פרשת תרומה | ו' אדר א' תשפ"ד

מתוך הפרשה

שכינה בארץ דווקא! / נדב כהן

לשם מה נבנה המשכן? על כך משיבה התורה בפסוק קצר ורב-עוצמה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". המשכן הוא אתר להופעת השכינה בעם ישראל.

אך מדוע אלוהים, שמלוא כל הארץ כבודו, זקוק למקום ספציפי שבו יתגלה? התורה כאן אינה מאריכה בנושא זה, אך דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. בספר מלכים מסופר על בניינו של בית המקדש בידי שלמה המלך, ושם, בתפילתו ביום חנוכת המקדש, מעלה שלמה את התהייה הגדולה (מלכים א ח, כז): "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלוֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי!".

שלמה אינו משיב מפורשות על התהייה שהציג, אך מהמשך דבריו אנו יכולים להבין את התשובה: אלוהים אכן אינו זקוק למקום ספציפי; האדם הוא שזקוק למקום כזה. האדם, שמטבעו נתון במגבלות המרחב והזמן, נזקק לגבולות של מקום קדוש שאליו ישים פעמיו בזמנים מסוימים בשנה, ושאליו יכוון את ליבו בכל עת ומקום שהוא מצוי בהם. ובלשונו של שלמה בהמשך הפרק (פס' מח-מט): "וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ […] הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ׃ וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם". אלוהים אמנם שוכן בשמים (המשמשים משל אל הבלתי-מוגבל) אך האדם המכוון ליבו אל המקום הקדוש, מוצא דרכו את הדרך אל האלוהות שמעבר למקום ולזמן.

במדרש תנחומא (ויקהל ז) מופיע משל העשוי לשפוך לנו אור נוסף בעניין זה:

'וַיַּעַשׂ בְּצַלְאֵל אֶת הָאָרֹן'… שֶׁשָּׁם צִלּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא מְצַמְצֵם שָׁם שְׁכִינָתוֹ… וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר, 'הֲלוֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא' (ירמיה כג, כד)? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי: מָשָׁל לִמְעָרָה שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל שְׂפַת הַיָּם, גָּעַשׁ הַיָּם, נִתְמַלֵּאת הַמְּעָרָה וְהַיָּם לֹא חָסַר כְּלוּם. כָּךְ […] צִּמְצֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ […] בְּתוֹךְ הָאָרוֹן שֶׁעָשָׂה בְּצַלְאֵל.

המדרש מדמה את התגלות ה' במשכן, ובאופן ספציפי יותר בין כרובי הארון שבקודש הקודשים, למערה הנתונה על שפת הים. מדובר בתופעה טבעית יפהפיה של נקרות חוף (Sea Grottos) – נוסח אלו המוכרות לנו מראש הנקרה למשל – הנוצרות כתוצאה מפיסול ממושך של גלי הים בתוך הסלעים הגובלים בהם. הדרשן המכיר תופעה טבעית זו מדמה אותה להתגלותו של אלוהים במשכן: אכן האלוהות היא כים אין-סופי, אך גם הים הגדול עשוי לקבל צורה קונקרטית, מוגבלת כביכול, כתוצאה ממפגשו עם סלע האדמה (העולם-אדם). האם איבד הים את אינסופיותו כתוצאה מהמפגש הזה? הדרשן משיב על-כך בשלילה: "הים לא חסר כלום".

