פרשת וארא | א' שבט תשפ"ד
מתוך הפרשה
זמנים של שפה חדשה / נפתלי אופנהיימר
היה את הדור ההוא, שכבר היה נכד של נכד של עבדים במצרים, ונראה שנולדנו להיות עבדים. והיה הרגל כזה שכקשה צועקים לאלוהים, לאלוהי האבות, זה שהבטיח שיגאל אותנו מהשיעבוד. חלק מן הסתם האמינו, חלק פחות. דור כזה שמחזיק שגרה של קושי ושכול: ההורים שלנו צעקו, אנחנו צועקים, גם הילדים שלנו יצעקו. איש בתורו יצעק. הורים צחקו עם הילדים "עד שתגדל כבר לא יהיה צריך לצעוק…"
ואז מופיע משה שבא להגשים את החלום שכולנו צועקים עליו, ואולי כבר לא ממש מתכוונים אליו.
משה מגיע עם "שפה חדשה" אבל היא מביאה איתה תקופה קשה אפילו יותר. פרעה מקשה את ליבו, העבודה מוכפלת והסבל רק גדל. מנקודת המבט הזו נראה שמשה עם השפה החדשה שלו הביא עלינו רק בעיות נוספות – "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות, ו' ח').
אלוהים כמובן גזר וקיים, ומשה אמר ועשה, ו"בָּרוּךְ אוֹמֵר וְעֹשֶׂה, בָּרוּךְ גּוֹזֵר וּמְקַיֵּם".
הדבר המדהים בעיני הוא שהקדוש ברוך הוא הבטיח ב"שם" אחד וקיים ב"שם" אחר. אלוהים מספר למשה שבני ישראל מכירים אותו רק בשם "אל שדי", כי עד עכשיו אלוהים נגלה לאבות רק בשם "אל שדי" – "וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי, וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ב). עכשיו אלוהים הולך להתגלות בשם חדש, בשם "הויה" (י-ה-ו-ה).
דווקא כשהמציאות נראית הכי קשה ולא ברור לאן שר ההיסטוריה מכוון אותנו, דווקא שם מופיע אלוהים בשם חדש. דווקא שם מופיע משה עם שפה חדשה, שפה של גאולה.
אנחנו בתקופה קשה מאוד. בתוך כל הכאב הישראלי שכבר מלווה אותנו שלושה דורות, בתוך המחלוקות והפילוגים שכבר התרגלנו לא להתייאש מהם, כשגם אנחנו צעקנו לאלוהים לעזרה – דווקא אז נפתחה עלינו התהום ובאו עלינו כאב ושכול נוספים.הפרשה מלמדת אותנו שאולי דווקא עכשיו, ברגע הכואב והמבלבל הזה, נולדת שפה חדשה, התגלות חדשה, שם חדש של אלוהים. בני ישראל מצפים לגאולה מסוג אחד, אבל אלוהים בוחר להתגלות כגואל בצורה אחרת. וזה לימוד קשה, מדהים ומפחיד. ובעיני זה לימוד גדול.
בספרו "קול הנבואה" כותב הרב דוד הכהן (הנזיר) בפסקה האחרונה של המאמר "השם העליון הנשמע": בדורנו, דור התחלת הגאולה, מתגלה השם "צור ישראל וגואלו".
אני מאמין שבשעת חושך זו, אפשר לשמוע שם חדש ושפה חדשה, שדורשים מאיתנו להאמין שהגאולה עוד תבוא. גם אם אנחנו לא תמיד מבינים איך בדיוק וגם אם לא תמיד יש לנו תשובות טובות לשאלות קשות. אני מאמין שאם מקשיבים מספיק טוב אפשר לשמוע את הקול שקורא לנו להיות דור גאולה, דור של יַחַד שבטי ישראל – למען צור ישראל.
*נפתלי אופנהיימר, מייסד ומנהל שותף של "בר-קיימא" – תנועת לקיימות יהודית-ציונית, ו"בית המדרש העברי בירושלים". מנהל בית המדרש 'למעשה' – להלכה ישראלית
רוח הקרב
על הנקמה / הרב ד"ר עידו פכטר
שאלה:
האם נקמה היא דבר מקובל ביהדות? האם מלחמת חרבות ברזל היא מלחמת נקמה?
