פרשת יתרו | כ"ב טבת תשפ"ד

מתוך הפרשה

"התבטלות האדם וכבוד האדם" / ד"ר חנן מנדל

מעמד הר סיני, המעמד יוצא הדופן הזה – שמהווה את היום החשוב ביותר אולי בתולדות עם ישראל – מתואר "עטוף בערפל". אכן, שופר, עשן ואש – אבל יחסית, ברמה הפיזית, צנוע. עד כדי כך שחז"ל מגדירים אותנו – כולנו – כנוכחים בו. אולי, בהעדר אירוע שיסופר ברשומות הסיסמולוגיות, לא היינו זוכרים אותו, אלמלא היינו נוכחים בו. גם מיקום המעמד, ההר עצמו, צנוע בכוונה: "אין רצוני אלא בסיני שהוא שפל מכולכם".

אבל הצניעות היא מידה שהאדם קשה לו איתה. כך מדגים גם הסיפור על התלמיד החדש שהגיע לישיבת נוברהדוק (מראשונות הישיבות הליטאיות במאה ה-19, שדרכה, כפי שהנהיג הסבא מנובהרדוק, הרב יוסף הורביץ, לעסוק בעבודת המידות והמוסר). בישיבה היה נהוג כי כל התלמידים, פעם ביום, למשך חצי שעה, היו עוצרים מהלימוד ומתעסקים בביטול הגאווה. התלמיד החדש נכנס לאולם הישיבה – וראה את כל התלמידים ישובים, ואומרים בקול שקט, כל אחד לעצמו, "אני כלום, אני כלום". התלמיד לא הבין את העניין, אבל מאחר ורצה להשתלב – התיישב, והחל לומר "אני כלום" גם הוא. התלמיד שלידו התרגז, הפסיק את השינון ואמר לו – לי לקח שנה שלמה עד שהגעתי למדרגה שיכולתי לומר "אני כלום"!

חלק ניכר מעשרת הדיברות שניתנו בהר סיני עוסקות בעניין זה. החל מהאלהת הקב"ה מעל האדם, עבור דרך סדר עדיפויות והתבטלות גם כלפי אחרים. בכלל, מתן התורה – שישראל עומדים בו "בתחתית ההר" – מתאר מידה של התבטלות האדם – למרות ואולי בגלל הבחירה בעם ישראל: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ".

כדי להדגיש את הנקודה הזו – פרשת מתן תורה "שתי מטרוניתות" הולכות לפניה ואחריה.

לפני פרשת מתן תורה באה עצתו של יתרו, המוציאה את הגאווה מעם ישראל על שיטתו המשפטית אז. בא אדם מבחוץ ומעיר על קלקולה האפשרי של המערכת ומציע בעצמו תיקון. אבל התיקון הזה חשוב לבני ישראל – רק כך יבוא העם על מקומו בשלום.

אחרי מתן תורה, מיד כאשר מובן שאי אפשר לעמוד במתן התורה כולה ישירות כמו בעשרת הדברות נכתב "ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם". ומה מצווה משה להגיד לעם בדיוק אז? שלושה ציוויים.

העניין הראשון הוא איסור על עבודה זרה – שלא סתם נקרא כ"לא תעשו אותי אלהי כסף ואלהי זהב". הוא מכוון כלפי האדם, ומטרתו למנוע שעבודו העצמי או החיצוני לאחרים. רק אדון העולם הוא אדון, ואין אתם אדונים. זו מידה שלוקים בה גם כשאין כמעט אלילים ישנים בעולם: הפיכת הכסף והזהב (והעוצמה הגלומה בהם) למטרה בחיינו המודרניים היא דבר פגום.

הציווי השני מכוון להקמת מזבח אדמה פשוט, לא משוכלל, לא מעוצב ולא ראוותני. לא כעין המונומנטים שאנו רואים בתרבויות אחרות המקטינות את האדם מולן. הפך הפירמידות ומקדשי המאיה.

