ראיון עם ענת צוריה

ענת צוריה יוצרת ובימאית, ביימה בין השאר את הסרט "מקודשת" העוסק בקשייהן של מסורבות הגט.  נפגשנו איתה לקראת חג הפסח, הוא חג החירות, במטרה לברר האם גם אחרי יציאת מצרים אפשר לדבר על שחרור וחופש.                                                      

מהו הקשר שלך ליהדות ולעולם היצירה?

גדלתי בעולם חילוני, בין שתי מסורות מנוגדות – בחלקו אפיקורסי, ובחלקו מכבד את המסורת ומורשת האבות. אהבָתי לספרים, היא שהובילה אותי ליהדות. הישראליות מאוד קצרה מבחינת הזמן, לכן מי שמחפש בעבר מגיע אל העולם היהודי. אני רוצה להיות יהודיה, את המושג "ישראלי" אני עדיין לא מבינה. מי שאוהב ספרים, אוהב לשון ורואה בשפה צורות חשיבה, הספר והדמיון מאוד מינימליסטים, איתם אתה בונה ומרכיב עולמות. התחלתי כציירת, אך ליבי נמשך אל הקולנוע – אומנות המכילה עולם סיפורי בו ניתן ליצר מיתוסים ורעיונות, להעביר דרכו ביקורת, ויחד עם זאת לפנות אל קהל רחב שלא תמיד מודע לביקורת שבסרט. בעיני הקולנוע תמיד מושך את הלב האנושי. 

האם יש התנגשות בין עולם היצירה החופשי לעולם המסורתי והשמרני?

היהדות מורכבת משכבות של שפות דתיות שהשתנו מתקופה לתקופה, כולן בתוך הציוויליזציה היהודית: מקדש, קורבנות, קבלה, חסידות, הלכה ועוד… מה שתמיד מקיים את היהדות הוא היצירה, הזרימה והתנועה, הגיוון והתסיסה. היום יש ניסיון להשטיח זאת באמירה כי קיימת שפה אחת אחידה.השפה השולטת היום היא השפה ההלכתית. במקור, ההלכה הייתה קשורה לרעיונות חיים ומוסריים, היום אנשים מפסיקים לראות את הקשר בין השפה הדתית לקיום רוחני מוסרי, ואנו נמצאים בקיפאון.לגיוון וליחסים בין השפות השונות יש משמעות רבה. בתקופת בית ראשון לדוגמא, הייתה קיימת מערכת מבקרת, הנביאים היו אלה שביקרו את המלוכה ואת הכהונה. הנביאים לא התקבלו בעם כאנטי דתיים כפי שמוצגים היום מבקרי הממסד. משום שהממסד הרבני אינו מבקר את עצמו או מקבל ביקורת, דינו נחרץ להתנקז למקומות של בינוניות ואולי אף לרוע.הקולנוע משמש עבורי דרך לחקירת התרבות שלנו, תוך הצבת שאלות שבעיני אינן נשאלות, בניסיון להוות מעין מערכת מבקרת של הממסד. הנביאים הם ההשראה שלי. 

איך התחילה יצירת הסרט "מקודשת"?

יצירת הסרט התחילה במקרה, כאשר חברה טובה ללימודי במעלה נכנסה למלכוד ולא הצליחה להתגרש מבן זוגה, לכאורה –  בעלה, אשר נמלט מחייה ומקשר הנישואין ונעלם בעודה בהריון. כשהגיע לארץ מרוסיה כעבור 12 שנים, היא רצתה להתגרש והוא סרב. היא פנתה אלי במחשבה, שאני כישראלית מבינה משהו שהיא מחמיצה. קיים פער מאוד גדול בין אדם החי בתפיסה דמוקרטית למה שקורה בין כותלי הרבנות המקיימת מערכת חוקים שאינה מתיישבת עם תפיסת עולם אנושית, דמוקרטית, יהודית, בה כל אדם נברא 'בצלם', בעוד בית הדין הרבני הופך אותנו להיות בחזקת אחרים. בעקבות המקרה התחלתי לברר ולבחון האם מדובר ב 'תאונת עבודה' ובכשל נקודתי, או שמדובר בבעיה שורשית עמוקה בייצוג ערכים של זוגיות, מיניות, זכויות של נשים גברים וילדים.

