנוע האמריקני, שלתהליך התעצמותו היו אחראים בעיקר מהגרים ובני מהגרים יהודים, גילה ומגלה עדיין יחס אמביוולנטי לנישואים בין יהודים ללא־יהודים. הקונפליקט עוצב בצורה שונה בשני דורות של יצירה קולנועית, במובהק או ברמז, אך בשניהם הקונפליקט קבוע ויציב יותר מכל פתרון. על השתקפותו של קשר בלתי אפשרי בין ציפורים לדגים, על המסך ומאחורי המצלמה

 

מטוביה הספרותי לטוביה הקולנועי

באחד מרגעיו הזכורים של המחזמר המצליח 'כנר על הגג' מנסה טוביה החלבן, גיבור המחזה, להסביר לבתו את עמדתו ביחס לנישואי יהודים עם מי "שאינם משלנו". "בספר הקדוש כתוב 'וכל מין למינו'. למה הכוונה?" מקשה טוביה ומיד עונה, "ציפור יכולה לאהוב דג, אבל איפה בדיוק הם יוכלו להיות ביחד?!". בעיני טוביה, הנציג הארכיטיפי של העולם היהודי המסורתי, יהודים ושאינם משתייכים לשני מינים שונים והמרחק ביניהם כמוהו כמרחק המשתרע בין שמים ותהומות ימים. על השוני התהומי לא תוכל גם האהבה לכסות. בעולם, הוא טוען, אין מקום לזוגיות בין דג לציפור. אלא שלצערו הרב הבת איננה משתכנעת.

בתמונת העולם של שלום עליכם, אביו מולידו של טוביה, מתקיימת נבואתו של טוביה במלואה. הנישואין בין בתו ובין איכר אוקראיני מתגלים כמקח טעות, והנערה נמלטת מתחת ידיו של הבעל המכה ושבה בתשובה שלמה אל אביה ואלוהיה. נדמה כי את שלום עליכם הנחתה תפיסת עולם אשר סירבה לראות בנישואין עם בני זוג מחוץ למעגל היהודי צעד מתבקש בעידן הנמכת חומותיה של הקהילה היהודית המסורתית. בעיניו, השוני בין היהודי ללא־יהודי היה ונותר שוני קיומי, חזק יותר מאידיאולוגיה ומצרכים חברתיים.

בצוואתו הזהיר שלום עליכם את צאצאיו כי ידירו את הצאצא אשר יהין לשאת בן זוג שאינו יהודי. אין לדעת אם צאצאיו אמצו הנחיה זו עד תומה, אולם 'כנר על הגג', צאצאו הרוחני, דחה אותה בשתי ידיים. המעבדים האמריקניים של רומן המכתבים והמחזה שכתב שלום עליכם סרבו לאמץ את האבחנה הזואולוגית של טוביה, ואפשרו לבת ולאהובהּ למצוא מקום בעולם בו יוכלו לגור ביחד. בסוף המחזמר המעובד משלים טוביה עם נישואי בתו ומייחל לאושרה. מסתבר שהבת איננה דג ואהובה אינו ציפור. המסקנה אליה חותר המחזמר היא כי באמריקה, ארץ המקלט אליה נושאים טוביה ובני משפחתו את עיניהם, ניתן למצוא משכן לזוגות מעורבים רבים. אלה יוכלו להקים בה בית הקורא תיגר על חלוקת המינים המסורתית המקובלת מאז ימי בראשית.

בצוואתו הזהיר שלום עליכם את צאצאיו כי ידירו את הצאצא אשר יהין לשאת בן זוג שאינו יהודי. אין לדעת אם צאצאיו אמצו הנחיה זו עד תומה, אולם 'כנר על הגג', צאצאו הרוחני, דחה אותה בשתי ידיים. המעבדים האמריקניים של רומן המכתבים והמחזה שכתב שלום עליכם סרבו לאמץ את האבחנה הזואולוגית של טוביה, ואפשרו לבת ולאהובהּ למצוא מקום בעולם בו יוכלו לגור ביחד

אולם דווקא הקולנוע האמריקני, האומנות הפופולרית אשר שמה לה למטרה לשקף ולעצב את חוויותיהם של טוביה ובני דמותו עם הגעתם אל ה'ארץ המובטחת', יצר במאה שנות פריחתו תמונה מורכבת יותר. הקולנוע האמריקני, שלתהליך התעצמותו הייתה אחראית קבוצת יזמים זריזה שרובה ככולה הורכבה ממהגרים ומבני מהגרים יהודים, גילה ומגלה עדיין יחס אמביוולנטי לנישואים בין יהודים ללא־יהודים. לא רק בני הדור הראשון להגירה, כטוביה ובני משפחתו, התקשו לאמץ את הראייה האוניברסלית. גם יוצרים אשר זכו להצלחה אומנותית בשנות השישים והשבעים הליברליות, וגם יוצרים בני תקופתנו, העניקו מקום משמעותי ביצירתם לקונפליקט המוסיף להתקיים, על פי תפיסתם, בין דגים לציפורים. במאים מן השורה הראשונה תיארו את הכאב הבלתי אפשרי שהוא מנת חלקן של דמויות יהודיות מודרניות הנתקלות בקיר הבלתי נראה והבלתי עביר של המחיצה הבין־דתית.

