למה לעבוד?

הקדמה

האם שילוב תורה ומלאכה הוא אידיאל? התשובה לשאלה הזו אינה מובנת מאליה, גם במחוזותינו.[1] ניתן להעלות שלוש תשובות אפשריות:

תשובה אחת: שילוב תורה ומלאכה איננו אידיאל; האידיאל היחיד הוא לימוד תורה. העבודה היא עונש, תוצאה של חטא אדם הראשון.

תשובה שנייה: עשיית מלאכה איננה עונש, אך גם איננה אידיאל. המלאכה היא צורך קיומי, אמצעי להתפרנס ולהתקיים. אמנם רוב הציבור הציוני-דתי משלב תורה עם מלאכה, אך עובדה זו לא מעידה כי מדובר בשילוב אידיאלי ורצוי.

תשובה שלישית: אכן, שילוב תורה ומלאכה הוא אידיאל. מאז ומעולם שילבו יהודים בין תורה למלאכה: החל מחסידים הראשונים,[2] עבור בתנאים ובאמוראים וכלה בראשונים ובאחרונים.[3] חז"ל כותבים כי כל הנביאים עסקו במלאכה,[4] וכמוהם גם אדם הראשון.^[5] לא סביר לומר שרוב רובם של גדולי ישראל חיו במציאות דיעבדית. השילוב בין תורה ומלאכה היה חלק אינטגרלי מחייהם של תלמידי חכמים אלו, וכפי שנראה בהמשך, גם חלק משמעותי מן העולם התורני שלהם.

שלוש התשובות הללו משקפות שלוש עמדות עקרוניות, שיידונו בהרחבה בחיבור זה.

התשובה השלישית, הארוכה מן השתיים הקודמות, מייצגת את השקפתי האישית, ואת השקפתה של תנועת 'נאמני תורה ועבודה', שחרתה על דגלה נאמנות לשני הערכים – תורה ועבודה.

לחיבור זה כמה מטרות. הראשונה שבהן היא להשריש את התודעה שעבודה, כל עבודה המפרנסת ומכבדת את בעליה, היא לכתחילה, ולא בדיעבד. זו דרכם של חז"ל. ננסה לברר את שורש המחלוקת בשאלת ערך המלאכה וההתפרנסות מלימוד תורה, תוך הצגת הדעות השונות. נשאל מדוע חז"ל העריכו במידה כה רבה את המלאכה, עד כדי כך שחלקם החשיבו אותה כמצווה ממש. נעסוק בתכליתה של המלאכה, ברלוונטיות ובחשיבות שלה לחייו של אדם, וביחס בינה לבין תלמוד תורה. מטרה נוספת של חיבור זה היא לחזק אדם דתי העובד במקצועות חופשיים, כגון בתעשיית ההיי-טק, ולהציג תפיסה לפיה גם העבודה הזו היא חלק מציווי דתי, ואין לראות אותה כצורך כלכלי גרידא. בכך גם ננסה למנוע משבר רוחני שעלול לפקוד בוגרי ישיבות שיוצאים לראשונה אל עולם העבודה. נבקש להטמיע את ההבנה שהאדם העובד עסוק בתיקון עולם ממש, וחובה עליו לעסוק, לכתחילה, במקצועות שונים; נציין את ערכה המיוחד של עבודת האדמה בארץ ישראל, ונבקש לרומם ולהעלות את ערכו הציבורי של האדם העובד.

תקוותנו היא כי החיבור שלפניכם ימתן תפיסות השוללות מכל וכל את המלאכה, ומתייחסות אליה כאל עונש או קללה, ויסייע לאנשים שבחרו, ובוחרים מדי יום, בדרך של תורה ומלאכה; אם מתוך אילוץ או צורך נפשי, ואם מתוך אמונה באידיאל של תורה ומלאכה.

פתיחה: הגדרת המושגים מלאכה, אומנות ודרך ארץ

שלושה מושגים מרכזיים ישובו ויעלו בעמודים הבאים, וישמשו אותנו בדיון על השילוב בין תורה ומלאכה: 'מלאכה', 'דרך ארץ' ו'אומנות'. לפני שנצלול אל הסוגיה עצמה, נציג בקצרה את שלושת המושגים הללו ואת פשרם.

בלשון המקרא משמשים המושגים 'עבודה' ו'מלאכה' זה לצד זה באותה משמעות. כך עולה מן הפסוק: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ" (שמות כ, ט).

גם בלשון חכמים המושג 'עבודה' מציין לעתים עשיית מלאכה (למשל בבבא בתרא קי, ע"א), אך בספרות חז"ל כמעט ואין משתמשים במושג 'עבודה' לציון יגיע כפיים, אלא במושג 'מלאכה'.^[6]

'דרך ארץ' הוא מושג רחב יותר, והוא מציין את כל הדברים המאפיינים את דרך העולם: מוסר ומידות, נימוסים והליכות, הרגלי חיים, ובכלל זה גם מלאכה.^[7] המלאכה נקראת 'דרך ארץ', משום שדרכו של עולם לעסוק במלאכה.[8]

הרב יובל שרלו ורן חורי כותבים על המושג 'דרך ארץ' בחוברת חברה שלמה:

…המשנה הקובעת 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון' (אבות פרק ב משנה ב) אינה יכולה להתבאר באופן שהכוונה היא לנימוסים והליכות – יגיעה אינה קשורה אליהם, ובנוסף, לא ניתן לראות בהם 'משכחי עוון'.

ממקורות אלו עולה שהביטוי 'דרך ארץ' מקביל להתנהגות הטבעית היסודית של האדם המצוי, והוא מקיף את כל תחומי החיים, הכלכליים והחברתיים, חיי הפרנסה וישובו של עולם, החיים המוסריים וחיי אישות. צירוף הביטוי 'טבעיות החיים' בכל מקום בו מופיע הביטוי 'דרך ארץ' יאיר את משמעותו באור נכון. למעשה, הדבר מתאים מאוד להוראתו המילולית של הביטוי, כלומר: 'דרך ארץ' – הדרך שהארץ נוהגת, כאשר מקורותיה של דרך ארץ זו נולדים מתוך המציאות הטבעית וההתנהגות הרגילה של תושבי הארץ[9] [ההדגשה במקור].

המושג השלישי שנדון בו, 'אומנות', מציין בדרך כלל מקצוע. כך, למשל, בתוספתא קידושין מוזכרת חובתו של האב ללמד את בנו אומנות (תוספתא קידושין א, יא). האב חייב ללמד את בנו מקצוע, כדי שהבן יוכל להתפרנס ולא ייאלץ להזדקק לבריות או חלילה לגזול מהן. כך גם בביטוי הידוע על תלמידי חכמים ש'תורתם אומנותם', (שבת יא, ע"א) כלומר שהתורה היא האומנות שלהם, המקצוע שלהם.[10]

לאחר שהצגנו את שלושת המושגים הללו, נעבור לתאר שלוש עמדות בשאלת היחס למלאכה.

חלק א: העמדה השוללת – המלאכה כעונש

א. תיאור

העמדה הראשונה שנעסוק בה שוללת את ערכה של המלאכה. עמדה זו סבורה שאין כל אידיאל בעשיית מלאכה, והאידיאל היחיד – או למצער, העיקרי – הוא לימוד תורה.

לפי עמדה זו מוטב שלא לעסוק במלאכה, שכן העיסוק במלאכה בא על חשבון לימוד תורה. ביטוי לדברים הללו ניתן למצוא בספר בן סירא, אחד מספרי החכמה הכלולים בספרים החיצוניים:

הוגה בדת אל לא יעסוק במלאכה, ושוחרי תורה לא ייגעו בכפם.

חורש בבוקר איך יחקור? ונוהג במלמד איך ילמד? (בן סירא לח, כג-כד).

תחילה קובע בן סירא שאין זה מכבודם של חכמי הדת ולומדי התורה לעסוק במלאכה. לאחר מכן הוא מקשה: אם אדם יעסוק במלאכה, כיצד יהיה לו פנאי לעסוק בענייני הרוח?

הדברים הללו מזכירים את טענתו של ר' שמעון בר יוחאי במחלוקתו הידועה עם רבי ישמעאל:

אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה … תורה מה תהא עליה? (ברכות לה, ע"ב).

גם ר' נהוראי, לכאורה, סבר שיש להתמסר באופן טוטאלי לתורה ולא לשלב עמה מלאכה. כך מופיע במשנה:

מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה (משנה קידושין ד, יד).

בעלי העמדה השוללת נשענים, בין היתר, על הקללה שקולל אדם הראשון אחרי חטא עץ הדעת: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ… בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (בראשית ג, יז-יט). מהבנה זו משתמע לכאורה שלפני החטא והקללה "בזיעת אפך תאכל לחם", לא היה צורך בעבודה. הצורך לעבוד נולד רק לאחר החטא.

הרב חנוך גבהרד, רב חרדי העומד בראש רשת מדרשות לבעלי תשובה, מבקש להוכיח מן הפסוקים הללו "שהעבודה אינה אלא עונש".[11] הוא יוצא נגד אלו שרואים ערך בעבודה:

ישנם תימהונים הרואים בעבודה אידיאל ומטרה כשלעצמה. דעתם של אנשים אלו בטילה מאליה ומיותר להוכיח להם עד כמה נואלת ואווילית היא דרכם … אך גם בין אלו המבינים שעבודה היא אילוץ, ישנם הטועים לחשוב שריבוי עבודה יביא ריבוי פרנסה.[12]

לסיכום, העמדה השוללת גורסת שאין ערך בעשיית מלאכה. האידיאל היחיד הוא לימוד תורה, והאידיאל של תורה ועבודה, שרבים מבני הציונות הדתית מחזיקים בו, אינו אלא סיסמה ריקה מתוכן, שכן כלל אין אידיאל כזה. המלאכה היא קללה, עונש על חטאו של אדם הראשון. לכתחילה, מוטב לאדם להתמסר לתורה ולא לעסוק במלאכה כלל. אם הדבר לא מתאפשר והאדם מוכרח לעבוד, עליו להבין שמדובר באילוץ, בכורח.