תשובה:
"יחסה של היהדות לנקמה – מסוייג", קובע הרב יעקב אריאל במאמר מפורט על הנקמה. לדבריו, המסורת היהודית לא שוללת לגמרי את הנקמה אבל מצד שני היא מאד נזהרת ממנה. הדילמה כאן ברורה: מצד אחד, איננו רוצים לתת תחושה לאויבינו שדמנו הותר. כל אויב שמרים ידו על אזרח ישראלי צריך לדעת שהוא ישלם על כך מחיר כבד. מצד שני, איננו מעוניינים להתיר את הרסן ולפעול בלי הבחנה. בניגוד לאויבינו, אנו נלחמים כשבידינו ערכים של מוסר וצדק. אשר על כך יש להיזהר מאד כשמדברים או עוסקים בנקמה.
יש המצדיקים את הנקמה בכך שזהו רגש טבעי ובריא. אבל זו טעות. כבר פילוסופים עמדו על הכשל הלוגי במעבר בין המצוי לרצוי. לא כל תופעה טבעית היא גם רצויה. יש אנשים שהיצר הטבעי שלהם הוא לגנוב ולרצוח. ודאי שהדבר לא הופך את הגניבה והרציחה לפעולות רצויות. הוא הדין לנקמה. זה שיש בנו רצון טבעי לנקום אינו אומר שכך ראוי לנהוג.
אדרבה, התורה אוסרת על האדם לנקום: "לא תקום ולא תיטור את בני עמך" (ויקרא יט). אך מדוע הדבר אסור? והרי על אלוהים נאמר "אל נקמות ה'" (תהלים צד)? האין נקמה היא סוג של עונש שניתן כמידה כנגד מידה?
אבל יש הבדל בין הדברים. עונש ונקמה, גם אם הם מבצעים בסוף את אותה פעולה, שונים במהותם. ההבדל טמון במניע. עונש נעשה ממקום שקול והגיוני. מטרתו לבער את הרע ולמנוע נזק עתידי. לכן הוא מדוד ומכוון אך ורק למסגרת שבה הוא מבקש לפעול, מתוך זהירות והימנעות מנזקים משניים. נקמה, לעומת זאת, מגיעה ממקום של פורקן יצרי. היא לא נעשית מתוך שיקול קר אלא מתוך יצר חם, ורצון להשקיט את תחושת הפגיעה. לכן היא מסוכנת. היא עלולה לחרוג הרבה מעבר לגבולותיה ולפגוע באופן בלתי מידתי. מסיבה זו אלוהים יכול לנקום כי הוא יודע להעניש באופן מדוייק את החוטא. אדם פרטי איננו מסוגל לכך.
והנה עוד הבדל. נקמה שנעשית על ידי אנשים פרטיים אינה פותרת את הסכסוך אלא רק מעמיקה אותו. היא פותחת מעגל נקמה שלא ייגמר, כי האחד ינקום בחברו, ואז חברו בתגובה ינקום בו (מן הסתם הוא יחוש שהפגיעה בו לא מוצדקת), וחוזר חלילה, במדרגות של אלימות שרק תלך ותגבר. מסיבה זו נקמה אפשרית רק כאשר היא נעשית על ידי גורם בעל סמכות שמחוץ למעגל הנוקמים ומקובל על שניהם, כמו בית משפט. רק גוף שכזה יכול להעניש בצורה כזו שתביא לסיום מעגל הדמים.
מכל זאת עולה, שנקמה היא יצר שצריך להיזהר בו מאד. על האדם הפרטי להיזהר בו ולא לתת לו לנהל את חייו. נקמה אפשרית רק כאשר היא נעשית על ידי גורם בעל בסמכות – אלוהים, בית משפט או מדינה – הפועל בצלילות הדעת, לא נסחף אחר רגשות מתפרצים אלא מעניש את הרשע במידה הראויה לו, כשהתכלית ברורה – לבער את הרע ולמנוע את הישנותו בעולם.
חדשות ועידכונים
מוזמנים לצפות בשיחה עם הרב יובל שרלו על מוסר לחימה!
מוזמנים לצפות בשרון בריק-דשן, עם תהילה גאדו ופייני סוקניק, על ״מנהיגות חרדית חדשה״
מוזמנים לצפות חרבות ברזל – חטופים – סיפור אישי ומבט לאומי עם ג'קי לוי.
חדש! גליון דעות מיוחד על מלחמת חרבות ברזל
דעות 105 על המלחמה