0 R

כמו שמן ומים

נדמה כי ניתן להצביע על שתי התייחסויות שונות, המייצגות שני דורות של יצירה קולנועית, ביחס לאופן בו הוצגה הזוגיות הבין־דתית בקולנוע היהודי־אמריקני.

בשנות השישים והשבעים, במאים וכותבים יהודים אשר צמחו בעיקר בתעשיית הטלוויזיה הצעירה החלו לתת ביטוי לשאלת היתכנותו ומידת חוסנו של קשר זוגי המתהווה בין יהודים ללא־יהודים. קשר בין צעירה יהודייה מוחצנת לוואספ אמריקני מופנם ובהיר שיער הוצב במרכז סרטו המצליח של סידני פולק 'כך היינו' (The Way Were, 1974); קשר בין יהודי נמוך קומה לעלמה תמירה ובהירת שיער הציג המחזה מצליח 'אשת החלומות' (The Heartbreak Kid) שכתב ניל סיימון, ואשר זכה לעיבוד קולנועי ב־1974. בכל אלו הוצג הקונפליקט הזוגי הבין־דתי כבלתי פתיר מיסודו.

גם סרטו המצליח של וודי אלן 'הרומן של אנני' (Annie Hall, 1977) תיאר סדרה של מהמורות רומנטיות אותן חווים שני גיבורי הסרט – אלווי סינגר, בן דמותו של אלן, ואנני הול, אותה מגלמת דיאן קיטון (אשר הייתה בת זוגו של אלן שנים ספורות לפני הפקת הסרט). לאהבה הניצתת בין השניים ולדעיכתה בסוף הסרט מציגה העלילה עילות ומניעים שונים, אך לפער הנובע מן המוצא השונה מייחד הסרט מקום ניכר. כך למשל, בסצנה מרכזית בסרט מתארח אלווי בבית משפחתה של אנני לסעודת חג ההודיה. אלווי, הניצב נפעם נוכח המפגש הראשוני עם אורחותיה של משפחה אמריקנית שורשית במועד שאין אמריקני ממנו, מתקשה שלא לאמוד את התהום הפעורה בין סעודת החג המאופקת לסעודות הזכורות לו מביתו היהודי בכלל, והסעודה המפסקת, המוצגת בסרט, בפרט. "אין מה להשוות", הוא קובע, "המשפחה שלי ומשפחת הול הם כמו שמן ומים". והצופה מבין חיש מהר מדוע: בניגוד לסעודה ה'אמריקנית', המגלמת יחס של כבוד למסורת ולהיסטוריה האמריקנית, מעוצבת הסעודה היהודית כמופע של התבהמות קהילתית וולגרית. למסובים הצעקניים לא נהירה כלל הסיבה לכינוסם והם אינם מייחסים כל ערך למכלול ההנהגות היהודי. מבטו הבוחן של אלווי אינו חס גם על פגמיה של משפחת הול, אך הללו מוצגים כאינדיבידואליים באופיים. ייתכן כי יש משהו רקוב במשפחת הול, אולם ממלכת היהדות רקובה כולה.

גם בסרט מאוחר יותר של אלן, 'רסיסי אדיפוס' Oedipus Wrecks), 1989), מוצגת התערובת הבלתי אפשרית בין השמן והמים. בסרט הזה מוצגת האם היהודייה כאחראית העיקרית לחוסר יכולתו של הזכר היהודי לחיות בשלווה עם בת זוג שאינה יהודייה. האם הגדולה, המסרסת, מתגלה ב'רסיסי אדיפוס' ככוח טבע אלמותי שכל ניסיון להעלימו או להאלימו עתיד להסתיים בהעצמת כוחו והשפעתו. את קולה המצווה של אמו שומע גיבור הסרט, גם כאן בגילומו של אלן, גם מתוך ראשו. את הסתייגותה הפרמננטית מכלתה ה'שיקסע' הוא עתיד לשמוע גם כאשר האם כבר לא תהיה כאן. בחירתו של היוצר לסיים את הסרט בהשלמה עם חוסר יכולתם של נישואים בין־דתיים להתממש עומדת בניגוד לבחירתו של היוצר עצמו לחלוק את חייו עם בנות זוג שאינן יהודיות.

