פרשת וישלח | ט"ז כסליו תשפ"ד
מתוך הפרשה
להסתכל לפחד בעיניים / הרבנית יפית קליימר
כאשר פרסאוס יוצא להרוג את מדוזה בעלת המבט הממית הוא משתמש במגנו כראי ומסתכל בהשתקפות של מדוזה וכך יכול לה. מה נטרלה ההסתכלות דרך הראי? הרי ראה בדיוק את שהיה רואה ללא המראה. נכון שכך עקף את קללת ההסתכלות בה ממש, אולם דבר נוסף יש כאן. דרך המגן/הראי רואה פרסאוס לא רק את מדוזה אלא גם את עצמו(!), ודיוקנותיהם מצטלבים זה בזו. אז מה? כדי להילחם בפחד עצמו, המשתק והממית, כדי להסתכל לו בעיניים, עלינו להיות מסוגלים לפגוש את מבט עינינו ואת הפחד שהוא משקף. כי הפחד הוא בתוכנו ולא מחוצה לנו.
יעקב יוצא לפגישה עם עשו מתוך מקום של פחד משתק. פרשת 'וישלח' כולה משחקת עם ריבוי פנים של השורש פ.נ.ה. היא פותחת במילים:" וישלח="" יעקב="" מלאכים=""לפניו אל עשו אחיו". יעקב לא רוצה להגיע לרגע המפגש. בדמיונו קורה הנורא מכל במפגש פנים אל פנים עם אחיו. הוא בונה סביבו מחסומים שיגנו עליו ולא יאלצו אותו להסתכל בפניו של עשו: "הנה עבדך יעקב אחרינו, כי אמר, אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני ואחרי כן אראה פניו אולי ישא פני". איזה עיסוק עם הפנים! כמה ייראה מהפנים האחרות!
ובלילה, המאבק עם המלאך והניצחון, שבעקבותיו מקבל יעקב שם נוסף:"לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ואנשים ותוכל". ויעקב קורא למקום: פניאל (בכתיב) "כי ראיתי אלוהים פנים אל פנים ותינצל נפשי". המאבק עם המלאך החזיר ליעקב את בטחונו העצמי. הוא הסתכל לפחד בעיניים ויכול לו. ואם לפי המדרש המלאך היה שרו של עשו, הרי שזה מפגש הראי של יעקב שאפשר לו את המפגש הממשי עם עשו עצמו.
ועוד יש כאן: ההסתכלות בפני עשו היא הסתכלות בפניו שלו. הרי תאומים הם. השוני היחיד שהכתוב מדגיש הוא שערו של עשו. הייתכן שהיו תאומים זהים? הייתכן שההתמודדות עם המלאך היא ההתמודדות עם הפנים שלו עצמו? עם הפחד שאולי גם בו פנים "עשוויות", אותן יעקב מדחיק ואיתן צריך להתמודד?
יעקב יוצא מהמפגש עם המלאך פגוע פיזית, אך זהו מחיר שכרו – בתזכורת היומיומית במפגש ובניצחונו. רוחו ונפשו מתחזקות. כעת הוא יכול לשים עצמו ופניו לפני מחנהו, והמפגש עם אחיו הוא אפילו סמפטי ומרגש עד כדי שיעקב מתודה בפשטות בפני עשו ש:"ראיתי פניך כראות פני אלוהים". לא בטוח שעשו מבין על מה הוא מדבר, אבל ליעקב זה מובן מאד וכן גם לנו. אני כבר לא פוחד מראות פניך. אני גם לא מפחד מראות פני המשתקפות בפניך ואני גם לא מפחד שמא אני זה לא אני אלא אתה.
לקאן, הפסיכואנליטיקן, מגדיר כ"שלב המראה" את הבסיס לעיצוב האני בהתפתחות נפש הילד. שלב בו הילד נעמד מול מראה בפעם הראשונה ורואה את פניו. מצד אחד הוא מרותק, ומצד שני מרגיש מאוים מהדמות הניבטת אליו. כאן נכנס, בהתפתחות נורמאלית, המבוגר האחראי המתווך לו את החוויה ומחזק את דימויו העצמי ומנרמל את הבלבול על יד שימוש במילים ובסמלים! זוהי בדיוק החוויה שמעביר הקב"ה את יעקב במאבק עם המלאך. יעקב מתבגר. מסוגל להדוף את הצעותיו של עשו לחיים משותפים. אמנם אנשים אחים אנו ופנינו דומות, אך פנינו משתמעות לשני פנים.
וההסמלה היא שמו החדש, ישראל. בשם זה חבויה לא רק האפשרות לניצחון הרוח על החומר, האני על הדמיוני, והטוב על הרע, בבחינת הכוח – "שריתי עם אלוהים ואנשים ואוכל". אלא גם האפשרות המרגשת לעזוב את העקמומיות שב"יעקביות". לעזוב את דרך העקיבה ולעבור לדרך ישרה עם האל, ישר-אל, לממש את דברי הנביא ישעיהו: "והיה העקוב למישור" – והיה יעקב לישראל.
*הרבנית יפית קליימר היא ראשת בית המדרש בואי הרוח, רבנית ביה"ס מדרשת אמית מודיעין ומרצה במתן רעננה.
