כשהאחים עומדים בפני יוסף, כשליט מצרים, בעקבות הרעב שפקד את כנען, הוא שואל אותם שאלה אחת בלבד: "מאין באתם". לאחר שהם עונים לו "מארץ כנען לשבור אוכל", הוא מאשים אותם בריגול, ודורש שיביאו את אחיהם הקטן למצרים.

דבר מפתיע קורה כשפעם השנייה שהאחים מבקשים לרדת מצרימה, יהודה מבקש מאביו יעקב להפקיד בידיו את בנימין, כדרישת שליט מצרים. יעקב מתרעם על יהודה: מדוע סיפרתם לאותו שליט מצרים שיש לכם אח קטן? ועל כך עונה לו יהודה תשובה מוזרה ומקוממת: "שָׁאוֹל שָׁאַל הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ, לֵאמֹר "הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי? הֲיֵשׁ לָכֶם אָח?"

דבר זה מעולם לא קרה. לא יוסף שאל היש לכם אח, אלא האחים הם אלו שסיפרו לו מעצמם, שיש להם אח ושמו בנימין, ולאחר מכן גם סיפרו לו מעצמם על אביהם. האם יהודה מתגלה פה כמי שמשקר שוב לאביו, מנסה לטייח את האמת ולהפחית מאחריותו לבעיה שנוצרה?

גם בפרשת 'ויגש', כאשר יהודה ניגש אל יוסף ומדבר על ליבו לאחר שהוא ביקש לאסור את בנימין אצלו, שוב קורה הדבר:

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר "בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה. אֲדֹנִי שָׁאַל אֶת עֲבָדָיו לֵאמֹר הֲיֵשׁ לָכֶם אָב אוֹ אָח. וַנֹּאמֶר אֶל אֲדֹנִי יֶשׁ לָנוּ אָב זָקֵן וְיֶלֶד זְקֻנִים קָטָן וְאָחִיו מֵת וַיִּוָּתֵר הוּא לְבַדּוֹ לְאִמּוֹ וְאָבִיו אֲהֵבוֹ. .."

שוב חוזר יהודה על אותו שחזור-דמיוני של דיאלוג שמעולם לא קרה, והפעם בפני שליט-מצרים עצמו. כיצד הדבר קורה שוב?

ייתכן שלפנינו ניבט הפער בתודעתם של האחים בין המציאות כפי שהיתה, לבין המציאות כפי שנרשמה בזכרונם: למרות שהתורה מספרת לנו שיוסף כלל לא שאל אותם על אחיהם ואביהם מעצמו, יהודה מתגלה כמי שחווה את המציאות באופן שונה, ואחסן בזכרונו את הסיטואציה בצורה אחרת לחלוטין. יהודה לא שיקר לאביו. הוא אכן היה משוכנע ששליט-מצרים שאל אותם מיוזמתו האם יש להם אב או אח.

משמעות הדבר היא דרמטית. ניסח זאת אישי, ישי מבורך, בספרו 'האדם הוא מקרה של שם':

"פחדו הגדול של יוסף היה שמא לא רק שאחיו בגדו בו, אלא שרק הוא, כקרבן של המצב, חי את התוקפנות והבוגדנות שנחרתו בחייו. שמא הבוגד האלים – האחים ובראשם יהודה – רצחו אותו נפש, ודבר לא רודף אותם. העוול הגדול הנו שרק הקורבן הוא נשאי של הטראומה הרודפת אותו, ואילו התוקפן נקי ממנה. והנה יוסף מגלה שיש לאחים רוח רפאים; שיוסף, האח הנבגד, רודף אחריהם באופן לא מודע". (האדם הוא מקרה של שם, עמ' שע"ח).

במילים אחרות, ברגע הזה שבו יהודה מספר על דיאלוג שהתרחש למעשה רק בתוך דמיונו, יוסף מבין משהו: הוא מבין שכעבור שנים רבות מאז שביצעו כלפיו פשע, האחים לא רק "עושים את הדבר הצודק", אלא גם "חווים את הדבר הצודק". הם נרדפים. נפשם של האחים רדופה רוחות רפאים בדמותם של "אח" ו"אב", שכלפי שניהם חטאו בסתר באופן עמוק שידוע רק להם.

כעת מתברר ליוסף שהאחים חווים את המציאות מתוך פרספקטיבה פוסט-טראומטית: הקורבנות שפגעו בהם ניבטים אליהם מכל מקום. שאלה "תמימה" כביכול, שמופנית אליהם על ידי שליט-מצרים-אלמוני, מתפרשת בתוכם כשאלתו של הצל החשוך המלווה אותם מזה שנים: היכן אחיכם? מה עשיתם לו? היכן אביכם? מה עשיתם לאביכם?

זהו הרגע שבו יוסף כבר לא יכול להתאפק יותר:

"וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא "הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי!"

וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו.

וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה.

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: 'אֲנִי יוֹסֵף! הַעוֹד אָבִי חָי?'"

המילים "אני יוסף, העוד אבי חי", הם הרגע שבו שני הצללים שרודפים את האחים – צילו של האח וצילו של האב, חוצים את סף הלא-מודע, מתגשמים וקמים לתחיה אל מול עיניהם המשתאות. יוסף כבר איננו צל של זיכרון, הוא עומד כאן מולם.

מיד לאחר מכן האחים מבקשים את סליחתו של יוסף מעומק ליבם השבור והפצוע, פצוע על ידי פשע שהם עצמם ביצעו, ויוסף מבין שאחיו אינם מפלצות-אדם, הם אנשים מוסריים. מפלצות-אדם מרסקות את הזולת וממשיכות בחייהן ללא רבב. אבל רק אדם מוסרי מסוגל להירדף שנים רבות על ידי טראומה שהוא עצמו ביצע. טראומת האשמה היא זו שגם מובילה לשינוי ולתיקון. יכולתם של האחים לשנות מדרכיהם באופן עמוק, ולהתהפך ב-180 מעלות מהמקום שבו היו כשזרקו את יוסף לבור, היא תוצאה של הרגש המוסרי הטראומטי שרדף אותם כל השנים הללו.

*הרבנית אוריה מבורך מלמדת תורה במקומות שונים, מחברת רב המכר "מה את מבקשת: ספר על אהבה וגוף", שיצא בהוצאת מגיד-קורן, ומקימת מכון אפרכסת להתמודדות עם התרבות הפוסטמודרנית