הפער בין ההיגד האומנותי למציאות החוץ־קולנועית בולט גם מטעם נוסף. את דמותה של בת הזוג הדחויה מפאת אי־יהדותה מגלמת בסרט מיה פארו, שהייתה בת זוגו של אלן בזמן הפקת הסרט. נוכחותן הלא מקרית של בנות הזוג הרבות של אלן בסרטיו תורמת לטשטוש הקו המבדיל בין העולם המציאותי לבדיוני, אך גם מדגישה את השוני המתקיים בין הכרעותיהן של הדמויות היהודיות ביצירה הקולנועית ובין הכרעותיו של בוראן בסוגיית היתכנותו של קשר בין־דתי. גם פולק וסיימון שהוזכרו לעיל, חצו בחייהם המשפחתיים את הגבול שהתגלה כבלתי עביר עבור גיבורי יצירתם. מפתה עד מאוד לראות בפער המתקיים בין האמביוולנטיות שחושפת היצירה להעדרה בביוגרפיה של היוצרים ביטוי לקונפליקט בלתי פתור, ואולי אף לקיומם של ייסורי מצפון המוסיפים לקנן בתודעתם. תודעת העומק שחושפים הסרטים מגלה כי גם בהעדר יחס חיובי אל התרבות היהודית, נוטים יוצריהם לראות באיסור על נישואין מחוץ לגבולותיה מעין 'טאבו'. על אף רצונם להטמיע את הערכים הליברליים של ארצות הברית של שנות השבעים ולחיות לאורם, מתגלה כי החוק הקדמון עוד לא אמר את המילה האחרונה. הידיעות על מותה של האם היהודייה מתגלות בדיעבד כמוקדמות עד מאוד.ֿ

תודעת העומק שחושפים הסרטים מגלה כי גם בהעדר יחס חיובי אל התרבות היהודית, נוטים יוצריהם לראות באיסור על נישואין מחוץ לגבולותיה מעין 'טאבו'. על אף רצונם להטמיע את הערכים הליברליים של ארצות הברית של שנות השבעים ולחיות לאורם, מתגלה כי החוק הקדמון עוד לא אמר את המילה האחרונה

שוני בלתי פתור

בשנות התשעים ובראשית שנות האלפיים חדל הקונפליקט הבין־דתי לשמש נושא מרכזי בקולנוע האמריקני. אמנם, סרטים שהציגו את המתח הבין־דתי בקהילות אתניות אחרות בארצות הברית, כדוגמת 'החתונה היוונית שלי' (My Fat Greek Wedding, 2002) זכו להצלחה מסחרית מתונה, אך יוצרים יהודים מיעטו להציב במרכז סרטיהם זוגות המורכבים מצלעות יהודיות ולא־יהודיות. נדמה כי הייתה זו עדות להתמתנותו של קונפליקט זה בחברה האמריקנית ולראייתו כפתיר ביסודו בעיני היוצרים ובעיני קהל הצופים, היהודי והלא־יהודי כאחד. יוצרים אשר בחרו לעסוק בנושא זה עשו זאת, בעיקר במסגרת הסוגה הקומית, תוך התמודדות עם שאלת ההצדקה הקיימת להצגתו של הקונפליקט. זו חייבת הייתה לכלול את התשובה לשאלות: כיצד, גם בחברה אשר קידשה את הרב־תרבותיות כערך והמספקת פתרונות ליברליים לכל מצוקה דתית, עלולה זוגיות בין־דתית להוות מכשול? והאם אין מדובר בקונפליקט שכבר אבד עליו הכלח?

בסרטים הללו הוצג הקונפליקט הזוגי הבין־דתי במרומז בלבד, ועוצב כנובע מהבדלי אופי בין בני הזוג. כך למשל, בחירתם של יוצרי הסרט 'לשמור אמונים' (Keeping the Faith, 2000) לצייד את הדמות הגברית היהודית במשרה רבנית היא תשובה לכורח זה, וביטוי לרצונם להימנע מהצגה ארכאית של הדילמה. אלמלא מחויבותו של ג'ייק שרם (בן סטילר) לקהילתו המסורתית, היה מעקש אהבתו לאנה ריילי (ג'נה אלפמן) מוסר כבר בדקות הפתיחה של הסרט. היותו של סטילר נשוי בעצמו לבת זוג לא־יהודייה (ובן לאם אירית קתולית), והיותה של אלפמן נשואה לבן זוג יהודי, אף תרמו לחידודה של תמה זו: רק תחושת החובה להשתייך למסגרת קהילתית־דתית, עלולה עוד לחצוץ בין בני זוג אוהבים המבקשים לממש את חיבתם ולהעניק לה גושפנקא מוסדית.