ב. ביקורת העמדה

1.לא המלאכה היא העונש, אלא הצער

העמדה השוללת נשענת על הפסוקים מספר בראשית שציטטנו לעיל, ומבקשת להוכיח מהם שהמלאכה היא עונש שהוטל על האדם.

אך גם עיון לא מדוקדק בפרשה מעלה שלא המלאכה היא העונש שנגזר על אדם הראשון. העונש הוא הצער שבמלאכה: הטורח שבעמל הכפיים, הייסורים שבהשגת המזונות, הקושי להתפרנס בכבוד.

כך עולה בבירור מתוך השוואה בין העונשים של אדם וחווה. לחווה נאמר "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים" (בראשית ג, טז), ולא יהיה זה נכון לפרש שעונשה של האישה הוא להביא ילדים לעולם. כוונת הדברים היא שעונשה של האישה הוא הצער הכרוך בלידה. כך גם ביחס לעונשו של האדם, "בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה" (שם, יז): לא המלאכה עצמה היא העונש, אלא הצער הכרוך בה.^[13] הטענה שהמלאכה היא עונש כמוה כטענה שהבאת ילדים לעולם היא עונש.

יתר על כן: כיצד ניתן לומר שהמלאכה עצמה היא העונש שבא בעקבות החטא? הרי גם לפני שהאדם חטא, הוא מצטווה לעשות מלאכה בגן עדן, 'לעבדה ולשמרה'. המדרש מחדד את הדברים גדולה היא מלאכה שאפילו אדם הראשון לא טעם כלום אלא עד שעשה מלאכה, שנאמר: 'ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה' (בראשית ב, טו) (אבות דרבי נתן [שכטר] נוסח ב, כא).

עשיית מלאכה קדמה לחטאו של אדם הראשון, שמשימתו הראשונה, עוד לפני שטעם מעץ הדעת, הייתה 'לעבדה ולשמרה'. המדרש מלמד שיש ערך למלאכה גם במציאות אידיאלית, כפי שהייתה בגן עדן לפני החטא.

2. ישנם חכמים הרואים במלאכה אידיאל ומטרה כשלעצמה

דברי הרב גבהרד על ה"תימהונים הרואים בעבודה אידיאל ומטרה כשלעצמה", מעוררים קשיים. כבר בספרות חז"ל אנו קוראים על חכמים שמתייחסים בחיוב למלאכה, ואף רואים בה אידיאל ומצווה של ממש. כך, למשל, על הפסוק "ששת ימים תעבֹד" (שמות כ, ח) דורש ר' יהודה הנשיא:

'ששת ימים תעבד'. רבי אומר: הרי זו גזירה [=מצווה] אחרת, שכשם שנצטוו ישראל על מצות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי כ, ט).

לפי ר' יהודה הנשיא, כשם שיש מצווה לשבות בשבת, כך יש מצווה לעבוד בימות החול. ההשוואה בין שמירת השבת לעשיית מלאכה מלמדת כי גם המלאכה היא מצווה, ויש לה ערך בפני עצמה. זאת ועוד: לדעת ר' יהודה בן בתירא, גם אם אין לאדם מלאכה לעשות, או שאינו זקוק לפרנסה, עליו לעסוק במלאכה. ואלו דבריו:

רבי יהודה בן בתירא אומר: [אדם] שאין לו מלאכה לעשות מה יעשה? אם יש לו חצר חרבה או שדה חרבה ילך ויתעסק בה, שנאמר: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך' (שמות כ, ח) … (אבות דרבי נתן [שכטר] נוסח א, יא).

על דרשה זו כותב הרשב"ץ (מגן אבות, על אבות א, י) כי "זהו עניין יותר חזק, שאפילו יש לו במה להתפרנס חייב לעסוק במלאכה".

המקורות הללו מלמדים שהמלאכה איננה אילוץ, משהו שיש לעשותו לצורכי פרנסה בלבד. המלאכה היא בעלת ערך בפני עצמה.

3. דרך ההתמסרות לתורה אינה מתאימה לרבים

הזכרנו קודם לכן את המחלוקת הידועה במסכת ברכות (לה, ע"ב) בין ר' ישמעאל, שתמך בשילוב תורה ומלאכה, ובין רבי שמעון בר יוחאי, שתבע התמסרות בלעדית לתורה. בסיכום הדברים מובאת הכרעתו של אביי:

הרבה עשו כרבי ישמעאל – ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי – ולא עלתה בידן.[14]

לפי אביי, חכמים רבים בחרו לעשות כרשב"י ועסקו בלימוד תורה בלבד, אך גם הלימוד לא עלה בידם. אולם במבט מעמיק יותר נראה שעמדתו של רשב"י מורכבת, וייתכן שדבריו במחלוקת עם ר' ישמעאל – "אפשר אדם חורש… תורה מה תהא עליה?"[15] – סותרים דברים שאמר במסכת מנחות (צט, ע"ב). שם מופיעה עמדתו של רשב"י לפיה ניתן לקיים את מצוות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", מצוות העיסוק בתורה, באמצעות קריאת שמע בלבד:

אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית – קיים 'לא ימוש'.

ישנן כמה דרכים ליישב את הסתירה בדבריו של רשב"י, וניתן ללמוד מהן על עמדתו בשאלת תורה ומלאכה.[16] בעולם המחקר מקובל לומר שתביעתו הקיצונית של רשב"י להתמסר לתורה הופנתה בעיקר לחכמים, ואילו האמירה לפיה אדם יוצא ידי חובת לימוד תורה בקריאת שמע של שחרית וערבית, הופנתה להמוני העם. כך כותב למשל פרופ' משה בר:[17] "מכאן [=מהאמרה במנחות] ברור שרשב"י היה מבחין הבחנה ברורה וחד-משמעית בין חובת תלמוד תורה המוטלת על סתם 'אדם' לחובה המוטלת על תלמיד חכם. האחרונים צריכים לדעתו להתמסר לחלוטין לתלמוד תורה". אם כך הם הדברים, ייתכן שגם במסכת ברכות צידד רשב"י בכך שתלמידי חכמים יתמסרו רק לתורה, בעוד אדם מן השורה צריך לעבוד ולהתפרנס.

גם מדברי רבי נהוראי שציטטנו לעיל, "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה", לא משתמע בהכרח שחובה על כלל בני האדם ללמד את בניהם רק תורה. רבי נהוראי אינו אומר 'לעולם ילמד אדם את בנו אלא תורה', אלא שאת בנו שלו הוא ילמד רק תורה.[18]

מבחינה זו ייתכן שיש הקבלה בין דעתו של רשב"י, לפיה תלמידי החכמים צריכים להתמסר לתורה, ובין דברי ר' נהוראי, על כך שהוא ילמד את בנו – שנועד להיות תלמיד חכם – רק תורה.

אך גם אם תביעתו של רשב"י להתמסר לתורה בלבד הופנתה לכלל העם, הרי שרוב החכמים סבורים שיש לשלב תורה עם מלאכה. רבי ישמעאל – במחלוקת הידועה עם רשב"י – אומר: "הנהג בהן ('עם דברי תורה' – רש"י) מנהג דרך ארץ" (ברכות לה, ע"ב); רבי יהודה בר אילעאי אומר: "כל שאין מלמד את בנו אומנות – מלמדו ליסטות" (תוספתא קידושין א, יא); רבי יהודה הנשיא אומר: "קנה לך אומנות עם התורה" (קהלת רבה ט, ט); רבן גמליאל (בנו של רבי יהודה הנשיא) אומר: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון" (אבות ב, ב); שמעיה אומר: "אהוב את המלאכה" (אבות א, י); רבי אלעזר בן עזריה אומר: "אם אין תורה אין דרך ארץ, אם אין דרך ארץ אין תורה… אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח" (אבות ג, יז). קבוצה גדולה של חכמים מתייחסת בחיוב לעיסוק במלאכה, ומאמינה שיש לשלב אותה עם לימוד תורה.

4. אין במלאכה משום ביזוי

ראינו לעיל (חלק א סעיף א) את דברי בן סירא על כך שיש במלאכה משום ביזוי, ולכן לא ראוי לחכם לעסוק בה. בשונה מתפיסה זו, חז"ל סברו שאין כל גנאי בעשיית מלאכה, ולהיפך – ר' יהודה ורשב"י אמרו ש'גדולה מלאכה',[19] שכן זו 'מכבדת את בעליה' (נדרים מט, ע"ב).[20]

המדרש יוצא מפורשות נגד התפיסה לפיה יש במלאכה משום ביזוי:

ושמא יאמר אדם: הריני בן אבות העולם ממשפחה גדולה איני ראוי לעשות מלאכה ולהתבזות. אמור לו: שוטה כבר קדמך יוצרך, שנאמר: 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ', והוא עשה מלאכה קודם שבאת לעולם … שנאמר: 'מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות' (מדרש נעלם, זוהר חדש כרך א, בראשית ט, ע"א-ע"ב).