מה היה הדבר הקשה ביותר בזמן הפקת הסרט?

אנשים שהכירו את בית הדין הרבני לעומקו – עו"ד, טוענות רבניות, עו"ס – לא האמינו שניתן לעשות סרט על הנושא. הסיבה הייתה, פחדן של כל הנשים שנלכדו במערכת החקיקה של בית הדין. עוצמת השרירותיות של הפיכת מישהו לאובייקט היא קורעת לב. אלו מאפיינים של דיקטטורה שאדם דמוקרטי אינו מכיר. במשך שלוש שנים התבוננתי בחוסר האונים בו שרו הנשים. מעבר לקושי בתיעוד וחוסר המעש, הדבר הקשה היה לראות נשים שפחדו ולא האמינו שניתן לשנות את גורלן. רוב הנשים היו במצב של עבדות שאין לה אופק, החופש והחירות הבסיסית כלל לא נמצאו בתודעתן. הן היו צריכות להאמין שהסיפור יצא ותגיע יציאת מצרים – שאפשר להגיע למצב של שחרור. הן היו אסירות, אבל מבחינת המודעות החברתית הן היו אסירות שקופות. אף אחד לא הסכים להתבונן ולהודות שנשים אלו היו אסירות ע"י דיינים ורבנים. יצירת הסרט הייתה הפעם הראשונה שמישהו הודה בכך שהן אסירות והתייחס למצוקתם, מה שנתן לנשים כוח והביא אותן לספר את סיפור חייהן ואת מסען אל החופש. הסיפור הביא קודם כל לשחרור הנפשי – הרגשי, ומרגע זה הן הפסיקו לפחד. היכולות לצאת ולמחות – הם החופש.גבר המסרב לתת גט לאשתו, מעקר אותה. הוא לוקח את מיטב שנותיה הפוריות ומונע ממנה הורות. העולם החרדי המנהל את בתי הדין הרבניים, קיבל רישיון מהעם היהודי לנהל מערכת משפטית שחורטת על דגלה "צדק יהודי". אין ספק שהם הפכו את המשפט העברי למקום ששורה בו הרוע והרשע, והכל בשם היהדות. פג תוקף הרישיון המוסרי שלהם, ובעיני זה רק עניין של זמן עד שהממסד הכל כך רקוב מוסרית, יתמוטט. כשהסרט יצא טענו בביה"ד הרבני כי הסרט מעוות את המציאות. מעניין שלאחר שיצא הסרט כונס דיון מיוחד עם הר' עמאר בסופו שוחררו הנשים המופיעות בו וקיבלו את הגט המיוחל. 

את רואה את הקשר לחג הפסח, חג החירות?

יציאת מצרים הייתה פעם אחת בהיסטוריה, זהו מקרה מיוחד בו עבדים מגיעים למצב של מרד והופכים את סיפור העבדות למיתוס אנושי, בו מי שכשל, חי חיים של תבוסה והיה בבעלות, הופך למשוחרר. המהפך הוא מהמקום בו אין לך שליטה על החיים שלך למקום שיש לך בחירה. יהודים הצליחו ליצור יצירה כה ייחודית, לקחת את המקום הכי נמוך, לתאר את המסע, לתעדו ולהפכו למיתוס גדול בן 3000 שנה. לאורך ההיסטוריה תמיד סופרו עלילות הבלתי מנוצחים, היפים והגיבורים, הפעם סופר סיפורם של החלשים. מה שאפיין אותם היה האמונה באל אבותיהם, מה שמביא אותם לצלוח את המסע הוא – אמונה מופשטת ומלאת תקווה.  אני מאחלת לכולנו שסוג כזה של יצירה מקורית תמשיך להתפתח. 

 

הראיון נערך על ידי יותם ברום ורני וייס