פרשת שמות | כ"ב טבת תשפ"ד

מתוך הפרשה

למרוד במרירות / הרב אבידן פרידמן

בהתחלה, בני יעקב הגיעו למצרים כי ראו ש"יש שבר במצרים", אבל פרשת שמות פותחת ומסתיימת בשבר מסוג אחר.

פתאום ומשום מקום הארץ שהיתה להם "כגן ה', כארץ מצרים", מקום שבו "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד", הופכת לגיהינום. מה שהיה נראה טוב וחיובי עבור עם ישראל נחשב לאיום על העם המצרי: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו", ובתגובה המצרים מחליטים שחייבים למרר את חייהם יותר ויותר.

גם סוף הפרשה מאופיין בשבר. סוף סוף, אחרי שנים אין ספור של שיעבוד, פתאום מופיע גואל ובשורה בפיו: "ויאמן העם". נראה שאוטוטו כל הצרות תפסקנה, השעבוד תיגמר, והעם יחזור ל"ארץ זבת חלב ודבש", לגן עדן. אבל אז – שוב שבר. החלום מתנפץ. מה שנראה היה כאות הפתיחה של הגאולה מתהפך לעוד הידרדרות של שעבוד מר. "ומאז באתי את פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך," מטיח משה כלפי מעלה.

איך מגיבים למרירות הזו? איך אפשר לשמור על תקווה כששוב ושוב, העולם מתהפך והמתוק נהפך למר? איך אפשר לא להישבר?

המדרש מוסיף עוד נקודה של שבר שלא מופיע באופן מפורש בסיפור, ובנקודה הזו גם מעלה דמות שנראית מינורית לתפקיד של דמות מפתח:

"אמר רב עמרם בשם רב: לפי שהיתה מרים מתנבאת ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל. כיון שנולד משה, נתמלא כל הבית אורה. עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי נתקיימה נבואתך! זהו שכתוב: "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה." אחות אהרן ולא אחות משה? אלא שאמרה נבואה זו כשהיא אחות אהרן ועדיין לא נולד משה . וכיון שהטילוהו ליאור, עמדה אִמָהּ וטפחה לה על ראשה, אמרה לה: בתי, היכן נבואתך?" (שמות רבה א כב)

לפני שפגשו בני ישראל את דמות משה המושיע, משפחתו ידעה עליו דרך "נבואתה" של מרים הקטנה, שהתאמתה עם ריבוי האור בבית בלידתו. מרים שכנעה את אמה שגם בתוך כל הסבל והמרירות, "כי טוב הוא". אך לכאורה גם החלום הזה מתנפץ בקיר המציאות כשנאלצים להטיל אותו אל היאור, כגזירת פרעה. "היכן נבואתך?", מטיחה האמא האומללה בבתה שנטעה תקוות כזב בלבה.

ובעצם, אם נמשיך עם הסיפור המוסתר מאחורי הקלעים שמגלה המדרש, נגלה שלא רק שהבת הזאת גרמה למשפחה להאמין שהבן הזה יביא ישועה; היא זאת שבכלל גרמה לו להיוולד, כשאביה, בחוכמתו, קבע שמוטב לא להביא ילדים לעולם בתוך הגהינום הזה. איזה תועלת יש בהולדת תקוות שווא? במדרש המפורסם (שמות רבה א, יג) מרים "מופיעה פנים כנגד אביה" (ועל כך נקראת "פועה") ומשכנעת אותו שלא זו הדרך להגיב לגזירה הרעה.

מרים גם מעזה להופיע בפשוטו של מקרא, כשהיא ניצבת מרחוק "לדעה מה יעשה לו" והמדרש שציטטנו לעיל מסיים: "לדעת מה יהא בסוף נביאותה". אבל היא לא מסתפקת בלדעת. היא גם מוכנה לפעול ולהופיע מול בת פרעה, כדי לנצל את ההזדמנות המפתיעה לקדם את הגאולה.

מרים מלשון מר, ומרים מלשון מרי. מרים מלמדת אותנו איך למרוד במרירות, איך להתמודד עם חלום שלכאורה מתנפץ, עם גן עדן שהופך בין רגע לגיהינם, עם ארץ זבת חלב ודבש שפתאום אנו מוצאים אותה זבה דם ודמעות.

מה עושים? לא מוותרים, גם לא עם אסטרטגיות שקולות חכמות והגיוניות שנכנעות לגזירה הרעה. מורדים. מופיעים, במעשים קטנים ונועזים שמוצאים את הדרך בתוך הגזירה הרעה לא לוותר על האפשרות שכמו החושך, גם האור יודע לבקוע בפתאומיות.

*הרב אבידן פרידמן הוא מחנך במכון שלום הרטמן, עמית בית מדרש "למעשה" להלכה ישראלית, ומייסד-שותף ומנכ"ל של עמותת ינשו"ף, הפועלת לעצור מכירת נשק ישראלי למשטרים רצחניים

קול של השראה

על שאולי מספרים / עינת קאפח

על שאולי גרינגליק מספרים

שתמיד כשהיה נכנס לסמטה

שמוליכה מהרחוב אל ביתו,

היה שר בקול

ובתדר מרפא שליטף את קירות הבתים,

וידעו גם השכנים:

הנה שאולי הגיע הביתה.

