למה הצטרפנו?

 

 

לפני שנים מספר, בהיותי נער, פורסמה במדור הסאטירי של אחד העיתונים הגדולים מודעה שטילטלה אותי, עוררה אותי והותירה בי זעזוע עמוק. ההקשר היה סערה רבתי שהתחוללה סביב ענייני דת ומדינה והוויכוח על מקומה של תורת ישראל במדינת ישראל היהודית והדמוקרטית. אינני זוכר את פרטיה של אותה סערה תורנית (תרתי משמע), אך זכורות לי היטב מילותיה הציניות של אותה מודעה הקוראות "וקח חלקנו בתורתך"…

ימים רבים עברו עלי במחשבות על הטרגדיה שבאמירה הזו. עד כמה העמיק והחריף השסע שבין עם ישראל לתורתו, עד כי יהודים מוכנים לומר בפה מלא, כי הם מעוניינים לוותר על מקומם בתורה ואינם רוצים חלק ונחלה במסורת היהודית. ברי היה לי, כי אין מדובר בכפירה בעיקר או באפיקורסות, ואין כאן אמירה אידיאולוגית כלפי נותן התורה, אלא רק תחושה של מיאוס כלפי השחיתות, הסיאוב, הפוליטיזציה, הכוחניות והכפייה, שהפכו פעמים רבות לחלק בלתי נפרד מכרטיס הביקור של מוסדות הדת בישראל, ועל דא קא בכינא.

 

מאז אותו היום, גמרתי אומר כי אעשה כל שביכולתי לשינוי התווית הזו ואפעל במרץ לגילוי פניה המאירות של הדת היהודית, כך שיתמעט כמה שאפשר הרצון להתנער ממנה, ירבה כוחה ויתרחב מקומה. אף על פי שידעתי שלא עלי המלאכה לגמור, חשתי שאין אני בן חורין להיבטל הימנה ותרתי אחרי שותפים למוטיבציה הזו.

הצטרפותי לתנועת נאמני תורה ועבודה, והשותפות בפרוייקט שירותי הדת של התנועה, היו תוצאתן הטבעית של התחושות דלעיל. תחת קורת הגג של תנועה זו, מצאתי שותפים ושותפות נקיי כפיים וברי ללב, החפצים בראש ובראשונה להרים את קרנה של התורה בעם ישראל. בנועם ובסובלנות, פועלת התנועה להפיכתם של שירותי הדת בישראל לנגישים יותר, מאירים יותר ורלבנטיים יותר. מתוך מחוייבות ברורה וחד משמעית להלכה, המקפידה על קלה כחמורה, ובה בעת מתנגדת בתוקף לכפיה ולכוחנות, שואפת התנועה למוטט את חומות הזרות שקמו בין ישראל לתורתו. המודל אותו אנו מקדמים מעודד את עם ישראל, אנשים נשים וטף, להצטרף לקהילות השונות, לראות בעצמם חלק מן המורשת ומן המסורת היהודית, וכך למעשה להרחיב את מעגל השותפים בניהולם של חיי הדת במדינת ישראל. המדינה תתקצב ותחזק את הקהילות השונות, והן אלו שינהלו בעצמן את חייהן הדתיים, ויחליפו אט אט את הממסד הדתי הבעייתי הקיים היום. אנו מאמינים כי רק מודל שכזה, המושתת על כוחה של הקהילה, יהפוך את מדינת ישראל ליהודית יותר ואף לדמוקרטית יותר. אין בלבי ספק, כי בכוחנו לעקור מן הלב את התפיסות שבבסיס אותה מודעה שראיתי בנעורי, וביכולתנו לשוב אל המצב בו משתוקק עם ישראל את מילות התפילה "ותן חלקנו בתורתך"!

הרב אילעאי עופרן, רב קיבוץ יבנה

 

כמה עובדות:

• התנועה עמדה בחזית המאבק למען רב ראשי ציוני בירושלים, יצירת פתרונות בסוגיית הגיור, ייצוג נשים במועצות דתיות, יצירת מודלים להסדרת מחלוקות בנושאי דתיים חילונים, עידוד הסכמי קדם נישואין, ועוד.
• נושאים אלו כללו יצירת שיח ציבורי ופעילות משפטית, לוביסטית וחינוכית. 
• בימים אלו, התנועה מקדמת את 'המודל הקהילתי' ליצירת דמוקרטיזציה בשירותי הדת.
• חוברת מפורטת וסרטון הסברה ניתן למצוא באתר התנועה.

