רוח הקרב

שאלה:

האם אנו נלחמים כעת על שחרור שטחי ארץ ישראל או עבור עם ישראל?

תשובה:

אי אפשר לנתק בין עם ישראל ובין ארץ ישראל. ראשית יצירתו של עם ישראל, בימי אברהם, נכרכה עם הארץ שאליו עליו ללכת. ואמנם, לאורך חייו הוא זוכה להבטחה כפולה מצד אלוהים: האחת על הזרע (יצירתו של עם) והשנייה על הארץ (האחיזה בארץ ישראל). ההבנה היא שכדי לכונן עם מובחן, שיוכל להוות ברכה לכלל האנושות, צריך שתהיה לו חלקת ארץ מיוחדת, שבה יוכל להתקיים באופן ריבוני ועצמאי ולבטא את ייחודו. חלקת ארץ זו היא ארץ ישראל, אשר איננה מהווה תוספת חיצונית לזהותו של עם ישראל אלא חלק מבניין זהותו.

ואולם, יש להיזהר לא להוציא את הזיקה העמוקה של עם ישראל אל ארץ ישראל מהקשרה הנכון. חרף נחיצותה של הארץ בבניין זהותו של עם ישראל, היישוב הריאלי בה לא היה תנאי הכרחי לקיומו. אלוהים בחר באברהם עוד בהיותו בחרן, בחוץ לארץ, ושלח אותו אל הארץ. גם לאחר שהגיעה אליה, אברהם ירד למצרים בשנות הרעב ולאחר מכן לגרר. יעקב ירד אף הוא לחרן ושם הקים את משפחתו, שהפכה לעם ישראל. לאחר מכן ירד למצרים, ושם עלה משה לגדולה. את התורה קיבלנו בחוץ לארץ, בהר סיני, ואף התורה מסתיימת בחוץ לארץ, בערבות מואב. גם לאורך ההיסטוריה, את רוב שנותיו עשה עם ישראל מחוץ לארצו, ושם גם זכה למיטב היצירות הרוחניות שלו.

מכאן שעם ישראל איננו "ילידי" במובן המודרני של המילה. בניגוד לאמור בפתח מגילת העצמאות, לא "בארץ ישראל קם העם היהודי" כי אם במצרים, בחוץ לארץ. ארץ ישראל לא היתה המולדת שלנו אלא ארץ של הבטחה, שאליה עלינו לשאוף. תפיסה זו היא שגרמה לנו לשרוד בעם, גם לאורך אלפי שנים בהן היינו מחוץ לארצנו. תמיד שאפנו לשוב לארץ, וחלום זה הוא שהחזיק אותנו נבדלים מסביבתנו על אף נאמנותנו למדינות בהן שכנו. עד היום, יהודים ברחבי העולם ישירו את 'התקווה' לצד ההמנון המקומי. תמיד תהיה ליהודי התפוצתי 'נאמנות כפולה'; הוא יהיה בן בית בשתי ארצות ולא אחת.

המסקנה העולה מכאן היא שארץ ישראל איננה מחוללת את הזהות שלנו אלא היא הביטוי שלה. במשולש הערכי – עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, יש סדר לדברים. אנו קודם כל עם מגובש, עם גורל משותף. לאחר מכן יש לנו רעיון, חזון ורוח. ורק כאשר אנו משיגים את שני הגורמים הללו, אנו יכולים לבקש את הגשמתם בארץ ישראל. זהו שורש המחלוקת שלנו עם הפלסטינים. בעוד הפלסטינים תופסים עצמם כילידי הארץ ומתוקף כך מגדירים את עצמם כעם, אנחנו, היהודים, תופסים עצמנו כעם, ורק מתוקף כך תובעים לעצמנו את הישיבה בארץ. הם רוצים חלקת אדמה. אנחנו רוצים מדינה עצמאית.

זו הבחנה חשובה שאסור שתבלבל אותנו. אחיזה בשטחי ארץ ישראל לא תקדם את הגאולה מעצמה. גם ההתיישבות בארץ לא תועיל אם היא לא תיעשה מכוחו של עם ישראל והסכמתו. וזו אמנם היתה תכליתה המרכזית של התנועה הציונית מראשיתה: שחרורו של עם ישראל ולא של ארץ ישראל. אלא שכדי לשחרר את עם ישראל צריך את ארץ ישראל. שחרור הארץ היה אמצעי וביטוי ולא מטרה בפני עצמה.

מכאן, שעלינו להיות זהירים במלחמתנו כעת ברצועת עזה. מטרתנו הראשית בכל מלחמותינו היא שחרור עם ישראל והגנתו. על כך אנו נלחמים. אם לאחר השגת מטרה זו עם ישראל יחליט גם ליישב חלקי ארץ ולהקים מחדש יישובים, זוהי זכותו, אבל כעת אסור להציב זאת כמטרת הלחימה. עם ישראל קודם מבחינה ערכית לארץ ישראל, ואסור לעשות דברים שיפגעו בלכידותו ויעוררו מחלוקת בתוכו. תפקידנו כעת הוא לקומם מחדש את רוחו ובטחונו של העם, שנפגעו קשות. את מסענו אל הארץ נמשיך רק לאחר מכן.