ממדרש זה עולה כי לא רק שאין גנאי בעשיית מלאכה, אלא אדרבה, יש בכך הליכה בדרכי הבורא. כשם שהקב"ה עשה "מלאכה" במשך שישה ימים וביום השביעי 'שבת מכל מלאכתו' (בראשית ב, ג), כך גם ראוי לאדם לעבוד בימות החול ולנוח בשבת.

זאת ועוד: חכמי יבנה אף הזהירו את אלו שעוסקים בתורה לבל יזלזלו באדם העובד, ואמרו כי אף שהתלמיד החכם מרבה ללמוד תורה והעובד בשדה ממעט ללמוד, שניהם שווים בערכם, אם הם מכוונים את לבם לשמים (ברכות יז, ע"א).

העובד בשדה מוצג כמי שעוסק ביישובו של עולם (במושג זה נעסוק עוד להלן), וממילא גם הוא "מן הישוב" (על פי משנה קידושין א, י), וראוי לכבדו ולהוקירו על תרומתו לפיתוח העולם ולתיקונו.

5. הימנעות ממלאכה מביאה לעוני ולהזדקקות לבריות

הביקורת שהובאה עד כה עסקה בעיקר בביאור המקורות והדעות השונות. אך ישנה ביקורת מהותית יותר על העמדה השוללת. ראיית המלאכה כאילוץ ושלילת ערכה וחשיבותה עשויות ליצור מגמה של הימנעות ממלאכה, ועיסוק בלעדי – או עיקרי – בלימוד תורה.

מגמה זו מסוכנת מכמה בחינות. ראשית, הימנעות ממלאכה עלולה להוביל לגזל (בכך עוד נרחיב להלן). נציין, במאמר מוסגר, כי 'גזל' איננו רק לקיחת חפץ מבעליו בכוח הזרוע. גם מעשי שחיתות ועוולה אחרים, כגון עבודה ללא תשלום מס או דיווחים כוזבים למוסדות המדינה, הם מעשים של גזל ואונאה.

שנית, גם אם אדם אינו גוזל, הימנעות ממלאכה מולידה עוני והזדקקות לבריות. חז"ל רואים את העוני כמצב קשה מנשוא, פיזית ונפשית, עד כדי כך שאמרו כי עני "חשוב כמת" (נדרים סד, ע"ב); ועוד אמרו "אלו נתקבצו כל יסורין לצד אחד והעניות לצד אחד, העניות מכרעת לכולן" (שמות רבה לא, יד). חז"ל מבקרים גם את ההזדקקות לבריות: הם אומרים כי הנצרך לבריות "חייו אינן חיים" (ביצה לב, ע"ב); ושמוטב לאדם לעבוד בעבודה "שזרה לו", דהיינו שבזויה בעיניו או שאינה מתאימה לו, ובלבד שלא יצטרך לבריות (בבא בתרא קי, ע"א). כחיזוק לתפיסה זו מביאה הגמרא את דברי רב לרב כהנא: 'הפשט עורה של נבלה בשוק וטול שכר, ואל תאמר: אדם גדול אני ובזוי לי הדבר'.^[21]

מדברי הגמרא עולה כי עדיף לעבוד בכל עבודה "כשרה" (היינו, עבודה שאין בה איסור) – אף אם היא נתפסת כבזויה או שאינה הולמת את כישוריו של העובד – מאשר לא לעבוד כלל ולהזדקק לבריות. זאת משום שהתלות באחרים מסבה לאדם עגמת נפש ובושה, ובנוסף – אין כל גנאי בעשיית מלאכה כדי להתפרנס.

הימנעות ממלאכה עלולה גם להביא למצב שבו אדם לא יוכל לפרנס את ילדיו, ובמציאות כזו יש מידה רבה של אכזריות. כפי שביטאו זאת מספר חכמים:

כשהיו באים [הורים המשתמטים מכלכלת בניהם] לפני רב יהודה, אמר להם: התנין הוליד ועל בני העיר הטיל [פרנסת ילדיו; התנין מוחזק אכזר]! כשהיו באים לפני רב חסדא, אמר להם: כפו לו מדוכה ברבים ויעמוד ויאמר: העורב מבקש בנים ואותו האיש אינו מבקש בנים [כלומר שהוא אכזר אף מהעורב] … כשהיה בא לפני רבא, אמר לו: נוח לך שיתפרנסו בניך מן הצדקה? (כתובות מט, ע"ב; בתרגום חופשי).

מן האמור כאן ניתן להיווכח שהעמדה השוללת נתקלת בקשיים רבים, הן ממקורות היהדות שמעלים על נס את ערך המלאכה, והן ממציאות החיים שמלמדת על ההשלכות הקשות שעלולות להיגרם בעקבות ההימנעות ממנה.

חלק ב: עמדת הבדיעבד – המלאכה היא פשרה

א. תיאור

עמדת הבדיעבד נמצאת בתווך שבין העמדה השוללת את המלאכה לבין העמדה הדוגלת בעיסוק במלאכה לכתחילה. מחד גיסא, בעלי עמדה זו לא יתארו את המלאכה במונחים של עונש או קללה, כדרכם של בעלי העמדה השוללת, אך מאידך גיסא, הם לא יתייחסו אל המלאכה במונחים של ערך או אידיאל. עמדת הבדיעבד גורסת שיש להשלים עם השילוב בין תורה ומלאכה, ולראות במלאכה צורך, הכרח בלבד.

המלאכה, לפי עמדה זו, איננה אלא אמצעי לפרנסה, ועל כן ראוי למעט בה ככל האפשר. כך עולה מדברי ר' מאיר:

רבי מאיר אומר: הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה (משנה אבות ד, י).

רבי מאיר אומר: לעולם לא ילמד אדם את בנו אלא מכל מקום שאדם מתפרנס, אשרי מי שלמד אומנות קטנה להיות מתפרנס ממנה ורוח הבריות נוחה ממנה (משנה קידושין ד, יד[22]).

'אומנות קטנה' היא אומנות שאינה מצריכה שעות עבודה רבות, אך עם זאת ניתן להתפרנס ולהתקיים ממנה. לדעת ר' מאיר, על האדם לעשות את המינימום הנדרש כדי להתפרנס ('אומנות קטנה להיות מתפרנס ממנה'), ואת יתר הזמן להקדיש ללימוד תורה.[23]

עמדת הבדיעבד איננה סבורה בהכרח שיש למעט במלאכה, אך היא תיצור חלוקה בין מקצועות שאינם אידיאליסטיים לכאורה – כמו מקצועות ההיי-טק – ובין מקצועות אידיאליסטיים, כמו הוראה או רפואה. עמדת הבדיעבד תעודד עבודה מן הסוג השני. ניתן למצוא ביטוי לכך בשאלה שנשאלה באתר כיפה:

אני מתלבטת באיזה מקצוע לבחור לעיסוק בעתיד (אני אחרי שירות לאומי). יש מעין מוסכמה חברתית שכזו, מסר סמוי בחברה הדתית-לאומית שלהיות מחנכים ומחנכות, מורים ומורות זה "הדבר", כלומר, זה המקצוע החשוב ביותר, התורם ביותר, מקצוע שמממש את האידיאלים שלנו בתור אנשים דתיים … שאלתי היא האם חובת ההוראה, חינוך הדור הבא, מוטלת על כתפיו של כל אחד ואחד מאיתנו? האם עיסוק באדריכלות, הנהלת חשבונות או כל מקצוע אחר משמעו בריחה מאחריות לאומית, חברתית ואישית של דאגה לעיצוב פני הדור הבא?

שאלה זו מניחה שתי הנחות, המאפיינות את עמדת הבדיעבד. ההנחה הראשונה היא שצריך לבחור מקצוע לחיים, ואין להקל ראש בבחירה זו. ההנחה השנייה היא שיש להבחין בין מקצועות אידיאליסטיים יותר, כגון חינוך, רפואה ועבודה סוציאלית, לבין מקצועות שאינם כאלה. הצורך לעבוד מחד גיסא, והרצון לבחור במקצוע ערכי מאידך גיסא, יוצרים את השאלה האם ראוי בכלל לעבוד במקצועות כמו אדריכלות, היי-טק והנהלת חשבונות, או שיש לעבוד רק בחינוך וכדומה.

לסיכום, עמדת הבדיעבד אמנם מכירה בכך שיש צורך לעבוד, והיא אינה מתייחסת אל המלאכה כאל קללה או עונש. עם זאת, היא גורסת שאין למלאכה ערך בפני עצמו. על כן ראוי למעט בה ככל האפשר, "שיעשה רק כדי פרנסתו, והעיקר ללמוד תורה" (לשון הבאר היטב, סימן קנו, ס"ק ב), או לבחור במקצוע ערכי.

ב. ביקורת העמדה

עמדת הבדיעבד מנוגדת לאידיאה של 'דרך ארץ', שרואה בחיוב את ההתפרנסות מעמל כפיים והעיסוק ביישובו של עולם.[24] לא רק ש'דרך ארץ' צריכה להיות משולבת עם התורה (אבות ב, ב), היא אף קדמה לתורה ב'עשרים וששה דורות' (ויקרא רבה ט, ג). אדם הראשון החל לעסוק בדרך ארץ ("לעבדה ולשמרה") עשרים ושישה דורות לפני שניתנה התורה לעם ישראל.

יתרה מכך: עמדת הבדיעבד מסוכנת לא פחות מן העמדה הראשונה, שרואה את המלאכה כעונש.

המסר שמתקבל מעמדת הבדיעבד הוא שרוב בני האדם חיים במציאות קלוקלת.

