מתוך הפרשה

הבור שאליו הושלך יוסף איננו ריק. התורה מתארת אותו במילים "והבור ריק אין בו מים". על כך מביא רש"י את המדרש ממסכת שבת: "מאי דכתיב 'והבור רק אין בו מים'?… מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו." (בבלי שבת כב ע"א)

דרשה זו, שמעצימה את חטאם ואכזריותם של האחים כלפי יוסף, לכאורה רחוקה מן הפשט, אבל ממבט מעמיק נראה שהיא דווקא קולעת אליו. ראשית, הכתוב עצמו אומר דרשני. הכפילות "והבור ריק – אין בו מים" מהווה הזמנה, והדרשן נענה לה.

במעגל רחב יותר, אנו נקרא בהמשך בפרק מב נתון שלא מתגלה אלינו כאן, והמתאר את יחסם של האחים של יוסף: "אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ." (בראשית מב, כא)

כאן נחשפת הדרמה שהתחוללה על שפת הבור, תחנוניו של יוסף, זעקתו. הדרשן הרגיש מחבר בין הכתובים ומגלה כבר בפרק לז את מה שעתידה התורה לחשוף בפרק מב. יוסף היה בסכנת חיים.

יתכן גם כי כתובים מהקשרים אחרים הם שהזמינו את הדרשן לדרוש. ירמיהו בירושלים הנצורה, מוסר לעם דברים שאינם רוצים לשמוע, כמו יוסף בזמנו. העם זועם, ובאחת הפעמים אף משליך את הנביא אל בור: "וַיִּקְחוּ אֶת יִרְמְיָהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר… וּבַבּוֹר אֵין מַיִם כִּי אִם טִיט." (ירמיהו לח, ו)

בורו של ירמיה מלמד כי בור ריק ממים מלא בדברים אחרים, מסוכנים אף יותר. הדרשן מציע לגלות את הבור המכוסה של יוסף באמצעות בורו של ירמיהו. מדוע אם כן נחשים ועקרבים? יתכן כי הדבר קשור לריאליה: בור עירוני יהיה מלא בטיט, חומר בניה מקומי. בור מדברי יהיה מלא בבעלי חיים מן הסביבה – נחשים ועקרבים.

אבל אפשר שהבחירה בנחשים ועקרבים קשורה בכתוב אחר. הצירוף נחש ועקרב מופיע בתורה פעם אחת בלבד, בתיאור הניסים שנעשו לאבותינו במדבר: "הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם." (דברים,ח, טו)

ההקשר אחר לגמרי, אך יתכן כי המילים המשותפות "אשר אין מים", הן שהביאו להשלכה מכתוב אחד על חברו.

כאמור, הנחשים והעקרבים שבבור אינם פשוטו של מקרא, אך הם מבטאים קריאה מדוקדקת של הכתובים, ורגישות טקסטואלית עדינה. השאלה המתבקשת היא מדוע אם כן הסתירה התורה את האימה שבבור? יתכן שהתשובה לכך היא שהתורה חסה על כבודם של האחים, כבודנו שלנו – בניהם, אך הותירה רמזים דקים למה שאירע. הדרשן ברגישותו אוחז בקצות החוטים, ופורם אותם לאט לאט.

אך אם כך, מדוע מגלה הדרשן את הטפח אותו ביקשה התורה לכסות? יתכן כי השיקול החינוכי של קריאת ההשכמה כנגד שנאת חינם הוא שמקלקל את השורה. הדרשן מבקש לחשוף את הנחשים והעקרבים שאורבים לנו, לא בבורות מדבריים, אלא בתוכנו.

ובשולי הדברים יש להוסיף: דרשת "והבור ריק" מופיעה בגמרא בסמוך לדרשה אחרת העוסקת בהלכות חנוכה: "אמר רב כהנא דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבי תנחום: נר של חנוכה שהניחה למעלה מכ' אמה פסולה." (בבלי שבת כא ע"ב- כב ע"א)

ההסבר המקובל לסמיכותן של הדרשות איננו תוכני, אלא טכני. את שתי הדרשות דרש ר' תנחום. אבל אני מבקשת להציע כי ישנו גם קשר רעיוני בין השתיים. חטא מכירת יוסף הוא חטא של ניכור. חטא סירובם של האחים לראות את אחיהם השנוא, עד כדי השלכתו לבור. מצוות נר חנוכה מתמודדת עם אותו מקום בנפש, המסרב לראות את האחר, ומזהירה מפניה. נר הדולק במקום גבוה מידי, ממנו לא ניתן לראותו – כאילו לא הודלק. המצווה תובעת מאיתנו לראות זה את זה, לדאוג זה לזה, וכך לתקן את חטא שנאת החנם הזורם בדמינו.

מבשרך לא תתעלם.

*הרבנית בילי רבנשטיין (פיזם), ראש בית מדרשת בתוכנית הישראלית במדרשת לינדנבאום