לאחר שמשה מודיע לפרעה על מכת בכורות שבעקבותיה יֵצאו ישראל ממצרים, נותן הקב"ה למשה ואהרון את המצווה הראשונה בה נצטווה עם ישראל, מצות קידוש החודש: "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב, ב). מצוה זו היא כללית ומשפיעה על תחומי חיים רבים. זו גם אינה מצווה לשעתה בלבד, כמו המצוות שניתנו אחריה במצרים – היא מצוה לדורות. והנה, למרות מאפייניה אלה, היא ניתנת לישראל בעודם במצרים, עוד לפני צאתם לחירות, ובטרם קיבלו את המצוות הפרקטיות שתלווינה אותם בליל מכת בכורות וביציאתם ממצרים.

מדוע?

דבר מעניין קורה במצווה הזו. אם עד שקיבלו את מצוות קידוש החודש, מכונים ישראל בכינוי "בני ישראל" בפי הקב"ה ובפי מנהיגיהם, או "עם בני ישראל" – כינוי שהעניק להם פרעה (שמות א, ט), כעת, לאחר שהם מקבלים את המצווה הזו הם זוכים לכינוי "עדת בני ישראל", כינוי שימשיך ללוות את בני ישראל לאורך מסעיהם במדבר.

נראה מכאן, שמצות קידוש החודש מהווה תשתית להתארגנותם של ישראל כעם בצאתם לדרך חדשה. כעם ללא מקום, עם נטול חירות, שאין לו כמעט שליטה על הקורות אותו, לא היתה לעם היכולת לשלוט בזמן. מצוות קידוש החודש מעניקה לו לראשונה את היכולת לקדש לעצמו את הזמן שלו, זאת בעודו יושב על אדמת נכר. מצות קידוש החודש מעבירה לעם מסר של התחדשות, של חירות, בממד החיים שברשותם – הזמן. העם הוא זה שמקדש את זמנו שלו. זה מה שהופך אותו לעדה מובחנת, עדת קודש.

בהמשך, כשחוויית החירות תמשיך להעמיק בו, והעם ימשיך להתמסד כעדת קודש, הוא יקבל את ממד הקדושה של המקום – במשכן ובארץ ישראל; את ממד הקדושה של האינדיבידואל – "אנשי קודש" (שמות כב, ל); וממדי קדושה ברבדים נוספים בהווייתו. העם ימשיך לקדש רבדים נוספים – מוחשיים יותר מממד הזמן – כמו מקום, גוף, או חפצי קדושה.

מצוות קידוש החודש, הניתנת בטרם היציאה לחירות, מלמדת שגם במגבלות של מקום, אפשר למצוא רבדים של קדושה. גם בתוך חמישים שערי טומאה של מצרים, הצליח עם ישראל לקדש משהו – את הזמן המועט שהיה בידיו. ובעקבות הקדושה הזו נפתחו לו המשך רבדי חיים נוספים שאותם הצליח לקדשם. מכאן, שבכל מצב נתון, אמורה להיות לעם ישראל ולאדם הישראלי שאיפה לקדש עצמו ברבדים המתאפשרים.

*

ולסיום, הנה פיוט שנוהגים יהודי עירק לפייט בחג הפסח. הפיוט מספר את סיפור ליל מכת בכורות, קרבן הפסח ויציאת מצרים, כאשר המוטיב החוזר בו הוא המצווה הראשונה שניתנה לישראל, כפסע לפני גאולתם. את הפיוט כתב ר' משה חוצין בבגדאד במאה השמונה עשרה:

מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדוֹשִׁים

וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה מַחֲזִיק רִפְיוֹן יְדֵי רָשִׁים

כִּי הוֹצִיא בְּחֹדֶשׁ אָבִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמוּשִׁים

הוֹדוּ לָאֵל כִּי הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים

שְׁמוֹ יַחְדָּו נְרוֹמֵמָה עֲלֵי נֵבֶל וַעֲלֵי עָשׂוֹר

כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ וַיּוֹצִיא עַמּוֹ מִמָּצוֹר

וְהוּא צִוָּה אֱלֵי עַמּוֹ קְחוּ לָכֶם שֶׂה בֶּעָשׂוֹר

לְהוֹדִיעַ כִּי הוּא יָשׂוֹר עַל אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים

הוֹדוּ לָאֵל כִּי הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים

הָעָם עָשׂוּ אֶת פִּסְחֵיהֶם בִּלְתִּי פַחַד מִמִּצְרַיִם

בְּשִׁירֵי זִמְרָה וּתְהִלָּה בִּשְׁלֹשׁ כִּתּוֹת מַחֲנַיִם

אָכְלוּ אוֹתוֹ עֲלֵי מַצּוֹת וּמְרוֹרִים בְּהָעַרְבַּיִם

בִּלְתִּי מְבֻשָּׁל בַּמַּיִם וְנָא כִּי אִם צְלִי אִשִּׁים

הוֹדוּ לָאֵל כִּי הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים

חֹסֶן יֶשַׁע יְמִינוֹ אֵל הֶרְאָה לְהוֹשִׁיעַ לָמוֹ

כִּי הִשְׁקִיף מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ הָעָם מִתְבּוֹסֵס בְּדָמוֹ

דַּם פֶּסַח וְדַם הַמִּילָה אֲזַי עָבַר הוּא בְּעַצְמוֹ

לְמִצְרַיִם וְאֶת עַמּוֹ הוֹצִיא מֵעַבְדוּת לְחָפְשִׁים

הוֹדוּ לָאֵל כִּי הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים

חָזָק חוּשָׁה שְׁלַח זָרִים לִבְנֵי אֱדוֹם וּפִילַגְשִׁים

שִׂימֵם כְּמַהְפֵּכַת עָרִים עָרֵי אַשּׁוּרִים וּלְטוּשִׁים

וְתַכְנִיעַ גְּאוֹן זָרִים וּשְׁלַח לְעַם לְךָ דוֹרְשִׁים

הָאָדוֹן אֲשֶׁר מְבַקְשִׁים בְּנִיסָן רֹאשׁ הָחֳדָשִׁים

הוֹדוּ לָאֵל כִּי הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים

 

*תהילה גאדו היא דוקטורנטית לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית, חוקרת את החברה החרדית במכון הישראלי לדמוקרטיה, עמיתה בבית המדרש 'למעשה'