מה שמעניין עוד לשים לב אליו במדרש הזה הוא שהוא מהווה כנראה (כך למשל לטענת חוקר הקבלה פרופ' משה אידל) את הצעד הראשון לקראת פיתוחה של תורת הצמצום הקבלית המוכרת לנו במלוא תפארתה מקבלת האר"י. המילים "צמצם הקב"ה שכינתו בתוך הארון" הפכו בהמשך, אצל ראשוני המקובלים כרמב"ן ואחרים, לדימוי אל האופן שבו האור האלוהי האינסופי מצטמצם ומקבל צורה ספציפית יותר בתהליכי בריאת העולם והאדם. העובדה שמדובר פה על ה"שכינה", זו שבקבלה מובנת בתור ההתגלמות הנקבית של האלוהות המתגלה בארץ דווקא, מחזקת את ההבנה הזו: אכן "השמים ושמי השמים לא יכלכלוך", אך רצון האל הוא להתגלות לבני-אדם דווקא, כאן למטה בארץ דווקא. ולשם כך יש לצמצם את ההתגלות האינסופית לכלי ההשגה והחוויה האנושיים והמוגבלים: מקום קדוש, זמן קדוש, המפסלים אט-אט בדרכם אדם קדוש.

אכן תיקון האדם והתעלותו הם המטרה של כל זה. שנזכה להשראת שכינה בתוכנו ושלום וביטחון בארץ לכל יושביה בקרוב בעזרת ה'!

*נדב כהן הוא ממייסדי "ישיבה מזרחית" בירושלים. מרצה וכותב על הגות יהודית בבמות שונות

קול של השראה

צריך מדינת רווחה / ד"ר שלומית וייס דגן

"התפרצות הסולידריות החברתית המרגשת שראינו מאז השבעה באוקטובר בהתנדבויות ועזרה של הציבור, לא תוכל להחזיק לאורך זמן ללא בסיס סולידרי של מדיניות רווחה, כתשתית חברתית-כלכלית. בלעדיה נחזור מהר מאוד למלחמות השבטים שפילגו אותנו.

התקציבים הסקטוריאליים הם 'משחק סכום אפס' – הם ניתנים על חשבון שיקום המפונים, היישובים והפצועים בנקודת הזמן הזו, ועל חשבון אוכלוסיות מוחלשות אחרות לאורך זמן.

על מנת לשקם ולחזק את החוסן הלאומי שלנו, אל מול כל הסכנות, אנחנו זקוקים למדינת רווחה עם שירותי חינוך, בריאות, דיור, תעסוקה ורווחה לכלל האוכלוסיות וללא אפליה, ולטובת אלו הזקוקים לכך יותר מכול. ללא שירותים אלה, הסיסמה שמתנוססת בגאון, 'ביחד ננצח' – לא תתממש.

לא ננצח, לא נחיה, ובטח שלא נהיה ביחד."

*(מתוך המאמר 'מביטחון צבאי לביטחון חברתי', שיצא כעת בגליון דעות החדש)

רוח הקרב

תודעת אויב ותודעת אוהב / הרב ד"ר עידו פכטר

שאלה:

כיצד ניתן לקיים חיי שגרה לצד מצב מלחמה מתמשך?

תשובה:

מדינת ישראל נמצאת במצב קיומי ייחודי, שכמעט שאין דומה לו בעולם. היא מקיימת חיי המלחמה לצד חיי שגרה. מציאות זו בולטת כעת במיוחד, כאשר המלחמה בעזה ובגבול הצפון מתמשכת ומתארכת, בעוד שהחברה הישראלית מנסה לשוב לחיי שגרה, אבל למעשה זו מציאות חיינו מאז ראשית ימי הציונות. עוד לא הגענו למציאות של שלום עם כל שכנינו; והדבר כופה עלינו מציאות לא-נורמלית בעליל: לחיות חיי שלווה ושגשוג ובמקביל להתנהל בזירת קרב, הגובה לצערנו מידי שנה קרבנות לא מעטים מקרב חיילים ואזרחים. יכול אדם להיות בבוקר בשדה קרב, במלחמה עם מחבלים, ובערב ללכת להופעה של זמר מפורסם עם בני המשפחה.

החיים הכפולים הללו הם אתגר גדול לא רק לקיום הפיזי שלנו אלא גם לנפש ולתודעה. שכן, הם דורשים מאתנו להצליח לעשות את ההפרדה בין העולמות, מה שכמובן איננו פשוט כלל ועיקר. אחת מההפרדות הללו היא מה שהרב יונתן זקס מכנה 'הדואליזם הפתולוגי'.

