וְנָתַתְּ בהם סימנים – על שירתה של בת-שבע שריף
לי ממן
לי ממן היא תלמידת מחקר בחוג לספרות עברית וחברת בית המדרש "חדרים" במכון הרטמן בירושלים.
בין השנים 1961 ל-2006 פרסמה המשוררת בת-שבע שריף 12 ספרי שירה. אף על פי שחלקם נתפרסמו בהוצאות ידועות (ארבעה מספריה ראו אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד), אפשר לאתרם היום, במאמץ מסוים, כמעט אך ורק בחנויות הספרים המשומשים. מרגע שנזדמן לידי שיר של המשוררת הזאת, אותו "מאמץ מסוים" נתרחב עד שהגיע לממדי אובססיה קטנה.
זה קרה מעט לפני יום הכיפורים האחרון. חברה טובה שלחה לי את אחד השירים של שריף [1], והוא הדהים אותי כל כך עד שהייתי חייבת לגלות אם מדובר באיזו הבלחה חצי מקרית ומוצלחת במיוחד של משוררת בינונית, או בתופעה. הימרתי על האפשרות הראשונה, כי התקשיתי להאמין איך שורות כאלה, אם אכן יש הרבה מהן, נתחבו עמוק כל כך בין מדפי הספרים המשומשים. פליאתי גברה עוד כשנוכחתי לגלות כי מספר המאמרים העוסקים ביצירתה של המשוררת גדול רק במעט ממספר ספריה המודפסים.
שירתה של שריף היא מעין מעבדה: שפן הניסויים הוא השפה. שריף בוחנת בלא הרף את גבולותיה של השפה – את ההיפוך שנוצר על ידי שיבושה המכוון, את המטמורפוזה שהיא עוברת כאשר נעשה בה עירוב בין שפת קודש לחול, בין ענייני קודש לעניינים של חול. אחת הדוגמאות היפות ומלאות ההומור לאותו העירוב בין "קודש" ל"חול" – בין ביטויים ששפת המקרא מהדהדת בהם ובין שימוש בביטויים השאולים משפת הרחוב או הסלנג – מצוי באחד מספריה המוקדמים של שריף – מלות כיבושין (הקיבוץ המאוחד, 1974):
קַפּוּט
שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי הַכֹּל הוֹלֵךְ לוֹ לְאִטּוֹ קַפּוּט,
לָאו כָּל אֵימַת
יָכוֹל אַתָּה עוֹזֵב אֶת הַמְּצִיאוּת,
בְּקֶצֶב מִשֶּׁלְּךָ, בְּעֶצֶב מִשֶּׁלְּךָ,
בַּמֶּה שֶׁמִּתְפַּתִּים לִקְרֹא סְתָם: טְוַח רְאִיָּתְךָ.
חַכֵּה חַכֵּה שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי,
אוּלַי אוּלַי יִטֶּה עָלַי רֹאשִׁי בַּעֲרֹב
בַּעֲרֹב לְכַף שֶׁל זְכוּת.
מִלָּה כְּמוֹ קַפּוּט, גַּם לָהּ רְשׁוּת לִבְכּוֹת
בְּדֶרֶךְ הֲמוֹנִית,
לִנְגֹּס פְּרוּסָה שֶׁל לֶחֶם-שִׁיר-שָׁחוֹר הַמְטַרְטֵר בָּרֹאשׁ,
בֵּין הַמִּגְדָּנוֹת הַמְשַׁגְּעוֹת בֵּין הַשּׁוּרוֹת.
[…]
בשיר אחר של שריף – "במה מברכים" (מתוך ביצוע שיר אהבה, הקיבוץ המאוחד 1972), משתמשת המשוררת במודל של ויכוח הלכתי כדי לחשוף את תפיסת עולמה. ההבחנה הכמו-הלכתית ("במה מדליקים ובמה אין מדליקים") אינה הבחנה בין מותר לאסור מן הבחינה הדתית; למעשה, היא איננה הבחנה כלל, שכן היא מציינת רק את מה שראוי לעשות, ובאופן מטפורי בלבד, בניגוד גמור להלכה הפרקטית:
…בַּמֶּה מַדְלִיקִים וּבַמֶּה אֵין מַדְלִיקִים.
מַדְלִיקִים בְּאוֹר הַמְּצִיאוּת
מַדְלִיקִים בְּלֹא-פַּחַד מִשּׁוּם תְּחוּשַׁת קְבִיעוּת.
מַדְלִיקִים בְּהִכָּנְעוּת לְצַו חַיֵּי הַמַּמָּשׁ
שֶׁל הִנָּפְשׁוּת הוֹוִית מִגֹּדֶשׁ
מַחֲשָׁבָה.
מַדְלִיקִים בְּפוֹרִיּוּת הַמַּעֲשֶׂה הַנַּעֲשֶׂה
וְהֶחָזוּי מִיָּד מִכֹּחַ הֱיוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה
הַנִּרְאֶה לְעַיִן בִּלְתִּי-מְמֻשְׁקֶפֶת בְּסוֹף
מַחֲשָׁבָה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה
וְהַמַּעֲשֶׂה כְּאֶמְצַע לָהּ, מִמֶּנָּה וְאֵלֶיהָ.