עמדה שרואה את אחד היסודות המרכזיים והמהותיים בחיינו כפשרה, עלולה לגרום נזק רב. אדם החי בתודעה שדרך חייו היא דרך של בדיעבד, ואיננה עומדת בקריטריונים של התורה, כפי שהם מוצגים לפניו, עלול לסבול ממתח רב ומתסכול, ולהרגיש ניכור כלפי התורה, שדרכיה מנוגדות, להבנתו, לדרך הארץ הטבעית.[25]

יתר על כן: ההבחנה בין מקצועות אידיאליסטיים למקצועות שאינם אידיאליסטיים חוטאת לאמת. זאת מכמה סיבות. ראשית, בכל מסגרת של עבודה ניתן לעסוק בערכים טובים ונעלים, כגון עזרה לזולת, קידוש השם והתנהלות ביושר ובהגינות. השאלה הראשונה שאדם נשאל בשעה שנכנס לבית דין של מעלה היא "נשאת ונתת באמונה?", כלומר: האם התנהלותך העסקית נעשתה ביושר, ולא האם עסקת בחינוך או בעבודה סוציאלית.

שנית, ערכה של עבודה נגזר גם ממניעיו הפנימיים של העובד. כך, למשל, יכול אדם לעסוק בצורכי ציבור, כאשר מטרתו העיקרית היא לפאר ולהאדיר את שמו (על פי אבות ב, ב). בדומה לכך, יכול אדם לבחור במקצוע ההוראה בגלל השעות הנוחות והחופשות המרובות. לעומת זאת, יכול אדם לעבוד בהיי-טק, כאשר מטרתו העיקרית היא לעזור לאחרים.

שלישית, העבודה עצמה היא האידיאל, ללא קשר לאופייה ולמהותה. בכל עבודה יכול אדם לבטא את עולם הרוח שלו, להגשים את ייעודו ולפעול למען 'צרכי העולם ותיקוניו' (זוהר חדש כרך א, בראשית ט, ע"ב).

ראוי להדגיש כי יש ערך רב בעבודה גם כאשר התועלת שבה נראית דלה, וגם כאשר היא נחווית כיומיומית ובנאלית. מי שעוסק במלאכה, ומביא בכך לרווחת משפחתו, ובאופן עקיף גם לרווחתם של יצרנים וצרכנים הנהנים מעמלו, ראוי לשכר גם בעולם הבא. ואכן ביחס למי שמתפרנס מיגיע כפיו נאמר (ברכות ח, ע"א): "אשריך וטוב לך – אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא".

חלק ג: עמדת הלכתחילה – אידיאל של תורה ומלאכה

א. תיאור

עמדת הלכתחילה סבורה שהמלאכה איננה רק אמצעי לפרנסה, ויש לה ערך בפני עצמו. בעלי עמדה זו רואים במלאכה אידיאל, ואף מצווה של ממש. בסעיף זה נראה כי רבים מחכמי התלמוד החזיקו בעמדה זו, וקראו לשלב תורה עם מלאכה.

כך אומר, למשל, ר' יהודה הנשיא:

'ששת ימים תעבד' (שמות כ, ח). רבי אומר: הרי זו גזירה [=מצווה] אחרת, שכשם שנצטוו ישראל על מצות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי, כ, ט).

במקום אחר קובע רבי שאדם חייב לעסוק במלאכה:

'אהוב את המלאכה', חייב אדם להיות אוהב את המלאכה ועוסק במלאכה … רבי אומר: גדולה היא מלאכה שאפילו [יש] לאדם חצר או גינה [חרבים] ילך ויעסוק בהם כדי שיהא עסוק במלאכה (אבות דרבי נתן [שכטר] נוסח ב, כא).[26]

ההיסטוריון גדליה אלון מציין ארבעה נימוקים שעולים ממקורות חז"ל הרואים את המלאכה כמצווה:

א) גורם סוציאלי: חייב אדם 'להעמיד את הישוב'. כלומר, להשתתף בבניינה של החברה. ומי שאינו מתעסק במלאכה – 'אינו מן הישוב' ומסייע לתקלתו. ב) גורם מוסרי-אישי: המפנה עצמו לבטלה, משחית את נפשו, שכן הוא עושה אותה למפגע לכל מיני יצרים רעים … העבודה מייצבת את נפשו של אדם ומגינה עליו מפני ערעורים ומשברים. ג) גורם אידיאולוגי: העבודה – זכותה בעצמה ומתוכה. 'מפני חיבתה' ניתנה לאדם, והאדם כשהוא עובד הריהו עושה את תפקידו האנושי, הקובע את ייחודו בעולם. ד) העבודה היא גם מכשיר לעילויו הרוחני של האדם ואמצעי להידבקות עם אלוהים…^[27]

גישתו החיובית של רבי כלפי המלאכה משתקפת גם בציטוט שהוא מביא בשם חברי 'עדה קדושה'. עדה זו הייתה מורכבת מקבוצת תנאים, תלמידי ר' מאיר – בהם ר' יוסי בן משולם ור' שמעון בן מנסיא[28] – שקידשה את השילוב של תורה ומלאכה. המלאכה הייתה חלק חשוב מסדר יומם של חברי 'עדה קדושה', שכלל תורה, תפילה ומלאכה.[29] כך מצטט בשמם רבי יהודה הנשיא:

'ראה חיים עם אשה אשר אהבת'. אמר רבי משום עדה קדושה: קנה לך אומנות עם התורה, מה טעמא? ראה חיים עם אשה. למה הוא קורא אותן עדה קדושה? ששם היה רבי יוסי בן משולם ורבי שמעון בן מנסיא, שהיו משלשין את היום שליש לתורה, שליש לתפלה, שליש למלאכה. ויש אומרים: שהיו יגעין בתורה בימות החורף ובמלאכה בימות הקיץ (מדרש זוטא – קהלת [בובר] ט, ט).

בבסיסה של הדרשה ניצב פסוק מספר קהלת (ט, ט): "ראה חיים עם אשה". רבי לומד מפסוק זה שיש לשלב תורה, המכונה 'אשה', יחד עם אומנות, המכונה 'חיים',[30] כפי שעשו חברי 'עדה קדושה'.

גם רבי ישמעאל בדרשתו מפרש את המילה 'חיים' כ'אומנות': "'ובחרת בחיים' – זו אומנות" (ירושלמי פאה א, א , טו ע"ג ומקבילות). רכישת אומנות היא בחירה בחיים, שכן בזכותה יכול אדם להתפרנס ולחיות.

פירוש המילה 'חיים' כ'אומנות' הוא משמעותי ביותר, שכן ניתן היה לצפות כי המילה 'חיים' תיוחס דווקא לתורה, שכן "התורה נקראת חיים" (אבות דרבי נתן נו"ב, מג), בשל היותה "נותנת חיים לעושיה בעולם הזה ובעולם הבא" (אבות ו, ז).

סביר להניח שהחכמים שקוראים לאומנות 'חיים', כמו ר' ישמעאל, מוצאים בה ערך ממשי ודוגלים בשילוב שלה עם התורה. ואכן, במחלוקתו הידועה עם רשב"י סבור ר' ישמעאל שיש לשלב תורה עם מלאכה (ברכות לה, ע"ב).

גם רבן גמליאל, בנו של רבי יהודה הנשיא, הלך בדרכי אביו ואמר כי "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" (אבות ב, ב). השילוב של תורה עם דרך ארץ, כך קובע רבן גמליאל, הוא שילוב "יפה", וראוי לכתחילה לבחור בו.

גם בדורות האחרונים כתבו לא מעט תלמידי חכמים והוגים דברים בשבח שילוב תורה ומלאכה. הרב אברהם יצחק הכהן קוק כותב כי "עיקר המעלה על פי האידיאל התורי להיות עוסק בתורה ובדרך ארץ".[31] הרב אלימלך בר-שאול, במאמר שכתב על ערך המלאכה, כתב בין היתר:

חז"ל בהרבה מקומות ספרו בשבחה של מלאכה … צוו חכמים: "אהוב את המלאכה" (אבות א, י) ופירש המהר"ל: "והבן איך הפליגו חכמים באהבת המלאכה, בפרט: כאשר אוהב לעשות מלאכה…". חביבה המלאכה, כי זכות היא לאדם. ואם כך הוא ערכה של מלאכה, הרי שהאדם צריך להרגיש זאת … וטועם במלאכתו טעם מצוה (המאירי, לאבות שם) … חזק ואמץ, ידידי, גם בתורה וגם במלאכה. כי הלא שני אלה הם מן הדברים הצריכים תמיד חיזוק. כך אמרו חכמים: "ארבעה צריכין חיזוק,[32] ואלו הן: תורה, ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ"…[33] היה מאושר בתורתך, והיה שמח במלאכתך – שגם היא מלאכת שמים.[34]

ניתן לסכם ולומר כי עמדת הלכתחילה רואה את השילוב של תורה ומלאכה כשילוב אידיאלי ורצוי. לפי עמדה זו, על האדם להיות "מעורב בדעת עם הבריות", "להתהלך עם החיים"[35] ולהיות שותף בבניינה של החברה. המלאכה איננה רק אמצעי לפרנסה, אלא יש לה ערך בפני עצמו, ועל כן צריך אדם לעסוק בה גם אם אין לו מלאכה לעשות או שאינו זקוק לפרנסה.

ב. התועלת במלאכה

רוב התנאים והאמוראים מייחסים חשיבות למלאכה, ומנמקים זאת בנימוקים דתיים וערכיים שונים, הפרוסים על פני כל ספרות חז"ל.

