רוח הקרב

שאלה:

בדיבורים על חוק הגיוס רוצים לגייס את הבחורים החרדים שלא באמת לומדים בישיבות. אך מה לגבי שאלו שכן לומדים תורה יום ולילה. האם הם פטורים מגיוס לצבא?

תשובה:

ודאי שלא. מדרשי חז"ל עוסקים רבות במעלת לימוד תורה אבל לא מצאנו בשום מקור שלימוד תורה יכול לבא במקום השתדלות להגן על חיינו. אדם שנמצא בסכנת חיים מיידית לא יינצל אם ישנן פסוקים. אדם שלא יוצא לעבודה ולא מקבל קצבאות מהמדינה, לא יזכה בכסף מן השמים. גדולי חכמי ישראל מאז ומעולם עסקו לפיכך בפרנסה. לימוד תורה כשלעצמו איננו מתכון לניסים.

מסיבה זו, אין כל הצדקה לפטור מגיוס גם את מי שיושב כל היום ולומד תורה. מדינת ישראל מצויה תחת איום בטחוני. צה"ל מודה שהוא זקוק לחיילים בסדיר ובמילואים. במציאות שכזו, אין כל הצדקה הלכתית או רוחנית לפטור את לומדי התורה מגיוס לצבא.

אדרבה, מי שמשתמש בלימוד התורה כדי לפטור עצמו מגיוס לצבא נראה שעובר על דברי המשנה באבות (ד, ה) שהורתה: "אל תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קרדום לחפור בהם". הוא גם קרוב לעבור על דברי הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים יא, יב) שהזהיר מלהשתמש בדברי תורה כדי להגן מפני נזק מיידי מוחשי, "שהן בכלל הכופרים בתורה, שהן עושין דברי תורה רפואת גוף ואינן אלא רפואת נפשות".

מלבד זאת, הגיוס לצבא איננו רק חובה אזרחית או מוסרית אלא גם הלכתית. הרי למלחמת מצווה קבעה ההלכה שכולם מתגייסים – אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אם כן, לא ייתכן שבשם לימוד תורה תידחה מצווה מן התורה.

את העיקרון הזה הסביר מו"ר הרב נחום אליעזר רבינוביץ' ז"ל. הרמב"ם (הלכות תלמוד תורה ג, ד) פוסק בהלכותיו שאם אדם לומד תורה ומגיעה לידיו מצווה – אם ניתן לעשותה על ידי אחרים, יעשו אחרים את המצווה. ואם לא ניתן לעשותה על ידי אחרים, חייב אדם להפסיק מלימודו ולקיימה. פרשנים שונים תהו על ההלכה הזו – הרי כלל בידינו שעוסק במצווה פטור מן המצווה. מדוע, אם כן, לא העיסוק במצוות תלמוד תורה לא יפטור את האדם מקיום כל מצווה שהיא. ענה על כך הרב רבינוביץ' בפירושו 'יד פשוטה':

"הלמד שלא לעשות אין כאן קיום מצוות תלמוד תורה כלל. ואיזהו הלומד שלא לעשות? כל מצוה שאינה יכולה להעשות בידי אחרים והיא מצוה עוברת- אם הוא לא יעשנה אין לך 'שלא לעשות' גדול מזה. מעתה במקרה כזה מופקעת ממנו מצוות תלמוד תורה לגמרי."

מטרת לימוד תורה לא נעוצה בעצמה אלא להוביל למעשה – להתנהלות מופתית במישור האישי והחברתי. ממילא, לומד תורה שלא מקיים מצווה שלא ניתן לעשותה על ידי אחרים, לימוד התורה שלו מאבד את משמעותו. אם הוא לא מבטא את הרוח, את הערכים ואת המעשים, שאותם הוא לומד ומשנן במציאות הריאלית, כל הלימוד שלו מאבד את משמעותו. לכן לימוד תורה לא יכול לדחות מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. מטרתו של הלימוד היא המעשה, ו"תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ, ע"ב).

גיוס לצבא הוא מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. הצבא מודה שחסרים לו חיילים, וכל חייל בסדיר ובמילואים הוא תוספת כוח משמעותית בעת הזו. אם לומד תורה לא מקיים את המצווה הכל כך חשובה הזו – מה ערך לימוד התורה שלו? מה המשמעות של לימוד תורה שאינו מוביל להתגייסות להגנה על עם ישראל?

סוף דבר; אין כל מקום לפטור תלמידי ישיבות מגיוס לצבא, גם כשמדובר בלומדי תורה רציניים ואפילו "עילויים". אדרבה, גיוסם של אלה לצבא רק ירומם את ערך לימוד התורה בעיני הציבור, כשהוא יוכיח שתלמוד תורה אינו מתכון להתחמקות מחובה אזרחית ושתכליתו בסופו של דבר היא להביא לתיקון החיים ולצקת בהם משמעות גבוהה.