מהו דואליזם? דואליזם היא צורת חשיבה שטחית המחלקת את העולם בצורה בינארית לשתי קבוצות: טוב ורע, מותר ואסור, חיים ומוות. במלחמה, מול אויב חיצוני, אנו נדרשים להחזיק בתודעה הזו. עלינו להילחם במי שמבקש לפגוע בנו (תוך הבחנה כמובן בין לוחמים לאזרחים חפים מפשע) ואין זה הזמן לחשיבה מורכבת ו"סטרילית". התפיסה צריכה להיות אז ברורה – אנחנו הטובים, המחבלים רעים. אנחנו צריכים לחיות, הם דינם מוות. החלוקה פשוטה. ההכרעה ברורה.

הבעיה מתחילה כאשר אנו ממשיכים להחזיק בתודעה הזו כשאנחנו נוטלים תודעה זו וממשיכים להחזיק בה גם בחיי השגרה, ביחס לקבוצות ולאנשים מתוכנו. דבר זה מסוכן. כי מאד קל ליפול לאותה חשיבה דואליסטית. מאד מפתה לחשוב שאם אני צודק, אתה טועה. ואם הדעה שלי לגיטימית, שלך לא. קשה להחזיק במורכבות הנותנת מקום לנקודות מבט שונות על המציאות. קשה לאדם לסבול דעות שונות משלו, שאיתן הוא אינו מסכים.

אבל זה בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי לקיים כאן חברה בריאה. חברה בריאה היא חברה שנותנת מקום למגוון של קולות להישמע בה. היא יודעת להכיל צורות חשיבה שונות ודעות מגוונות. היא מסוגלת להחזיק מתח בין עמדות, ואף צומחת מכך. היא יודעת שבעולם הזה, האמת לא יכולה להתגלות אלא מתוך הריבוי. כמובן, לא הכל לגיטימי ולא הכל מותר, אבל מצד שני, גם לא הכל חד-ערכי וחד-גוני. כשם שחשוב לשים גבולות למותר ולאסור, כך צריך להקפיד שהגבולות הללו יתנו מרחב נשימה מספק לקולות השונים הקיימים בחברה. אחרת ניפול לדה-הומניזציה ודה-לגיטימציה של חלקים בתוכנו וניגרר למלחמת אחים.

כאמור, השקפה דואליסטית איננה מאפשרת זאת. היא לא מסוגלת להכיל מורכבות ומגוון. תפיסתה היא של 'או-או'; לא שם 'גם וגם'. במלחמה היא נדרשת כתפיסת יסוד. אבל בחיי השגרה עליה להידחק רק למקרי קיצון. זו הפרדה תודעתית שעלינו לעשות במעבר מהמקום בו אנו עומדים מול אויב למקום שבו אנו עומדים בפני האח והשכן. אך האם הדבר אפשרי?

אמת, לא תמיד אנחנו מצליחים בכך. יש המלבישים על אויבינו את החשיבה הסובלנית שעלינו להפנות כלפי האחים. מנגד, יש המלבישים על אחינום את החשיבה הדואליסטית שאנו מפנים כלפי האויבים. אלו ואלו טועים ומסכנים בכך את קיומנו – במלחמה חיצונית או במלחמת אחים.

האתגר של החברה הישראלית, במיוחד בימים הללו, הוא להפריד את התודעה – להמשיך להחזיק בעמדה דואליסטית ביחס לאויב שמחוץ לנו, אך לאמץ עמדה סובלנית ביחס לקולות שבתוכנו. במישור אחד להקפיד על חשיבה של 'או-או' ובמישור אחר לאמץ חשיבה של 'גם וגם'. עד כמה אנו מסוגלים לכך? זו משימת חיינו.