רוב הנימוקים הם תועלתיים, כלומר, הם רואים את המלאכה כמגינה מפני סכנת שונות, או כמסייעת בהשגת מטרות חשובות. בסעיף זה נעסוק בחמישה נימוקים תועלתיים שחז"ל ייחסו למלאכה: הצלה מעוני ומהיזקקות לבריות; הצלה מן הגזל; הצלה מן הבטלה; הצלה מחטא ומהרהור עבירה; הצלה מחשד ומרכילות.

1. הצלה מעוני: תועלת המלאכה במישור החומרי

רבי אומר: גדולה היא מלאכה שכל מי שהוא עוסק במלאכה אין ידו חסרה פרוטה לעולם (אבות דרבי נתן [שכטר] נוסח ב, כא).

מסביר מאיר אילי:[36] "ללא אידיאליזציה יתירה, אם רוצה אדם שתהא לו 'פרוטה'… חייב הוא לעבוד, ואין מנוס מזה אפילו אם העבודה עול קשה היא עליו".

העיסוק במלאכה חיוני בראש ובראשונה כדי שאדם יוכל להתקיים. המלאכה, כפי שהסברנו, היא 'חיים' – היא מאפשרת לאדם לחיות, ואף מצילה אותו מהזדקקות לבריות, שמפניה הזהירו חכמים ואמרו: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות" (שבת קיח, ע"א); "מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך ואל תצטרך לבריות" (ירושלמי ברכות ט, ב, יג ע"ד).

2. הצלה מן הגזל: תועלת המלאכה במישור המוסרי

אי זו היא מצות האב על הבן: למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, וללמדו אומנות, ולהשיאו אשה; ויש אומרים: אף להשיטו בנהר [=ללמדו לשחות]. ר' יהודה אומר: כל שאין מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות^[37]. רבן גמליאל אומר: כל שיש בידו אומנות למה הוא דומה? לכרם [שמוקף גדירו לחריץ שמוקף סייג; וכל שאין בידו אומנות למה הוא דומה? לכרם] שאין מוקף גדירו ולחריץ שאין מוקף סייג…[38] (תוספתא קידושין [ליברמן] א, יא).

אחת מן החובות של האב כלפי בנו היא 'ללמדו אומנות'. ניתן לראות כי מתוך חמש או שש המצוות שנמנו בתוספתא, רק מצוות האב ללמד את בנו אומנות זכתה לביאור ולהרחבה; זאת אולי בשל הנטייה להקל ראש בחובה זו.

ר' יהודה מנמק את חובת האב 'ללמדו אומנות' בכך שאם הבן לא ילמד אומנות, הוא לא יוכל להתפרנס, וממילא, בלית ברירה, ייאלץ לגזול מן הבריות כדי להתקיים.[39] המלאכה מחייבת את האדם לקחת אחריות על גורלו ופרנסתו, ומרחיקה אותו מגזל ומשאר מעשי עוולה ושחיתות.

3. הצלה מן הבטלה: תועלת המלאכה במישור הנפשי

רבי יהודה אומר: גדולה מלאכה, שאין אדם מת אלא מתוך הבטלה. באי זה צד [=כיצד]? עלה לראש הגג ונפל ומת, הא לא מת זה אלא מתוך הבטלה … אמר להם לא שנו חכמים ז"ל אלא שאם חלה שנים או שלשה ימים הא לא מת זה אלא מתוך הבטלה (אבות דרבי נתן [שכטר] נוסח ב, פרק כא).

דבריו של רבי יהודה חד-משמעיים: יש חשיבות למלאכה, כיוון שבלעדיה, במצב של בטלה, אדם מת. הסיבה למותו של המתבטל אינה ברורה דיה. ייתכן שהבטלה גורמת חולשה גופנית ^[40] וחולי שסופו מיתה,[41] ייתכן שהבטלה גוררת אחריה עונש מוות,[42] וייתכן שהבטלה מובילה לדיכאון ולנטיות אובדניות.[43]

בין כך ובין כך, מן הדברים הללו עולה בבירור שהמלאכה עומדת כתריס בפני הבטלה המגונה, שבכוחה להזיק לבריאות הנפש והגוף.^[44]

הבטלה אף עלולה להוביל להידרדרות רוחנית ומוסרית, להביא "לידי זימה"[45] או "לידי שיעמום",[46] שפירושו דיכאון או שיגעון.[47]

לעומת הנזק הנפשי שבבטלה, המלאכה מביאה לאדם רווחה נפשית, וגורמת לו להרגיש חשוב ובעל ערך:

רבי אלעזר בן עזריה אומר: גדולה היא מלאכה שכל אומן ואומן יוצא ומשתבח [=ומתגאה] באומנותו …הצבע יוצא והאירא [=המכחול] על אזנו ומשתבח באומנותו. הלבלר [=סופר] יוצא והקולמוס [=עט] באזנו ומשתבח באומנותו (אבות דרבי נתן [שכטר] נוסח ב, כא).

4. הצלה מן החטא: תועלת המלאכה במישור הרוחני

רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון, וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון (אבות ב, ב).

למלאכה, כפי שעולה מדברי רבן גמליאל, יש גם תועלת רוחנית. חיים של תורה עם דרך ארץ 'משכחים עוון'. המלאכה לא רק מגינה מפני החטא,[48] אלא היא 'משכחת' את העוון – מסיחה את הדעת ממחשבות חטא.

הרש"ר הירש כותב כי "התנא ביקש לומר בכך, שרק עיסוק המוקדש גם לתלמוד תורה וגם להמצאת צרכי מחיית הגוף, מצריך ומבלה כל כך הרבה זמן, עד שלא נותרת שעת פנאי להרהר בדברים המרוחקים והמרחיקים את דעתו של האדם מטוהר ייעודו".^[49]

5. הצלה מרכילות ומחשד: תועלת המלאכה במישור החברתי

רבי אומר: גדולה היא מלאכה שכל מי שאינו עוסק במלאכה בני אדם משיחין בו [=מרכלים עליו], מנין איש פלוני אוכל? מנין הוא שותה? משל למה הדבר דומה? לאשה שאין לה בעל והיא מתקשטת (עצמה) ויוצאה לשוק ובני אדם משיחין בה. כך כל מי שאינו עוסק במלאכה בני אדם משיחין בו (אבות דרבי נתן [שכטר] נוסח ב, כא).

לפי דרשה זו, אדם שאין לו מלאכה חשוף לפגיעה מצד החברה, בהיותו מושא למבטים חשדניים, לרינונים ולרכילויות: מנין פלוני אוכל? שמא הוא גוזל? וכן הלאה.^[50] ראינו לעיל שהאומנות שומרת מפני גזל ופגיעה בחברה. כעת אנו רואים שהאומנות גם שומרת על האדם מפלישה לפרטיותו ומפגיעה בו. בכך היא משמשת ערובה לתקינות החברה.

לסיכום, ראינו כמה תועלות במלאכה:

• במישור החומרי: בהעדר מלאכה, האדם אינו יכול לספק לעצמו ולמשפחתו את צורכי הקיום הבסיסיים ביותר (אוכל, מלבוש), וממילא חייו אינם חיים.
• במישור המוסרי: בהעדר מלאכה עלול האדם להגיע, בלית ברירה, לידי גזל ושאר מעשי עוול ושחיתות.
• במישור הנפשי: המלאכה שומרת על בריאות הנפש. בזכותה האדם מרגיש סיפוק וערך, וחש שיש טעם "לקום בבוקר". לעומת זאת, אדם מחוסר עבודה עלול להגיע לידי שעמום ודיכאון.
• במישור הרוחני: המלאכה מגינה מפני כמה עבירות, ומסיחה את הדעת מהרהורי עבירה ('משכחת עוון'). הבטלה, מנגד, עלולה להוביל לזימה ולחטא.
• במישור החברתי: המלאכה היא ערובה לקיומה של חברה בריאה. הבטלה עלולה לגרום למצב שבו לא רק האדם פוגע בחברה (באמצעות גזל, למשל), אלא גם החברה פוגעת באדם, ופולשת לחייו הפרטיים.

ג. המלאכה כאידיאל

בסעיף הקודם דנו בתועלות של המלאכה במישורים שונים בחיי האדם והחברה. כעת נעסוק בחשיבותה של המלאכה לא רק כאמצעי להשגת מטרות חשובות, אלא כאידיאל העומד בפני עצמו.[51] לפחות שלושה נימוקים אידיאולוגיים ניתנו בזכות המלאכה: המלאכה היא מצווה; בזכות המלאכה שורה השכינה; הקב"ה בעצמו עשה מלאכה, וראוי ללכת בדרכיו ולעסוק ביישוב העולם ובתיקונו. להלן נתייחס לכל אחד מן הנימוקים בנפרד.

1. אידיאל של קיום מצווה

רבי אליעזר אומר: גדולה היא מלאכה, שכשם שנצטוו ישראל על השבת, כך נצטוו על המלאכה, שנאמר: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך' (שמות כ, ח) (אבות דרבי נתן [שכטר] נוסח ב, כא).

בדומה לאמרה של ר' יהודה הנשיא שנדונה לעיל, גם ר' אליעזר בן הורקנוס סבור שכשם שיש מצווה לשבות בשבת, כך יש מצווה לעבוד בימות החול. קביעה זו נשענת על דברי הפסוק: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך' (שמות כ, ח).