 

 

זה היה לפני חמש שנים. הגדולה שלי הייתה בגן חובה, ואנחנו, כמו כולם, נדרשנו להכריע לאיזה בית ספר לשלוח אותה. עמדו בפנינו שתי אפשרויות. האחת, בית ספר המתנהג כפרטי, קטן ואינטימי , עם 20 ילדות בלונדיניות בכל כיתה, שנבחרו (כלומר הוריהן נבחרו) בקפידה במיונים וראיונות. בית ספר עם המון יחס אישי, וחשוב מכך: המון השקעה בנושאים שחשובים לנו מאד – בתפילה ובלימוד תורה. בקיצור, תורני. האופציה השנייה הייתה הממ"ד השכונתי. בית ספר מצויין, עם מגוון תוכניות מכל מיני סוגים. אבל, ענק ונטול אינטימיות, ובעיקר כדרכם של ממ"דים – מאד מגוון. ילדים מבתים דתיים 'רגילים' יחד עם בתים מסורתיים, מעורבים, עולים, ותיקים. בקיצור, ממ"ד. 

התלבטתי. מאד. בעצם די הפסקתי לישון לכמה שבועות. ידעתי שבית הספר הבלונדיני יהיה מוגן יותר מהרבה בחינות, וגם ההומוגניות היחסית תזמן לי הרבה פחות מורכבויות חינוכיות. יהיו עוד ילדים בלי טלוויזיה, ועוד הרבה אימהות שלבושות כמוני. יהיה הרבה יותר קל. ומצד שני,  רציתי שבתי תכיר את כל עדות ישראל, את בני כל השכבות הסוציואקונומיות. רציתי שיהיו לה חברים מכל עם ישראל – כי זה החינוך והתורה שקיבלתי אני בבית, בבני עקיבא, ובאולפנה. חינוך שהדגיש את המחויבות 'לכלל ישראל', וראה בה מצווה לא פחות מרכזית מתפילה או לימוד תורה. ומצד שלישי, זו ילדה בת שש, מה אני רוצה ממנה?התלבטתי מאד ובסוף שלחנו לממ"ד.

וההתלבטות הזו פקחה פתאום את עיני להתבונן על ה'מיגזר'. עד אז , למרות שהייתי פעילה חברתית ומעורבת, לא הקדשתי לא תשומת לב ולא מחשבה לנעשה במיגזר. תמיד עבדתי במסגרות חילוניות, חייתי בעיר ולא ביישוב דתי, טרם היו לי ילדים בבי"ס או בתנועת הנוער, כך שמידת העניין או הידע שלי לגבי הנעשה במיגזר הייתה מוגבלת. פה ושם, כאשר התבטאות מביכה ומקוממת של איזה רב, או מעשה מקומם של קבוצה כזו או אחרת הגיעו לכותרות, ציקצקתי בלשוני, כמו כולם, על 'ההקצנה' ועל 'ההתחרדות'. אך לא מעבר לכך.

היה לי ברור שבבוא היום ארצה להעניק לילדי את החינוך אותו אני קיבלתי, ושימש לי מאז ומעולם מנוע לרצון לעשות ולהשפיע. אך לא באמת שאלתי את עצמי, האם החינוך הזה עדין קיים. האם החברה והקהילה הזו שבתוכה התעצבתי, ושנטעה בי אמונות וערכים של  תורה רחבה, רלוונטית ומתמודדת, של ציונות ומעורבות של אידאליסטיות ומחויבות לכלל, האם הקהילה הזו בכלל קיימת עדין? עכשיו פתאום צפו ועלו השאלות האלה במלוא עוזם. פתאום הבנתי שאם אני ושכמותי לא ניקח אחריות ונהפוך למעורבים בנעשה במיגזר, לא יהיה לנו איך ואיפה להעניק לילדינו את החינוך בו אנו חפצים. אם אנו נפקיר את הזירה, הרי שאחרים בעלי עמדות, השקפות ושאיפות שונות מאד מאד, הם שיובילו והם שיחנכו את הילדים שלי. שלנו. 

ואז החלטתי להצטרף לנאמני תורה ועבודה. ולעשות. לעשות למען חינוך ציוני-דתי כמו שאני מאמינה בו. לא לקטר ולא להרים ידיים ולחשוב שהמאבק אבוד, ושאחרים שולטים במיגזר ואין מה לעשות. גיליתי שיש הרבה מה לעשות, והרבה עם מי לעשות, והרבה אפשרות לתקן ולהשפיע. רק צריך לרצות. ולהאמין.