וההד מתגלגל מקצה העולם עד קצהו

מלטף את שערי הסמטה בואכה

העולם הבא,

שידעו גם שם

שהנה שאולי מגיע הביתה.

*(מתוך הפייסבוק של עינת קאפח, על סרן שאולי גרינליק ז"ל שנפל בעזה)

רוח הקרב

מלחמת מצווה או קודש / הרב ד"ר עידו פכטר

שאלה:

האם המלחמה הנוכחית היא מלחמת 'קודש'?

תשובה:

בחיבורים שונים המופיעים לאחרונה, והמופצים לחיילים בשדות הקרב, יש המבקשים לרומם את רוח החיילים בקביעה שהמלחמה שאנו מנהלים היא מלחמת קודש. ואולם, בעוד שהרצון לרומם את רוח החיילים ולחזק את הלחימה הכה-מוצדקת הוא חיובי ונכון, השימוש בטרמינולוגיה 'מלחמת קודש' הוא שגוי מעיקרו, לא-תורני ולא-הלכתי, ואף מסוכן.

מלחמת קודש היא מלחמה הנעשית ממניעים דתיים במטרה להשליט את הדת על קבוצות ועמים שונים. כאלה היו מסעי הצלב או מלחמות הג'יהאד של האסלאם. מלחמות קודש כאלה נעשות כביכול בשם האלוהים, שמבקש שכל בני האדם יעבדו אותו בצורתה של אותה דת. היוצאים למלחמות אלו חושבים שהם גואלים את העולם בכך שהם הורגים את ה"כופרים" ובכך משליטים את האמונה והדת שלהם על כל בני האדם.

המסורת היהודית חולקת על התפיסה הזו מכל וכל. היהדות איננה דת אוניברסלית ואימפריאליסטית, המבקשת שכל בני האדם יאמצו אותה. להפך, בתודעתה העצמית היהדות שייכת ליהודים בלבד והיא מתנגדת לרעיון המיסיון. היהדות היא דת פרטיקולרית השייכת לעם אחד בלבד. אך דווקא מתוך פרטיקולריזם זה, צומחת השקפה אוניברסלית, המאפשרת לכל העמים למצוא את דרכם לאלוהים בדרכם שלהם, ובתנאי שהם שומרים על היסודות המוסריים המנוסחים ב'שבע מצוות בני נוח'.

אשר על כך, המושג 'מלחמת קודש' זר ליהדות. המלחמות היחידות המוכרות בהלכה היהודית הן 'מלחמת רשות' ו'מלחמת מצווה' (או 'מלחמת חובה'), כאשר המושגים 'רשות' ו'מצווה' מתייחסים בעיקרם לאופי הפרוצדורלי של המלחמה – דהיינו, האם המלך צריך לקבל רשות מהסנהדרין כדי לצאת למלחמה או שיש מצווה לצאת אליה, ועל כן אין הגיוס תלוי בהיתר של הסנהדרין.

בהיעדר מלך וסנהדרין, מלחמת רשות אינה קיימת היום. גם מלחמת המצווה בשבעת עמי כנען ובעמלק, אינה רלוונטית היום, שכן עמים אלו אינם קיימים עוד. המלחמה היחידה המוכרת בהלכה כיום היא "עזרת ישראל מיד צר", המוכרת כמלחמת מצווה, ועל כן מגוייסים אליה כולם – אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה (רמב"ם הלכות מלכים ה, א).

אך מלחמת מצווה אינה מלחמת קודש. מטרתה אינה לגאול את העולם או להרוג כופרים, להשליט אמונה בכוח או לנקום באויבי ה'. מטרתה היא להציל נפשות מעם ישראל. ערבות הדדית זו היא ערך כה יסודי וחשוב בתודעה היהודית עד כי היא נחשבת למצווה. הווה אומר: אין צורך לשאול את חכמי התורה בעניין הזה אלא כולם יוצאים אליה. אפילו אם תקום סנהדרין ותאסור עליה, אין לנו לשמוע לה.

אותה ערבות הדדית, הדאגה לשלום עם ישראל והשליחות להגן של אזרחי העוטף ולשחרר את החטופים, הן כוח מניע גדול ועצום, המפיח רוח ועוצמה בקרב חיילינו. וכך ראוי שיהיה. אי אפשר שלא לקבל חיזוק והשראה מרוח הקרב הגדולה של חיילינו. אך לכל זה אין כל קשר למלחמות 'קודש' למיניהן, שזרעו במשך אלפי שנים הרג ורצח בעולם. אנו מצווים לצאת למלחמה כדי להגן על חיי אזרחינו וחברינו. די לנו בכך כדי להתמלא בתחושת שליחות ואמונה בצדקת דרכנו, עד לניצחון המוחץ.