יש לציין כי זו איננה קריאה מחייבת של הפסוק. אין הכרח לומר כי דברי הפסוק – 'ששת ימים תעבוד' – הם ציווי לעבוד, וניתן לפרש שהם היתר לעבוד. כלומר, אפשר להבין מהפסוק שבימות החול מותר לעבוד, בשונה משבת שבה אסור לעבוד.[52]

אולם האמירה הברורה של התנא שהמלאכה היא בגדר מצווה, ובחירתו לומר זאת מתוך השוואה בינה ובין מצוות שמירת השבת, מציבה את המלאכה כבעלת ערך דתי גבוה.

מדרש נוסף מלמד על ערכה הדתי של המלאכה:

'אהוב את המלאכה', כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה ואל יהיה [אדם] שונא את המלאכה. שכשם שהתורה [שהשבת] נתנה בברית, כך המלאכה נתנה בברית, שנאמר: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלהיך' (שמות כ, ח-ט) (אבות דרבי נתן [שכטר] נוסח א, יא).

הקביעה 'המלאכה ניתנה בברית' אינה ברורה דיה. המושג 'ברית' מציין בדרך כלל את הקשר הייחודי בין הקב"ה לעם ישראל (ואכן כך הוא ביחס לברית השבת – 'ביני ובין בני ישראל'), ואילו המלאכה היא עניין משותף לכלל בני האדם,^[53] ואינה ייחודית דווקא לעם ישראל.

נראה כי השימוש במילה 'ברית' מלמד שגם המלאכה היא מצווה, כפי שמפרש המאירי (בפירושו לאבות א, י): "כך המלאכה ניתנה בברית, רוצה לומר: שהיא בכלל מצווה". העיסוק במלאכה הוא חלק מן הברית בינינו ובין אבינו שבשמים.[54]

2. אידיאל של דבקות בה'

ניתן היה לחשוב, בטעות, שהמלאכה נועדה לאנשים שאינם מסוגלים להקדיש את זמנם ללימוד תורה. מן המדרש הבא אנו לומדים שגדולי ישראל – בהם יעקב, משה ודוד – עסקו במלאכה, אף שבוודאי היו יכולים להקדיש את עיקר זמנם לעיסוק בתורה וברוח:

חביבה היא המלאכה, שכל הנביאים נתעסקו בה, ביעקב אבינו הוא אומר: 'אשובה ארעה צאנך אשמור' (בראשית ל, לא). במשה הוא אומר: 'ומשה היה רעה' (שמות ג, א). בדוד הוא אומר: 'ויקחהו ממכלאות צאן' (תהלים עח, ע). בעמוס הוא אומר: 'כי בוקר אנכי ובולס שקמים. ויקחני ה' מאחרי הצאן' (עמוס ז, יד-טו).

חביבה היא המלאכה, שלא שרת רוח הקדש על אלישע בן שפט אלא מתוך המלאכה, שנאמר: 'וילך וימצא את אלישע בן שפט והוא חורש' (מלכים א יט, יט). ומה אליהו אומר לו: 'לך שוב כי מה עשיתי לך' (שם, כ), שלא לבטלך [מן המלאכה – א"נ] (מדרש תנאים לדברים ה, יד). אנו רואים שאבות האומה עסקו גם הם במלאכה; ויותר מכך – המלאכה היא "מכשיר לעילויו הרוחני של האדם ואמצעי להידבקות עם אלוהים",[55] שכן בזכותה שרתה רוח הקודש על הנביא אלישע.[56]

הדבר מלמד שכאשר המלאכה נעשית מתוך שלמות והזדהות, וכאשר היא מביאה לידי סיפוק והגשמה עצמית, יש בכוחה לעורר השראה רוחנית ולהביא להתעלות דתית. כך כותב הרב אלימלך בר-שאול:

ההנאה מעצם העבודה יש בה משום אהבת העבודה ומשום אהבת הבורא … הנאה כזאת ודאי שהיא מרוממת את רוח העובד העושה במלאכתו ולבו שופע אמונה. אם כך ירגיש האדם, הרי הוא עולה עם העבודה – והיא מתעלה עמו. הוא רואה עצמו שותף למעשי יצירה של היוצר ברוך הוא המחדש בכל יום תמיד מעשי בראשית. בעבודתו הוא מוסיף יצירה בעולם – כפי כוחו. הרי כאן רגש של דבקות בבורא. הרי כאן הנאה מזיו השכינה.[57]

3. אידיאל של תיקון עולם

כך מופיע במדרש:

חייב אדם להיות אוהב את המלאכה ועוסק במלאכה. והלא דברים קל וחומר: ומה אם הקב"ה שלו עולם ומלואו לא ברא אותו אלא בדבר, שנאמר: 'בדבר ה' שמים נעשו' (תהלים לג, ו), והוא כתיב שעשה מלאכה, שנאמר: 'מלאכתו אשר עשה' (בראשית ב, ב), בני אדם על אחת כמה וכמה (אבות דרבי נתן [שכטר] נוסח ב, כא).

דרשה זו מלמדת כי כשם שהקב"ה עשה מלאכה בבריאת העולם,^[58] כך גם האדם צריך לעסוק במלאכה.[59] במקור אחר אף נאמר במפורש כי עבודת האדמה בעת הכניסה לארץ היא הליכה בדרכיו של הקב"ה:

ר' יהודה בר' סימון פתח: 'אחרי ה' אלוהיכם תלכו' (דברים יג, ה) … וכי איפשר לאדם לבשר ודם להלוך אחרי הקב"ה? … 'ובו תדבקון' (שם), וכי איפשר לבשר ודם לעלות בשמים ולהדבק באש? … אלא מתחילת ברייתו שלעולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב: 'ויטע ה' אלוהים גן בעדן' (בראשית ב, ח), אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה, 'כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל' (ויקרא יט, כג) (ויקרא רבה [מרגליות] כה, ג).

יתרה מזאת: בעשיית מלאכה נעשה האדם שותף לקב"ה בבריאה. הקב"ה לא השלים את כל מה שברא בששת ימי הבריאה, והטיל על האדם לתרום לאיכות החיים ולשכלל את העולם; בכך הופך האדם לשותף בבריאת העולם.^[60] כך נלמד מן הדרשה הבאה:

אמר ר' יוחנן: בא וראה למה ברא הקב"ה את האדם אחרון לכל הנבראים, אלא ללמדך שעשה בכל יום ויום מלאכתו, וברא העולם וכל צבאם, וביום הששי שהוא אחרון למלאכתו ברא בו את האדם, אמר לו לאדם: עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה, מכאן ואילך אתה תשתדל בה, וזהו 'בראשית ברא אלוהים' קודם שיבא אדם לעולם … 'ויברא אלוהים את האדם בצלמו' (בראשית א, כז), לעשות כל צרכי העולם ותיקוניו כאשר הוא עשה בתחלה (מדרש נעלם, זוהר חדש כרך א, בראשית ט, ע"א-ע"ב).

דרשה זו מלמדת כי לאחר שהקב"ה ברא את העולם, הוא הפקיד ביד האדם את המשימה לעסוק ביישובו של עולם. זוהי משמעות בריאת האדם בצלם אלוהים: גם האדם יכול וצריך 'לעשות כל צרכי העולם ותיקוניו', כפי שעשה הקב"ה בבריאה.

האדם ממשיך את עבודתו של אלוהים בארץ, ועוסק ביישובו של עולם. מעניין לציין כי על-פי המשנה, "המשחק בקוביא", אדם שמהמר כדי לזכות בכסף, פסול לעדות (סנהדרין ג, ג). רב ששת מנמק את הפסול הזה בכך שהמשחקים בקובייה "אין עסוקין ביישובו של עולם" (סנהדרין כד, ע"ב). הגמרא מסיקה כי לדעת רב ששת, אם יש להם אומנות אחרת, מלבד ההימורים, והם מביאים תועלת לעולם ועוסקים ביישובו, אזי הם כשרים לעדות.

תכליתה העיקרית של המלאכה היא לעסוק ביישובו של עולם, בתיקונו ובקידומו.

ראויים בעניין זה דבריו של הרב מרדכי פירון, הרב הצבאי הראשי לשעבר: האידיאה של השותפות בין אדם לבורא, עיקרה בתביעה כלפי האדם להמשיך בהליכי היצירה והפיתוח בהם החל הקב"ה עצמו. לפסוק המסיים את תיאור בריאת העולם … 'אשר ברא אלוקים לעשות', העירו חכמים: אמר לו הקב"ה לאדם: 'עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה, מכאן ואילך אתה תשתדל בה'. מלאכת היצירה לא הופסקה עם תום הבריאה. אדרבה, העולם הובא בידי ה' עד לשלב מסוים של פיתוח ושלמות, ומעתה חייב כל אדם ליצור, לעבוד ולעמול כדי להעלות את היקום כולו, הנמסר כאילו להשגחתו והנמצא בתחום אחריותו, לרמות גבוהות עוד יותר של התפתחות בכל תחומי החיים … העשייה לתיקונה של החברה ולפיתוחו של העולם בכל המישורים הינה ביטוי מוחשי לשיתוף הפעולה בין ה' לאדם.[61]

אידיאל השותפות במעשה הבריאה ובבניין החברה מחייב את האדם להיות מעורב, מלכתחילה, בחיי המעשה ובמלאכות השונות; כל אדם לפי כישוריו, יכולותיו ונטיית לבו.

בפרק זה נוכחנו כי המלאכה אינה מהווה רק גדר מפני מידות שליליות, אלא יש לה ערך חיובי העומד בפני עצמו.