 תהלה נחלון, יו"ר נאמני תורה ועבודה

כמה עובדות:

• זו השנה הרביעית בה אנו מרכזים קבוצת מנהיגות של אנשי חינוך הפועלים בחינוך הדתי.
• חיברנו וגיבשנו קבוצות הורים הפועלות למען חיזוק הממ"ד.
• מוקד 'צדק חברתי בחינוך הדתי' מטפל בעשרות פניות מידי שנה.
• יצרנו שיח ציבורי בסוגיות של אחריות חברתית לכלל ומניעת אליטזם  שילוב משמעותי של לימודי חול ושילוב מגדרי ראוי.
• הצלחנו למנוע הפרדה או הפחתה של לימודי חול בבתי ספר יסודיים רבים.

 

 

 

 

אני נמנה עם ותיקי תנועת "נאמני תורה ועבודה", אפשר לומר, כמעט עם דור המייסדים. עזבתי את התנועה כאשר חלק מאנשיה הצטרפו למימ"ד. חזרתי אליה בשנים האחרונות, עם ההנהגה הצעירה והדינאמית שלה. 

חזרתי כיוון שאני מאמין בכל תודעתי שעל הציונות הדתית להיות אליטה מובילה בחברה הישראלית, לכוונן נכון את ערכיה החברתיים מול אלו הדתיים והלאומיים ולהצטרף אל הכוחות הקובעים את אופייה של מדינת ישראל לדור הבא, לא לימות המשיח. 

חזרתי כיוון שבניגוד לאמונתי זאת, אני רואה את החברה הציונית דתית נסוגה אל פינה מוצלת ואולי אך חשוכה, בירכתי הבמה, ונעשית בלתי רלוונטית לחלוטין.  את מקומה תופסת אליטה חילונית ציונית (לא, לא "שמאלנית" כפי שמקובל לחשוב) שבהעדר גוף ציוני-דתי משמעותי, היא מכריזה על עצמה כעל יהודית וציונית.  

אני מדבר,למשל,  על אנשים טובים כמו גדי טאוב או ארי שביט, ובין הקשישים, למשל, על דן מרגלית. הם אינם מקבלים את ההגדרות המקובלות על הציונות הדתית  והם – לא התקשורת השמאלנית וודאי לא הציונות הדתית – יקבעו את פרצוף פניה ואת אופייה היהודי-ציוני-חילוני של מדינת ישראל. מצב זה מדאיג אותי, לא משום שאני סבור שכוונותיהם אינן טובות, אלא מפני שאין שום משקל שיטה אותם כלפי ההגדרות התואמות את היהדות. הם רואים עצמם חופשיים מהגדרות אלו. 

הולכים ומתרבים בארץ ובקהילות ישראל בעולם הקולות הציוניים התובעים הגדרות אחרות למושגים "יהודי", "ציוני" ו"ישראלי". הגדרות אלו, לכשיתקבלו, ימוטטו לחלוטין את הבסיס לשיתוף פעולה של היהדות שומרת המצוות עם כלל ישראל. אינני מאמין שניתן לחסום התפתחויות ערכיות אלו על ידי חקיקה ואיזונים קואליציוניים. אני מאמין שצריכה להתפתח התמודדות בין אליטות משפיעות בתוך החברה הישראלית על דמותה. הציונות הדתית אמורה הייתה לעמוד במרכזם של החינוך, התרבות והרוח, אבל היא ויתרה על כך.

אליטה צריכה להיות בת-תרבות, מעודכנת, שולטת ללא מצרים בשפה שבה מתנהל השיח ודבקה בערכים הנעלים של החברה בתוכה היא פועלת. 

כל אלו מתקיימים ב"נאמני תורה ועבודה". דבקות בערכים של שוויון – מגדרי וחברתי – שאיפה ליכולות גבוהות הן בתורה הן בתרבות המערבית, חיפוש עקשני לא קל – אחרי המשותף בשיח הישראלי, ובעיקר המאבק הבלתי פוסק נגד ההסתגרות – הן הפיזית והן הרוחנית – אלו ערכים שלטעמי העיסוק בהם הוא עניין של חיים ומוות לרוחה ולזהותה של החברה במדינת ישראל.

ד"ר אביעזר וייס, לשעבר ראש המכללה האקדמית גבעת וושינגטון

כמה עובדות:

• בכנס האחרון של התנועה היו מבין האורחים: 22 דוקטורים, 9 פרופסורים , 5 שופטים מכהנים, ועוד.
• את רשימת התפוצה של התנועה בדואר האלקטרוני קוראים אלפי אנשים, מהם חברים רבים המכהנים בתפקידים בכירים בשרות
• המדינה, באקדמיה ובעולם המדע.
• במחקרים רבים על תופעות חדשות בציונות הדתית, כמו למשל, לימוד תורה לנשים, הסילבוס יצביע תחילה על מאמרים של נאמני
• תורה ועבודה כמי שקידמו זאת תחילה.
• חברות בתנועה מקנה מנוי על כתב העת "דעות".