דוגמאות נוספות לסרטים שהציגו מתח משפחתי בין־דתי כנושא רלוונטי לשנות האלפיים היו הסרט 'פגוש את ההורים' (Meet the Parents, 2000) וצמד המשכיו, ובעיקר שרשרת הקומדיות אותן להן אחראי הבמאי ג'אד אפטאו. הסרטים שביים כדוגמת 'הדייט שתקע אותי' (Knocked Up, 2007), 'הכול יחסים' (This is 40, 2012) ו'אסון מהלך' Trainwreck), 2015) ובסדרות טלוויזיה בהן שימש כמפיק כ'אהבה' (Love, 2016–2018), הוקדשו לתיאור המתחים המוסיפים לקנן בבתים בין־דתיים, גם שנים לאחר כינונם הראשוני. הזוגיות הבין־דתית, על פי אפטאו, נידונה להתמודד דרך קבע עם השוני והפער התרבותי המתקיימים בין בני המורשות השונות הזולגות אל התא המשפחתי הסינטטי, ועם הבדלי האופי שהם התולדה של מורשות מנוגדות אלה. טבעם הקומי של הסרטים מחייב הן את פתרונו של הקונפליקט הן את ראייתו כזמני וכמבשר תמידי של הקונפליקט הבלתי נמנע הבא.

השרשרת הארוכה של העיסוק הקולנועי בזוגיות הבין־דתית והנושאת, במכוון, אופי של וידוי. אל היצירה האומנותית מְתעלים היוצרים את האי־נוחות האישית ומבטאים באמצעותה את התמודדותם עם תודעת העומק הקיומית שלהם: גם בחברה המכירה בנישואין כתשובה לגיטימית לכל פער רומנטי בין־דתי, אין בכוחה של ההתמסדות הזוגית לבטל את עצם קיומה של השאלה

גם אפטאו, בדומה ליוצרים היהודיים שקדמו לו ואשר הוזכרו לעיל, נוטה לטשטש את הקו בין בדיה למציאות. בת זוגו הלא־יהודייה, לסלי מאן, משתתפת דרך קבע בסרטיו, ומגלמת בחלק מהם את הצלע הלא־יהודייה במערכת היחסים המיטלטלת. בכך מצטרפים סרטיו אל השרשרת הארוכה של העיסוק הקולנועי בזוגיות הבין־דתית והנושאת, במכוון, אופי של וידוי. אל היצירה האומנותית מְתעלים היוצרים את האי־נוחות האישית ומבטאים באמצעותה את התמודדותם עם תודעת העומק הקיומית שלהם: גם בחברה המכירה בנישואין כתשובה לגיטימית לכל פער רומנטי בין־דתי, אין בכוחה של ההתמסדות הזוגית לבטל את עצם קיומה של השאלה.

זאת ועוד: נדמה כי המשותף לכל הסרטים המציבים במרכזם זוגיות בין־דתית הוא ההכרה בקיומו של שוני בלתי פתור, המוסיף להתקיים בין בן או בת הזוג היהודי לבן או בת הזוג הלא־יהודי. בעיני היוצרים היהודיים, זרותו המתמשכת של האנטי־גיבור היהודי לדורותיה וחוסר יכולתו של קשר הזוגיות האמריקני לגאול אותו מחריגותו, משיתות עליו ועל שותפיו הרומנטיים לקחת חלק במסע עתיר עליות וירידות ושהיציבות היא ממנו והלאה. פתרונם הזמני בלבד של הקונפליקטים המשפחתיים, אשר לעולם אינו מבטיח סוף רומנטי טוב, מספק הצצה אל עולמם הפנימי של היוצרים ושל קהלם הלא־מבוטל.

הסוד שחושפת האומנות השביעית מבהיר כי טוביה, בגרסתו הספרותית, לא לגמרי טעה: אמנם אין מדובר בשמן ומים, וביתם המשותף של הדג והיונה אמנם עומד על גדות ההדסון, אך אין בכוחם של דייריו לקעקע את תחושת השוני המוסיפה להתקיים בתוך הבית פנימה. הכנר יכול להמשיך ולנגן על הגג, אבל ספק אם יסודות הבית יחדלו אי פעם מלרעוד ומלנוע בסוג של אי־נוחות תמידית.

*יובל ריבלין מסיים עבודת ד"ר בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית ומלמד קולנוע והיסטוריה במגוון מוסדות חינוך