והציווי האחרון – לא תעלה במעלות על מזבחי – מבטא מגמה אחרת: את החשיבות של שמירה על כבודו של האדם ומניעת ביזויו, אפילו כאשר הוא הולך במטרה של מצווה, וגם אחרי שהוא מוותר על כבודו כלפי שמיא.

המעמד הכי חשוב בתורה מוקף לכן בתזכורות למקומו הראוי של האדם בבריאה. הקפדה על יראת שמיים, מניעת גאווה והתבטלות מחד, אך תוך שמירה על זכויותיו של האדם וכבודו מאידך. אלו לקחים חשובים גם בשעת מתן תורה, וגם בימינו, בשעת מלחמה.

*
ד"ר חנן מנדל מרצה למשפטים ויישוב סכסוכים בקריה האקדמית אונו.

*
לעילוי נשמת סגן בן ציון (בני) יהודה זצ"ל, שידע ענווה וכבוד אדם, להצלחת לוחמינו ולהחזרת חטופינו

קול של השראה

ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם – תַּחֲרִישׁוּן / הרב ד"ר צחי הרשקוביץ

ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם – תַּחֲרִישׁוּן.

תַּחֲרִישׁוּן ולא תפרידון, לא תתסיסון, לא תפוררון ולא תריבון איש את רעהו.

ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם – תַּחֲרִישׁוּן.

תַּחֲרִישׁוּן – ולא תפיצו שמועות, לא תהיו הראשונים לדעת ולהעביר הלאה, לא תעלו את רס"ן שמועתי בדרגה.

ה' יִלָּחֵם לָכֶם, וְאַתֶּם – תַּחֲרִישׁוּן?

תעצרו ותהססו בזמן שהוא נלחם? לא תטו כתף?

לא תסגרו את הגמרות ותתייצבו למען הכלל? לא תילחמו עד רדתה?

ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם – תַּחֲרִישׁוּן.

לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. קול דְּמָמָה דַקָּה.

ה' יִלָּחֵם לָכֶם, וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן.

את אזני אויביכם. בהפצצות חסרות רחמים, בשאון גיבורים ומנצחים, בריקודים איש על כתף רעהו, בקריאה לכל מי שזקוק לסיוע.

ה' יִלָּחֵם לָכֶם, וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן.

כשמישהו צריך לדבר, לפרוק, לשתוק, לבכות, לצעוק.

פשוט תַּחֲרִישׁוּן. תכבדו, תקבלו, תוותרו, תהיו.

ה' יִלָּחֵם – לָכֶם.

באמצעותכם, בכוחכם, בנשקיכם, בנחישותכם.

וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן.

את האנטישמיים, את הרוצחים, ולהבדיל את הסקפטיים וקטני האמונה.

ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן.

רוח הקרב

ביחד נתפלא / הרב ד"ר עידו פכטר

שאלה:

חיילים שחוזרים מן החזית מספרים על הפער שהם מגלים בין האחדות בשדה הקרב ובין השסעים שמתגלים יותר ויותר בחברה האזרחית. איך אפשר להביא את הסולידריות גם לעורף?

תשובה:

את הסולידריות בעורף אנחנו לא צריכים להמציא מחדש; עלינו רק להמשיך אותה מהשבועות הראשונים שלאחר השבעה באוקטובר. אם נתבונן ונפענח את הרוח שנשבה בחברה הישראלית אז, נוכל ללמוד כיצד לשמר אותה גם כיום.

ישנם כמה מאפיינים לרוח הזו. כאן ארצה לגעת באחד מהם, והוא ההפתעה.

כולנו הופתענו. לא ממתקפת החמאס או ממערך המנהור העצום שנבנה מתחת לרצועת עזה אלא בעיקר מעצמנו.

ימנים הופתעו לגלות ששמאלנים, מתנגדי הרפורמה המשפטית, מתגייסים בהמוניהם למילואים, וש'אחים לנשק', שהוכתרו כ'שורפי האסמים', הופכים בן לילה לחמ"ל האזרחי הגדול ביותר שהוקם בארץ. שמאלנים הופתעו לראות כיצד ימנים, דתיים ומתנחלים, קופצים מבתיהם בשמחת תורה שחלה בשבת כדי להגן בגופם על תושבי העוטף.