קול של השראה
אַחֲרֵי שֶׁכָּל זֶה יִגָּמֵר
אִם מִישֶׁהוּ יַעֲקֹף בַּתּוֹר,
נַגִּיד, עֲזֹב. אוּלַי הוּא מִכְּפַר עַזָּה, אוֹ סוּפָה וּכְבָר אֵין לְאָן לַחֲזֹר.
אַחֲרֵי שֶׁכָּל זֶה יִגָּמֵר וּמִישֶׁהוּ יָשִׂים כַּפּוֹת עַל הַמּוֹשָׁב
נַחֲשֹׁב, עֲזֹב. חַיָּל. אוּלַי חָזַר מֵהַדָּרוֹם, זֶה לֹא חָשׁוּב עַכְשָׁו.
אַחֲרֵי שֶׁכָּל זֶה יִגָּמֵר, כָּל אָדָם בָּרְחוֹב
יִהְיֶה חָשׁוּד שֶׁהוּא חָסֵר אֶחָד.
נִשְׁתֹּק. וְלֹא נָעִיר. לֹא נֹאמַר דָּבָר
רַק בְּעֵינַיִם נְלַטֵּף
אַחֲרֵי שֶׁכָּל זֶה יִגָּמֵר, נִרְצֶה שֶׁכָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ
יֵעָטֵף.
*עינת ברזילי
שו"ת מן השטח
הרב אלי רייף
שאלה:
האם במצב הנוכחי מותר לחיילים לצאת הביתה כאשר יצטרכו לנסוע בשבת?
תשובה:
בשונה מהמצב בתחילת המלחמה, במקומות רבים יש כעת יכולת להיערך מראש ליציאות לשבת. אי לכך, יש לדאוג לסידור היציאות כך שלא יצריכו נסיעה בשבת, וכן הורתה הרבנות הצבאית הראשית. ואולם, כאשר הדבר לא מתאפשר:
א) מותר לצאת הביתה ביום חול גם אם ידוע מראש שיצטרכו לשוב לבסיס בשבת, הואיל והשיבה נעשית לצורך הגעה לפעילות המבצעית והנה בגדר פיקוח נפש. כתב הגרש"ז אוירבך (הליכות שלמה, רמח ס"ק ז, ע"פ ספר הצבא כהלכה): "מי שייסע לפני שבת על מנת לשוב לשם פיקוח נפש… אין יכול להחמיר על חשבון הסבל של משפחתו… ומסתבר דיש להקל עד כמה שאפשר לעוסקים בהצלת נפשות". לרוב יוצאים מספר חיילים ביחד, ומומלץ להיערך באופן כזה שחייל שיש לו רכב יאסוף בשבת את מי שאין לו רכב מביתו.
ב) כאשר היציאה הביתה מתאפשרת רק בשבת, לענ"ד יש מקום להקל ולנסוע בשבת הואיל והיציאה הביתה כעת בשעת המלחמה היא מצרכי פיקוח נפש ודרושה לחייל לצורך ריענון כוחותיו הפיזיים והנפשיים, ובוודאי למי שנמצא באזורי לחימה או למי שלא היה זמן רב בביתו. זאת ועוד, בשל המצב המתוח יש חשש שהלחימה תתרחב והתנאים ישתנו, ואין לדעת מתי תהיה אפשרות היציאה הבאה, ולכן יש חשיבות רבה לשיבה הביתה ולריענון הכוחות. אם יש אפשרות לצאת לפני שבת ולשוב בשבת הדבר עדיף על פני יציאה בשבת.
ג) באשר לחיילים הפועלים במשמרות בעורף – לרוב מקובל שההיתר לשוב הביתה בשבת הוא לחיילים בעלי משפחות המשרתים בקבע, כדין רופאים ואחיות העובדים במשמרות ששבים לביתם בשבת, שכן 'התירו סופם משום תחילתן' (כלומר, בשל חשש שאם לא נתיר לשוב הביתה אנשים שומרי מצוות לא ישרתו בתפקידים הללו). אמנם בעת הזו – עת מלחמה, לענ"ד יש צד להרחבת ההיתר, מכמה סיבות: 1. במקומות רבים הפעילות אינטנסיבית מאוד ונדרשת יכולת תפקוד גבוהה והחשש לשחיקה גבוה יותר. 2. לעתים המשמרות מתארכות מעבר לנורמה או מעבר לצפוי לזמן ארוך. 3. הצורך במנוחה אינו רק במנוחה פיזית אלא גם במנוחה נפשית. במצב כזה יש לדון את הנסיעה הביתה בכלל צרכי פיקוח נפש לצורך התפקוד המיטבי. אמנם יש לשקול כל מקרה לגופו וראוי להתייעץ עם רב לברור העניין.
בתפילה שכל החיילים ישובו לחיים ולשלום לביתם.
חדשות ועידכונים
מוזמנים לצפות בשיחה עם הרב יובל שרלו על מוסר לחימה!
מוזמנים לצפות בשרון בריק-דשן, עם תהילה גאדו ופייני סוקניק, על ״מנהיגות חרדית חדשה״
חדש! גליון דעות מיוחד על מלחמת חרבות ברזל
לקבלת הגיליונות הבאים הרשמו לקבוצת עדכונים שקטה:
עלון שבת קצר לחזית ולעורף בעריכת הרב ד"ר עידו פכטר
מבית נאמני תורה ועבודה – קולך