צילום וידיאו מהזווית של הגב, מדים ירוקים, תיק עלי שכם, צעדים ממהרים לראות את היקרים לליבו, דלת נפתחת, המילים "גם בשעות החשוכות של הלילה" מתנגנות, מבט מופתע מן העבר השני והנה, המפגש מתרחש. מתממש. והחיבוק הוא ארוך וחם ואוהב עד מאוד.
מגלם בתוכו דאגות ופחדים שנתבדו ושמחת הלב על המפגש המחודש.

אנחנו דומעים, מתרגשים איתם ושמחים עבורם. מתחממים ומפשירים קצת את קור המלחמה שבעצמותינו. לו רק הם היו יודעים כמה המראות הללו מרחיבים לנו את הלב.

*

בפרשה האחרונה, ויגש, התרחשו מפגשים משפחתיים דרמטיים לאחר עשרות שנים של פירוד. המקרא מביע את הרגש בבכי, קולות וחיבוקים עזים, שביחד שוזרים תיאור של קירבה פיזית ורגשית. גם בפרשת ויחי מתקיימים מפגשים משפחתיים, והראשון שבהם הוא בין יעקב ובין יוסף ובניו, מנשה ואפרים, בעת שיעקב חלה ונטה למות.

במפגש זה יעקב, כבד הראייה, נוהג בחיבה סבאית מתוקה, ומדבר אודות ההשגחה העליונה: "ויאמר ישראל אל יוסף ראה פניך לא פללתי והנה הראה אותי אלוהים גם את זרעך". לראות כפשוטו אולי לא היה יָכֹל, אך לראות רוחנית את המציאות – יָכֹל גם יָכֹל היה.

עיניים כהות וכבדות וברכה, כבר היינו בסיפור הזה. כך יעקב מקבל את הברכה מיצחק אביו, והנה כך הוא מברך בעצמו את נכדיו, צאצאיו. לאחר הדגשת כובד הראייה התורה מיטיבה לתאר בהוראות במאי של ממש את ההחלפה שחלה בברכה: ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל ויגש אליו. וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור".

בספרו 'דרושים', עומד הרב אילעאי עופרן על יכולתו של יעקב לראות נכוחה על אף העיוורון: "עיוורונו של יצחק מאפשר לתעתע בו ולרמות אותו, ומביא אותו לבלבל בין יעקב לעשו. עיוורונו של יעקב מאפשר לו להתעלם מהעובדה הניכרת לעין שמנשה גדול מאפרים, וכך להעניק לו את ברכת הבכורה". נראה כי הדרור מתפיסה בלעדית של המציאות כפי שהיא נראית לעין ברגע הזה, מאפשר חזון ותקווה. "עוד יבואו ימים טובים".

בניגוד לברכה שנלקחה במעין מחטף על ידי יעקב, הפעם הברכה נעשית בנוכחות שני הבנים, מנשה ואפרים. בעוד יוסף מנסה להתנגד לשיכול הידיים, בניו שלוים. המקרא אינו מתאר את מוצא פיהם או התנגדותם למעמד המשבש סדרי לידה. מנשה מקבל את העדפת אפרים אחיו הקטן על פניו.

וכך, חומש שהחל במריבות אחים עוד מימי קין והבל, מסתיים בשלום בין אחים והכרת מקומם ואיכותם של כל אחד מהם. יעקב לא היה צריך לומר להם "אַֽל- תרגזו בדרך" אלא להפך, הוא מחזק אותם על התנהגותם ומגלה להם כי בעתיד הם יהפכו לברכה לדורות: "ויברכם ביום ההוא לאמור בך יברך ישראל לאמר ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה וישם את אפרים לפני מנשה"

מתוך הפסוקים עולה כי מנשה לא היה יכול להיות עיוור לבחירת סבו, אך אולי הוא בחר שלא לראותה כפחיתות כבוד או כדבר מגביל עבורו, וזה אולי יצירת עיוורון מכוון המאפשרת צמיחה משותפת.

*

בשישי האחרון עבר בקבוצות סרטון איחוד משפחתי נוסף. " הצנחן שהפתיע את אבא שלו אחרי 70 יום…". כמעט וגללתי הלאה, כבר ראיתי כל כך הרבה מאלו, ולמה לי עוד אחד. ומשום מה, בחרתי בכל זאת לראות. וכך, בסרטון ללא שיר ברקע, מתועד רגע חשוף וכן של אב ובנו. האב שמתרגש לראותו נופל על צוואר בנו, קורא 'שמע ישראל' ומברך הטוב והמטיב. החיבוק ממשיך ולאחר שממשש את בנו ומכריז האב בהודיה "הכל שלם" הוא ממהר להתפלל שכך יחזרו כל החיילים אל הוריהם "שמור על כולם שכולם יחבקו את הבנים שלהם".

מבחינה ריאליסטית קשה לבקש בזמן מלחמה שכולם יחזרו שכן ידוע לנו מלחמה מהי ומוכרים לנו עד כאב מחיריה, אך באותו רגע של שמחת הלב מתעלם האב מכל אלו ומבקש בקשה עגולה ומלאה, ללא מגבלות, עיוורת למציאות הנכוחה, ונושאת עימה חזון מבורך.

*
הרבנית ד"ר מוריה רן היא רבנית תיכון פלך תל אביב ומרצה במחלקה להיסטוריה באונ' הפתוחה