לעתים קרובות בשיריה של שריף הבאת השפה המקראית למרחב האישי מתרחשת תוך כדי שינוי מוחלט של המשמעות. בשירה "ברגע של.." (גם הוא מתוך ביצוע שיר אהבה) השינוי הוא למעשה היפוך – המלים שמשמשות במגילת "שיר השירים" לתיאור האוהבים, משמשות את שריף לתיאור חוויה של בידוד. הבידוד הוא זה שממלא בנרטיב שלה את תפקידו של הדוֹד האוהב – הוא זה שבהיעדר אהוב, הופך את עצמו מהיעדר ליש, ו"מארח חברה" לדוברת:
[…]
הִנֵּה, קוֹל בִּדּוּדִי דוֹפֵק,
הִנֵּה בִּדּוּדִי בָּא. בִּדּוּדִי בְּחִבּוּקוֹ,
וְהַלַּיְלָה הָאַרְכָן.
וּבִלְבַדְּךָ
הַלְכָן.
ניסוי דומה בשפה עושה שריף גם בשירה "סוף דבר" (מתוך מלות כבושין): בשיר האחרון שונה ניקוד המלים והגייתן, והנה כאן בוחנת המשוררת כיצד המרתה של האות כ' באות ק' בפסוק מספר קֹהלת תשפיע על משמעותו, וחשוב מכך: אילו רובדי משמעות חדשים יחשוף השינוי הזה:
סוֹף דָּבָר הַקּוֹל נִשְׁמָע, כִּי זֶה קוֹל הָאָדָם,
חֶבֶל חֲבָלִים הַקּוֹל, כִּי זֶה קוֹל הָאָדָם,
מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בַּכֹּל
גַּם אִם בַּתַּרְדֵּמָה שְׂפָתָיו נָעוֹת,
אֲבָל קוֹלוֹ קוֹלו לֹא יִשָּׁמַע.
[…]
1. הדוגמאות הללו מנסות להאיר יסוד שנראה לי מרכזי בשירתה של בת-שבע שריף, ובכל זאת, חשוב לציין כי מדובר רק באחד היסודות. זירת המפגש של שריף עם השפה אינה מתרחשת רק באותה "מעבדת ניסויים לשונית". נוסף לשירים האלה, יש לשריף שירי אהבה לא מעטים, כמו גם שירי תפילה והודיה. המשותף לכולם הוא שבכולם מתבצע מעין מפגש – והוא כמעט תמיד מופלא ונדיר – בין חוויית העולם החד-פעמית של המשוררת ובין השפה. המפגש הזה מופלא כל כך דווקא מפני שתמיד קיים הפער בין השניים – פער שהמשוררת מצמצמת באמצעות הומור, או שילוב בין משלבי שפה שונים, או שיבוש של ציטוט כזה או אחר. ה"תפרים" הללו, שבאמצעותם שריף מנסה לאחות את הפער, אינם מדגישים אותו; ההפך הוא הנכון – התפרים הללו הם למעשה הניסיונות לקירוב, לצמצום הפער בין שירה נשית שאינה שירה דתית (אף על פי שבאחדים משיריה של שריף בהחלט ניכר פאתוס דתי) ובין שפה מקראית או מודל חז"לי הלקוחים ישירות מעולם דתי-פטריארכאלי במובהק. השיבושים, ההומור והעירוב בין משלבי השפה הם הסימנים שבת-שבע שריף נותנת בשפה הזו כדי להפכה לשלה, גם לשלה. מעשה כזה אינו בעל משמעות פואטית גרידא: לשימוש בשפה או במודל הלכתי בידי משוררת-אישה ולחופש הפרשני שהיא נוטלת ביחס אליהם במסגרת המעשה הספרותי, יש גם משמעות אידיאולוגית. בין שהמשוררת מתכוונת לכך ובין שלא, היא מצהירה שהיא בת-בית בשיח היהודי-ההלכתי כשהיא ממשיכה את מעשה הפרשנות, גם אם לא לצרכים הלכתיים. כשבת-שבע שריף עושה בשפה הזו כבשלה, השפה הזו הופכת להיות שלה. גם שלה. ואולי, אם יוסר מספריה האבק שדבק בהם, תהיה השפה הזו גם של אלו שתכתובנה אחריה, ובהשראתה. [2]
לתקוה ואבי ורונן
הַמְּקָרֶה עֲלִיוֹתָיו
פְּתַח גַג הָעוֹלָם
לִפְשוּטֵי הָאָדָם
וּלְפִרְחֵי חֲלוֹמָם
בְּשִׁבְתָּם וּבְקוּמָם וּבְהָלְכָם
הַמְּקָרֶה עֲלִיוֹתָיו
פְּתַח גַג הָעוֹלָם
לֹא רַק כִּי פָנָה הַיּוֹם
אֶלָּא כִּי לֵיל כּוֹכָבִים
מְחַבֵּק אוֹתָם
לְמַעֲלָה
וְכֹל צִיץ וְעָלֶה נוֹבֵל
וַחֲלוֹם נוֹפֵל נִפְתָּח וְנִפְרָח לְגַג הָעוֹלָם . [3]
[1] תודה מיוחדת לדפי אגם-סגל, שבזכותה התוודעתי לראשונה לשיריה של בת-שבע שריף וליופיים.
[2] רעיון "ביות" השפה במסגרת מעשה האמנות כאקט פמיניסטי הועלה, אם כי באופן אחר, על ידי ד"ר תמר הס, ברשימתה "פואטיקה של עץ תאנים: פנים פמיניסטיות בשירתה המוקדמת של דליה רביקוביץ" (מכאן, כרך א')
[3] מתוך: בת-שבע שריף, בין זמן הכנרת לזמן ירושלים, 2006
