רוח הקרב

שאלה:

האמנם לומדי תורה פטורים מגיוס? האם אין התורה מגינה על עם ישראל?

תשובה:

לא מעט מקורות בספרות חז"ל מדברים על מעלת לימוד תורה וחשיבותה, כי אכן – לימוד התורה הוא העיסוק הרוחני החשוב ביותר במסורת ישראל. אבל האם מן המדרשים הללו אפשר לגזור הלכה למעשה לעניינים הקשורים לביטחון המדינה? יש להיזהר מכך. לא מכל אגדה אפשר לגזור הלכה, ובפרט הלכות שבהן תלויים חיי אדם רבים. כפי שהורה הרמב"ם בהקדמה למשנה, את מדרשי האגדה של חז"ל יש להבין בהקשרם הנכון וכבעלי מסר עמוק. לתפוס אותם כפשוטם ולהעתיק אותם למציאות חיים אחרת לחלוטין כמוהו כזלזול בדברי חכמים והשפלתם (ראו הקמת הרמב"ם פרק חלק).

יתירה מכך; גם מדרשי אגדה לא יכולים להכחיש את פשוטו של מקרא. אברהם יצא למלחמה כדי להציל את אחיינו. משה רבנו ניהל מלחמות מול עמלק, סיחון ועוג. שמואל הנביא הוביל מלחמה בפלשתים. דוד המלך, נעים הזמירות, היה איש מלחמה. כל אלה ועוד, היו על פי המסורת ממעתיקי השמועה, ובכל זאת הם ניהלו את מלחמות ישראל. איך אפשר להתכחש לעובדות פשוטות אלו?

ובכל זאת, סוגייה הלכתית במסכת בבא בתרא (ז, ע"ב – ח, ע"א) גורסת שיש לפטור תלמידי חכמים ממס שגובים לצורך חומת העיר משום שלדעת ריש לקיש "רבנן לא צריכי נטירותא", דהיינו תלמידי חכמים לא צריכים שמירה. מכאן פסק הרמב"ם (הלכות שכנים ו, ו): "כל הדברים שצריכין לשמירת העיר לוקחין מכל אנשי העיר ואפילו מן היתומים חוץ מתלמידי חכמים, שאין תלמידי חכמים צריכין שמירה שהתורה שומרתן". האם מכאן ניתן ללמוד שתלמידי חכמים פטורים מגיוס?

התשובה היא ודאי שלא. הסוגייה עוסקת בענייני מיסוי, ופוטרת תלמידי חכמים מתשלום מס שאין הם זקוקים לשירותיו. אבל שירות צבאי איננו מס פרטי שאדם משלם עבור צרכי העיר. השירות הצבאי איננו עניין של הגנה פרטית. כולנו מתגייסים כדי להגן על הכלל, על המדינה. ודאי שבמאמץ כללי שכזה, גם תלמידי חכמים צריכים להיות שותפים.

ואמנם, החתם סופר על סוגיית הגמרא שם (ח, ע"א) כותב שכל הפטור ממס החומה הוא "מצד גלות ישראל… אבל שמירה כדרך שמלכות נשמרים ממלכיות אחרים גם תלמידי חכמים חייב". כלומר, יש להבחין בין מיסוי במציאות של גלות, שם היהודים נדרשים להישמר כבודדים מתוקפים זרים, ובין מציאות של מלכות שנשמרת ממלכות אחרת, שבזה גם תלמידי חכמים שותפים. ומוכיח החתם סופר את עמדתו מכך שגם תלמידי חכמים מחויבים בתשלום מחצית השקל, שנלקחת בין היתר לצורך חיזוק חומות ירושלים.

במקום אחר (סוטה כא, ע"א) אומר הגמרא ש"תורה מגנא ומצלא". ביטוי זה משמש רבים כדי להצדיק את אי-גיוסם של תלמידי חכמים. אבל גם כאן, לעשות היקש בין מימרא שכזאת לבין מדיניות של פטור של עשרות ומאות אלפי בני אדם מגיוס, זה דבר רחוק. גם שם מדובר על הגנה והצלה לאדם הפרטי ואילו בגיוס מדובר על הגנת הכלל. לבד מכך, המהרש"א מקשה שם – אם התורה מגינה ומצילה כיצד זה שדואג ואחיתופל, שעל פי הגמרא היו לומדי תורה, מתו קודם זמנם? ותשובתו: "דלא קאמר תורה מגנא אלא מפורעניות ויסורין ולא ממיתה". כלומר, בעניינים הקשורים לחיים ומוות, אי אפשר להסתמך על הגנת לימוד התורה.

הציונות הדתית בכללה מוכיחה ששירות צבאי איננו סותר לימוד תורה. אפשר להצמיח תלמידי חכמים גדולים גם עם שירות צבאי משמעותי וארוך. הכל תלוי ברצון האדם וברצינותו. אך מעל הכל, יש כאן עניין של מידות. כיצד יכול אדם לחוש בנוח כאשר אחרים משרתים במקומו? כיצד הוא יכול שלא לשאת בעול עם הציבור? אלו הן אולי השאלות המיידיות ביותר הקודמות לכל אידיאולוגיה. יש כאן מוסר פשוט, שעצם הצורך להצדיק אותו מראה שמשהו עמוק השתבש במחשבה.