הדור המבוגר הופתע לראות את הדור הצעיר – דור הטיקטוק והנהנתנות – מתגייס, מקריב ונותן מעצמו בשביל המדינה ובשביל החברה, ומוכן להמשיך לשרת במוטיבציה גבוהה כל עוד המשימה לא הושלמה. הדור הצעיר הופתע לגלות אלופי צה"ל בדימוס, בגילאי ההורים והסבים שלו, מפגינים גבורה עילאית בהצלת אנשים.

יהודים הופתעו לגלות בדואים, שהתגייסו לעזרה והצילו מבלים ממסיבת הדמים. חילונים הופתעו לגלות חרדים, אנשי זק"א, שמסורים להצלת כל גופה וכל מת, במטרה להביאם לקבורה ראויה. מפקדים הופתעו לגלות חיילות, שמסוגלות לעשות הרבה מעבר למה שחשבו שהן יכולות. כולם הופתעו מכולם.

מסתבר שלכל אורכם של אותם חודשים בהם רבנו והתווכחנו, רק חשבנו שאנחנו מכירים זה את זה בעוד שההפך הוא הנכון. ההיכרות הזו היתה מדומה. היא גרמה לנו להלביש איש על רעהו, מגזר על חברו, תפיסות ומחשבות מוגדרות מראש. תייגנו אנשים על פי לבוש, כיסוי ראש, עיר מגורים, דעה פוליטית. הפכנו את שכנינו לפלקטים של הנחות המוצא שלנו. הספיקו לנו מלים ספורות כדי לדעת את האחר – האם הוא מ'שלנו' או לא. וכך במקום באמת להכיר, התנכרנו.

איבדנו את רגש הפליאה. הפסקנו להסתקרן, לרצות לשמוע יותר, להיפתח לעולם שאיננו מכירים. ואז, המלחמה פרצה, וגילינו שלא באמת הכרנו. שהאחר הוא הרבה יותר מורכב, עשיר ומגוון, ממה שחשבנו. שהוא עושה דברים שלא חשבנו שיעשה. ופתאום כל כך שמחנו להכיר מחדש.

על פי אברהם יהושע השל יש בפליאה הזו משהו מאד יהודי. "אין הפליאה חדלה להתקיים משנרכש הידע", הוא כותב בספרו אלוהים מבקש את האדם, "אלא היא דרך הסתכלות, שלעולם אין לה סוף". הפליאה, אליבא דהשל, היא התודעה שבה היהודי מתבקש להביט על העולם. היא ההבנה הענוותנית שלעולם לא נשיג את מכלול היש שמחוצה לנו, קל וחומר שלא את בני האדם ולמען האמת גם לא את עצמנו. הפליאה היא אותה תנועה נצחית שדוחפת אותנו לחקור וללמוד, להיפתח לממדים נוספים, להתקדם וגם להתרגש. הידע סוגר. ההיכרות משעממת. ואילו הפליאה פותחת ומחדשת.

כיצד נחזיק את הסולידריות? הנה כוח שלמדנו להכיר ושאם רק נצליח להחזיק בו נוכל לחיות אחרת. בואו נזכור כיצד הופתענו. בואו נשמר את הפליאה מהכוחות העצומים שהתגלו בנו. זיכרון זה יגן עלינו בעתיד מפני כל שיפוט סרק או תיוג זול, ויגרום לנו לאחוז במידת הסבלנות עם רצון לדבר, להקשיב ובאמת להכיר.

גם אם נצעק מאה פעמים שצריך אחדות, לא נזכה בה. כדי להתאחד צריך להשתנות, וכדי להשתנות צריך לשמוט. לשמוט את ההיכרות המקדימה ולאחוז שוב בפליאה.

(מתוך מונולוג הסיום של גליון דעות החדש בנושא 'ביחד נחיה', שיצא בקרוב. מוזמנים לחדש/לרכוש מינוי)