בעשיית מלאכה מגשים האדם כמה אידאלים: הוא מקיים את הציווי של 'ששת ימים תעבוד', דבק במידותיו של הקב"ה, והחשוב מכול – עוסק בצורכי העולם ובתיקוניו. בכך מממש האדם את התפקיד שהוטל עליו לאחר שנברא, וכפי שאמר לו הקב"ה: "עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה, מכאן ואילך אתה תשתדל בה".

מאגדה למעשה

האמירות הרבות של חז"ל בשבח המלאכה לא נשארו בחלל התיאורטי בלבד, אלא קיבלו תוקף הלכתי. בפרק זה נתייחס לכמה אמירות מן האגדה התלמודית, שתורגמו הלכה למעשה.

'כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון'

הרמב"ם, שעבד למחייתו כרופא, התנגד נחרצות להתפרנסות מלימוד תורה,[62] וכך כתב:

כל המשים על לבו שיעסוק בתורה, ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חלל את השם, ובזה את התורה, וכבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא. לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה, אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם. ועוד צוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן. ועוד צוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות.[63]

מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא, שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך – אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, שכולו טוב (רמב"ם, הלכות תלמוד תורה ג, י-יא).[64]

גם הפוסקים שחלקו על הרמב"ם (ראו למשל בית יוסף יורה דעה, סימן רמו) חלקו רק על היבט אחד של התפרנסות מלימוד תורה: לדידם, אין פסול בקבלת תמיכה עבור לימוד תורה.[65] אך גם הם הסכימו עם הרמב"ם כי חובה על האדם להתפרנס מיגיע כפיו. כך נפסק במפורש בשולחן ערוך:

אח"כ [=אחרי התפילה] ילך לעסקיו, דכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, כי העוני יעבירנו על דעת קונו (שו"ע, אורח חיים הלכות בית הכנסת סימן קנו).

'הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן'

לאור קביעתו של אביי כי הרבה עשו כרשב"י – התמסרו לחלוטין ללימוד תורה – וגם הלימוד לא עלה בידם, כותב בעל המשנה ברורה:

סופה בטלה וגוררת עון – כתבו הספרים שזהו נאמר לכלל העולם שאין כולם יכולים לזכות לעלות למדרגה רמה זו, להיות עסקם רק בתורה לבדה, אבל אנשים יחידים יוכל להימצא בכל עת באופן זה. וזהו שאמרו בברכות ל"ו ע"ב 'הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידן', רוצה לומר: דווקא הרבה (ביאור הלכה, על שו"ע שם).

גם מי שהתיר להתפרנס מלימוד תורה, לא התיר זאת אלא לבודדים שמתאימים וראויים לכך. בוודאי שאין כאן התוויית דרך לרבים או לציבור שלם.[66]

'ששת ימים תעבוד'

ראינו קודם לכן כי רבי יהודה הנשיא לומד מן הפסוק 'ששת ימים תעבוד' שהמלאכה היא מצווה. בפירושו לחומש כותב הרב מנחם כשר כי מדובר בדרשה בעלת היבט הלכתי: הרמ"א מביא את פסיקתו של רבינו תם, לפיה ניתן להפליג בספינה לצורך מסחר אף בערב שבת, מכיוון ש:

כל מקום שאדם הולך לסחורה … חשוב הכל דבר מצוה,[67] ואינו חשוב דבר הרשות, רק כשהולך לטייל (רמ"א, אורח חיים הלכות שבת סימן רמח).

לאור פסיקה זו כותב הרב כשר:

לדעתי נראה שיש יסוד נאמן לשיטת ר"ת בדברי רבי … שבעצם העבודה בששת ימי השבוע מקיים מצוה מן התורה 'ששת ימים תעבוד', ואם אומנתו היא לסחור והוא עוסק במלאכתו בצדק ובאמונה מקרי [=נקרא] עוסק במצווה … ואין הכוונה שיש כאן מצות עשה חיובית לעבוד, ומי שאינו עובד עובר על מצות עשה, אלא כלשון המכילתא דרשב"י 'זו גזרה אחרת', כלומר שכן נתן הבורא בטבע רוב בני אדם ובסדר העולם שאדם יעבוד ששת ימים.[68]

העבודה בששת ימות השבוע, כך עולה מן הדברים הללו, היא מצווה שקיבלה ביטוי מעשי בהלכה.

'כי תבואו אל הארץ ונטעתם'

גם פוסקים שלא החשיבו באופן כללי את עשיית המלאכה כמצווה קבעו כי עבודת אדמה ושאר מלאכות שנוגעות ליישוב ארץ ישראל, הן בכלל מצווה. כך כותב למשל החת"ם סופר:

העבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה 'ואספת דגנך' … וכאלו תאמר: לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה. הכי נמי [=כך גם כאן] לא יאמר: לא אאסוף דגני מפני עסק התורה; ואפשר אפילו שארי אומנויות שיש בהן ישוב העולם הכל בכלל מצוה (חת"ם סופר, על סוכה לו, ע"א).[69]

החת"ם סופר משווה בין מצוות עבודת האדמה בארץ ישראל לבין מצוות תפילין, וקובע כי שתיהן אינן נדחות מפני לימוד תורה.

התפיסה לפיה עבודת אדמה בארץ ישראל היא מצווה נתמכת גם בדברי הפסוק: "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל" (ויקרא יט, כג), ובלשון המדרש: "כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה" (ויקרא רבה כה, ג[70]).

מקורות אלו ואחרים מעלים אפוא על נס את ערכה המיוחד של עבודת האדמה בארץ ישראל.[71]

הדברים מקבלים משנה תוקף בימינו, עם הקמת מדינת ישראל ומימוש חזון התנועה הציונית. גם אם ניתן לקיים את תפיסתו של רשב"י – התובעת התמסרות מוחלטת לתורה – בתקופת גלות, כדי להבטיח הישרדות רוחנית ולהישמר מהשפעות זרות,[72] הרי שעם השיבה לארץ ישראל, ראוי לנהוג אחרת. זוהי עת שבה צריך "עם ישראל להיות עם עובד בארצו, עם החי בזכות עצמו ומעמלו, משולב במכלול היצירה החומרית והרוחנית שמתחייבת משיבתו לארצו כעם שאינו תלוי בחסדי הגויים".[73] ברוח דברים אלו כתב משה אונא, ממנהיגי הקיבוץ הדתי:

כיצד מצא בכל זאת האידיאל של רשב"י מקום בתוך כותלי היהדות? … נדמה לנו כי עצם הופעתו של האידיאל הזה בתקופות הסבל והירידה,[74] היא היא התשובה לשאלתנו … "העם ההולך בחושך" מוצא לו את דרכו הרוחנית המתאימה לגלות ולגטו, לחיים שאינם שלמים ושאינם יכולים להיות שלמים, בכדי להחזיק מעמד גם בתנאים אלה … אולם היא הנותנת! מפני שזה האידיאל של היהודי בגלותו, לא ייתכן שיהיה זה נר לרגליו בשובו אל ארצו לחיות חיי חופש ושלמות.[75]

בסיום חלק זה ראוי להביא את דברי הרב קוק, המתארים את בניין הארץ בכלל, ואת החקלאות בפרט, כעבודת קודש:

בנין הארץ, היסוד הראשי, החקלאות, הלא היא אצל כל העמים רק גורם כלכלי חיוני פשוט. אבל העם אשר הנושא שלו כולו הוא קודש קדשים, וארצו ושפתו וכל ערכיו כולם קודש הם … – הרי גם חקלאותו כולה היא ספוגת קודש.[76]

שילוב תורה ומלאכה בימינו

כיצד ניתן לשלב תורה ומלאכה בימינו? ישנם מקומות עבודה רבים שבהם נדרש אדם לעבוד רוב שעות היום, מן הבוקר עד הערב. מבקריה של דרך תורה ומלאכה עשויים להצביע על העובדה הזו ולטעון כי בפועל, לא ניתן לקיים שילוב של תורה ומלאכה, וכי דינו של שילוב כזה להיכשל. למעשה, יטענו המבקרים, מדובר בדרך של מלאכה בלבד, והתורה נדחקת לקרן זווית. בסעיף זה נראה כיצד בכל זאת ניתן לקיים את השילוב הזה בדרך הטובה ביותר.

הקדשת זמן לתורה

בתקופת המשנה והתלמוד הצליחו רבים וטובים לחלק את סדר יומם, ולהקדיש את חלקו לתורה ואת חלקו למלאכה. כיום, לעומת זאת, קשה מאוד להקדיש חצי או שליש יום עבודה ללימוד תורה.

יחד עם זאת, גם בעבר נודעו חלוקות זמן נוספות. כך, למשל, רבא הורה לתלמידיו לעסוק בעבודה חקלאית במשך חודשיים בשנה, כדי שלא יהיו טרודים במזונות לאורך כל השנה. כמו-כן, יש אומרים שחברי 'עדה קדושה' עסקו בתורה בימות החורף ובמלאכה בימות הקיץ.

גם בימינו יש תקופות שבהן אדם מתמסר יותר לעבודה, ונותר לו מעט זמן ללמוד תורה, לצד תקופות שבהן הוא יכול להקדיש זמן רב יותר ללימוד תורה; בפרט בזמן שלפני הכניסה לעולם העבודה ואחרי היציאה לפנסיה.

בד בבד, חשוב להטעים ש'יגיעת שניהם משכחת עוון', וכשם שיפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, כך יפה גם דרך ארץ עם תורה. יש להיזהר מהדגשה יתרה של המלאכה, באופן שיביא להזנחת העיסוק בתורה.

