הרב ד"ר אברהם סתיו

בשבועיים האחרונים אני לוקח באופן קבוע את המשמרות של שש בבוקר. גם אם השמירה המקורית שלי נופלת בין שתיים לארבע למשל, אני מניח לשומר שאחריי לישון ומושך לכל הפחות עד שש. אני עושה את זה מכל מיני סיבות. גם כי לא כל כך נעים להעיר חייל עייף בארבע לפנות בוקר. וגם כי תפילת שחרית על גג הנגמ"ש לאור זריחה היא משהו ששווה לוותר עבורו על כמה שעות שינה. אבל ישנה סיבה נוספת: אני לא רוצה להתעורר אחרי ההודעות של דובר צה"ל. אני לא רוצה שהמילים הנוראות 'הותר לפרסום' ימצאו אותי ישן.
שינה היא מצרך יקר המציאות בימים אלו. היא הולכת וחומקת מבין שמורות עינינו. איש איש וחרדותיו. איש איש והפרעותיו. קופות החולים מדווחות על זינוק של עשרות אחוזים בביקוש לכדורי שינה. הטראומה הקולקטיבית שחווינו כאומה, והגלים שממשיכים להקרין ממנה על קהילות ועל פרטים, לא מניחה לנו להירדם. ודווקא כשאנחנו שרויים במעין אינסומניה לאומית אנחנו פוגשים בדמותו של יעקב, כשהוא לא יכול לישון.
בעשרים השנים שרעה את צאן לבן מעיד יעקב על עצמו: "תידד שינה מעיני". אבל חכמינו מוסיפים שגם כששהה באוהלם של שם ועבר הוא לא עצם עין במשך ארבע-עשרה שנה. לכן לא מפתיע שבפעם הראשונה שבה אנחנו כבר מוצאים אותו ישן, הוא לא מרגיש עם זה בנוח: "וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". ומסביר רש"י: "ואנכי לא ידעתי – שאילו ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה". אפשר שיעקב הוטרד מקדושת בית-הכנסת שקיימת במקום, כפי שנמצא באחד ממדרשי האגדה, אך מסתבר יותר שהוא פשוט הרגיש שזה בלתי אפשרי לישון. שזה לא הדבר הנכון לעשות כשמגיעים לבית אלוקים.
ואני תמיד מיצר על כך שיעקב לא הכיר את הגמרא במסכת סנהדרין, שמתארת את המתרחש כביכול בלבו של הקב"ה אחרי תפילתו בבית-אל: "אמר הקדוש ברוך הוא: צדיק זה בא לבית מלוני, יפטר בלא לינה? מיד בא השמש". אותה 'לינה' בבית אלוקים, שיעקב כל-כך נרתע ממנה, רצויה בעיני ה' עד כדי כך ששינה עבורה סדרי בראשית ושקעה החמה שלא בזמנה
מה פשר הפער בין הגישה של יעקב לזו של הקדוש ברוך הוא, כביכול? נדמה שהם מייצגים שתי חוויות שונות מאד של המפגש בין אדם לא-לוהיו. התפיסה של יעקב היא שמפגש עם הא-ל הוא אקט מעורר, תובעני, שאמור להדיר שינה מעיני. כמו שנשבע דוד המלך 'לאביר יעקב': "אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי, אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה, עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב". להיות עובד ה' פירושו להיות אדם שלא ישן. לא כל עוד נותר לו משהו לתקן. כפי שמסופר על רבן גמליאל במשנה במסכת כריתות: "מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינרי זהב אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה לא אלין הלילה עד שיהו בדינרין". גם אצל רבן גמליאל הקשר אל בית האלוקים, אל 'המעון הזה', לא מניח לו לישון כל עוד יש עוול בעולם. מתוך דביקות והידמות לשומר ישראל שלא ינום ולא יישן.
אבל הקדוש ברוך הוא מבקש ללמד את יעקב שקיים גם סוג אחר של מפגש, כזה שבו דווקא בית אלוהים הוא המקום שבו אפשר לישון. כששאלו את היהודי הקדוש מפשיסחא מה למד אצל החוזה מלובלין, השיב: "שכאשר מניח עצמו לישון הוא תיכף נרדם". יש ערוץ של מפגש שבו "יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן". וגם תלמיד חכם, שרוכש את תורתו בימות החול באמצעות "מיעוט שינה", נדרש לנהוג אחרת בשבת. דווקא הנוכחות של הקב"ה משרה תחושה של בטחון ומרגוע. היא מאפשרת לך לוותר קצת על האקטיביות, על המחויבות לפעול ולשנות כל הזמן, וקוראת לך לפנות מקום לקולות אחרים, תת-מודעים. היא מאפשרת להרפות ולאפשר למוח להפריד (כפי שאומרים חוקרי-שינה) בין זכרונות עובדתיים לבין רגשות האימה והאשמה שנכרכו בהם. היא מזכירה שתרדמת התבונה יכולה גם להוליד מלאכים.
ולפעמים, אולי אחרי ארבע-עשרה שנה ללא שינה, אדם צריך גם סוג כזה של מפגש על מנת שיוכל סוף-סוף לחלום.