 

 

 

 

כבר מימי חטיבת הביניים עלתה בי ההרגשה שתורת ישראל , שעל ברכיה גדלתי ואת מצוותיה אני מקיים, מוצגת פעמים רבות באור גזעני, שוביניסטי ואף אלים. מיצג זה של התורה לא עלה בקנה אחד אל מול הערכים שעליהם חונכתי – שמירת הלכה וערכי התורה כגון "ועשית הישר והטוב", "צדק צדק תרדוף", "ואהבת לרעך כמוך" ועוד. 

בחברה שבה גדלתי, שירי "מוחמד מת" או "מוות לערבים",  היו דבר שבשגרה. בכל מסע בנ"ע יכולתי לשמוע מדריך שמלמד את חניכיו לשיר בקול גדול "קדוש, קדוש קדוש, תן לערבים בראש". אך מה שהדהים אותי היה ההתעלמות המופגנת של חלק ממוסדות החינוך הפורמליים והבלתי פורמליים לקריאות אלו. ובחינוך, כידוע, אם מתעלמים –מצדיקים. 

אט, אט, התחושה שלי התחזקה. פעמים רבות שמתי לב שהקול הנשי מושתק. בנות לא קיבלו לגיטימציה ללמוד גמרא ולשאת דברים בציבור משום היותן נשים. החפצת האישה במגזר החילוני הלכה ותפסה מקום, גם בחברה הדתית לאומית, מהכיוון ההפוך. חינוך לצניעות התמקד רק באורך השרוולים והחצאיות, דבר שהעצים את החפצתן של נשים בחברה.

סדרי העדיפויות נראו מבולבלים. אותן אמירות שהציגו את התורה באור כה שלילי קבלו עם הזמן פן מעשי. יראת שמיים מזויפת באה על חשבון בין אדם לחברו. כשנערה מהסניף סיפרה לי שאף בן לא קפץ לעזור לה בזמן שהחצאית שלה נשרפה באש בגלל שמירת נגיעה, הזדעזעתי. נזכרתי באותו חסיד שוטה המתואר במסכת סוטה: "היכי דמי חסיד שוטה? כגון דקא טבעה איתתא בנהרא, ואמר: לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה" [מי נחשב חסיד שוטה? כגון הרואה אישה טובעת בנהר ואמר: אין זה דרך ארץ להביט בה ולהצילה. ומניח לה לטבוע]. שאלתי את עצמי עד מתי אמשיך להיות מופתע ממקרים כאלו?

דוגמאות אלו הובילו אותי לתנועת "נאמני תורה ועבודה". כשהציעו לי למכור חוברות שמבקשות להציע הסבר כיצד ההלכה מצווה אותנו לחיות  באותם נושאים מדוברים כמו מעמד האישה, דת ומדינה, היחס לגוי, סמכות חכמים ועוד – לא היססתי כלל. החשיבות של הרעיונות המובעים בחוברות גדולה לאין שיעור לעולמנו התורני, הערכי והרוחני. החוברות מציעות תורה קשובה, שמשוועת לאמת האלוקית תוך ראיה רב גונית; פעמים רבות כנגד החינוך החד גוני בו אנו נתקלים לעיתים בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי. אני מצר כמעט כל יום על אותם חברים שמוסדות מסוימים גרמו להם לעזוב את דרכי הדת בדיוק בגלל סיבות אלו. הרעיונות המובעים בחוברות מציגים יהדות הלכתית קשובה, יהדות שחותרת אל האמת ההלכתית ולא מציגה רק תמונה חלקית שלה – יהדות  שמתמודדת אל מול השאלות ומספקת להן תשובות ראויות.

ניצן אלגאוי, יו"ר מועצת תנועות הנוער, גבעת שמואל.

כמה עובדות:

• פרוייקט החוברות החל לאחר שהתברר שחומרי התנועה מדברים בשפה גבוהה מידי ורחוקים מהנוער.
• עד כה יצאו 4 חוברות לצעירים בנושא: היחס למדינה,היחס לחכמים, היחס לחברה מעורבת והיחס לגוי. החוברת הבאה תעסוק ביחס להשכלה כללית.
• החוברת "חברה צנועה מעורבת" אזלה תוך כמה חודשים וכעת אזלו שתיים נוספות. בימים אלו מודפסים אלפי עותקים נוספים.
• החוברות מופצות דרך האינטרנט ובעיקר ע"י בני נוער , בסניפים ובדוכנים.
•