על כן, למרות הקשיים האובייקטיביים והסובייקטיביים של האדם העובד לפנות זמן ללימוד תורה, לכתחילה ודאי שיש להשתדל להקדיש ולו מעט זמן ללימוד תורה.

ראוי לציין כי על-פי ר' יהושע, כאשר אדם לומד שתי הלכות בבוקר ובערב, "ועוסק במלאכתו כל היום, מעלין עליו כאלו קיים כל התורה כולה" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח – מסכתא דויסע פרשה ב).

התנא נסמך כנראה על הפסוק הידוע "והגית בו יומם ולילה", תוך שהוא מפרש כי די ללמוד מעט ביום ומעט בלילה כדי לקיים את מצוות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (השווה מנחות צט, ע"ב).

מיותר לציין כי אדם שלומד מעט בבוקר ובערב וביתר היום מתבטל – אזי בוודאי שאין זה כאילו קיים את כל התורה. דווקא כאשר אין לאדם פנאי, כאשר הוא עוסק "במלאכתו כל היום", ובכל זאת הוא מוצא זמן גם ללימוד תורה – אזי "מעלין עליו כאלו קיים כל התורה כולה".

 ייחוס חשיבות לתורה

שילוב תורה ומלאכה אינו מתבטא רק בחלוקת זמן לשתיהן, אלא גם בייחוס חשיבות לשני הערכים, באופן שבו גם התורה וגם המלאכה תהיינה חשובות בעיני האדם.

יש לציין, כי אין בהכרח חפיפה בין כמות הזמן שהאדם משקיע בדבר מסוים לבין חשיבותו בעיניו. יכול אדם לעסוק במלאכה ברוב שעות היום, ובכל זאת, הזמן המועט שבו הוא עוסק בתורה יהיה העיקר בעיניו.

ברוח זו מסביר הרב קוק את המושגים "קבע" ו"ארעי" שנאמרו בעניין תורה ומלאכה (בהתאמה):

ועיקר שם עראי וקבע אין תלוי כל כך בזמן, כמו בהסכמת הדעת, שהדבר שמחזיק האדם לעיקר הוא קבע, גם שמסיבות יעסוק בה מעט זמן.[77]

מדברים אלו ניתן ללמוד שהאדם יכול לעשות את תורתו "קבע" גם אם בפועל יעסוק בה מעט זמן.

רצון ללמוד תורה

גם אם אדם כלל לא מצליח להקדיש זמן לתורה, אך הוא רוצה באמת ללמוד תורה ומצפה ליום שבו ירד ממנו העומס של העבודה, והוא יוכל לעסוק בתורה – ניתן לומר כי הרצון הזה מקנה לו את הזכות כאילו עסק בתורה. ברוח זו נאמר במדרש תהלים (א, יז):

אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם אנו רוצים להיות יגיעים בתורה יומם ולילה, אבל אין לנו פנאי, אמר להם הקדוש ברוך הוא קיימו מצות תפילין, ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגיעים לילה ויום.

אם מי שמקיים את מצוות תפילין "מעלים עליו" כאילו יגע בתורה יומם ולילה, על אחת כמה וכמה שמי שמתפלל תפילת שחרית עם תפילין, קורא קריאת שמע בבוקר ובערב (ובכך יוצא בדיעבד ידי חובת לימוד תורה אליבא דרשב"י, במנחות שם[78]), ומצפה להגיע ליום שבו יהיה לו פנאי לעסוק בתורה – הרי זה כאילו יגע בתורה יומם ולילה.

ניתן לסכם ולומר, כי לכתחילה צריך האדם להקדיש זמן הן לתורה והן למלאכה. שני הערכים הללו צריכים להיות חשובים בעיניו, זאת ללא תלות בכמות הזמן שהוא מקדיש להם.

בדיעבד, אם לא הצליח למצוא פנאי ללימוד תורה, יכול האדם למלא את חובת הלימוד באמצעות קריאת שמע, ובפרט כאשר נלווה לכך גם רצון כן ואמתי לעסוק בתורה.

סיכום – ובחרת בחיים

בחיבור זה נדונו שלוש עמדות תורניות ביחס למלאכה. האחת גורסת כי המלאכה היא עונש, ומוטב להימנע ממנה. השנייה סבורה כי אמנם צריך לעבוד, אך העבודה איננה אידיאל. לעומתן, הצגנו עמדה שלישית לפיה המלאכה כשלעצמה היא ערך, ואף מצווה ממש.

ראינו כי תפיסת המלאכה כאילוץ ושלילת הערך שלה עלולה להוליד שתי מגמות מסוכנות:

האחת היא בחירה שלא לעבוד כלל, והקדשת רוב שעות היום ללימוד תורה. סכנותיה העיקריות של מגמה זו הן סיכויי ההידרדרות לגזל, לעוני ולהזדקקות לבריות. חז"ל תופסים את העוני כמצב קשה ואכזרי (בפרט כאשר הנזקקים הם ילדים), ואת ההזדקקות לבריות הם רואים כמידה מגונה ביותר.

המגמה המסוכנת השנייה – בעייתית לא פחות מן הראשונה – היא לעבוד מתוך תפיסה כי העבודה היא אילוץ או פשרה, שכן צריך להתפרנס כדי לחיות. אנשים שאינם מוצאים כל ערך בעבודה ובכל זאת נאלצים, לתפיסתם, לעבוד כדי לפרנס את משפחותיהם, עלולים לסבול ממתח רב ולהרגיש תחושת החמצה ותסכול, נוכח המחשבה שהם חיים במציאות קלוקלת ושדרכם היא דרך של בדיעבד.

תפיסתם של ר' יהודה הנשיא ושל חכמים נוספים, לפיה המלאכה היא מצווה וחיוב מלכתחילה, שהיא ה"דרך ארץ" שמפני חיבתה ניתנה דווקא לבני האדם, בכוחה לחזק את האדם העובד ולהעניק לו תחושה שהוא עוסק בדבר ערכי, שנחוץ ליישובו של עולם.

דומה כי אם נבקש למצוא מוטיב שחוזר על עצמו לאורך החיבור, ניתן יהיה להצביע על המוטיב של חיים ומוות. ביחס לפסוק מקהלת (ט, ט) 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת', המילה 'חיים' נדרשת על אומנות (קידושין ל, ע"ב; וכן בקהלת רבה ט, ט^[79]).

לעומת זאת, העני 'חשוב כמת' (נדרים סד, ע"ב); ובדומה לכך הנצרך לבריות 'חייו אינם חיים' (ביצה לב, ע"ב). ביחס לאדם שלא היה לו מה לאכול מסופר כי בשעה ששם קץ לחייו, קרא על עצמו את הפסוק 'ושנאתי את החיים' (קהלת רבה ב, טז).

מעל כל אלה ניצבת קביעתו של ר' ישמעאל, כי הבחירה ללמוד אומנות ולעסוק בה היא בחירה בחיים: 'ובחרת בחיים – זו אומנות'. אדם שאינו עובד לא יוכל להתפרנס ולחיות, וגם אם יצליח לשרוד מבחינה פיזית, מבחינה נפשית חייו אינם חיים.

דומה שניתן לקבוע באופן חד משמעי כי האידיאל של תורה ומלאכה איננו חידוש של 'בני עקיבא' או של 'נאמני תורה ועבודה'. מדובר בתפיסה עתיקה שעוצבה בדברי חז"ל, ויושמה במלוא תפארתה בדרך חייהם של התנאים שהשתייכו ל'עדה קדושה'. עדה זו נקראה קדושה לא למרות השילוב של תורה ומלאכה, אלא דווקא בגללו.

הלוואי שנזכה ללכת בדרכה של 'עדה קדושה', ולהיות נאמנים לשני הערכים – לתורה ולמלאכה.

________________________________________________________________________________

[1] כך, למשל, הרב שמואל אליהו כותב בתשובה שפורסמה באתר כיפה כי אין אידיאל של 'תורה ועבודה', אלא "האידיאל הוא תורה בלבד". ראו: http://www.kipa.co.il/ask/show/17027

[2] ברכות לב, ע"ב.

[3] למשל: ר' יהושע בן חנניה היה "פחמי", דהיינו עושה פחמים או נפח (ברכות כח, ע"א ורש"י שם); ר' יוסי בן חלפתא היה מעבד עורות (שבת מט, ע"ב ורש"י שם). לרשימת החכמים שעסקו במלאכה, ראו: מאיר אילי, פועלים ואומנים: מלאכתם ומעמדם בספרות חז"ל, גבעתיים תשמ"ז, עמ' 143 ואילך; הרב יהושע הגר-לאו, יגיע כפיך: ערכה של העבודה והמלאכה בישראל, מרכז שפירא תשע"ג, עמ' 56 ואילך.

[4] מדרש תנאים לדברים ה, יד; משנת רבי אליעזר כ, עמ' 366.

[5] אבות דרבי נתן (שכטר) נוסח א, יא; נוסח ב, כא.

[6] "אהוב את המלאכה" (אבות א, י); "כל תורה שאין עמה מלאכה…" (שם ב, ב), ועוד. ראו גם מאיר אילי (לעיל הערה 3), עמ' 196 הערה 1.

[7] ראו גם אצל חיים זאב ריינס, 'דרך ארץ ותורה בהשקפת חז"ל', שבילי החינוך לד (תשל"ד), עמ' 76.

[8] המושג 'דרך ארץ' במשמעות של מלאכה מופיע למשל במסכת אבות (ב, ב): "רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה…". המושג 'דרך ארץ' במשמעות של נימוסים והליכות מופיע, בין היתר, במסכת יומא (ד, ע"ב): "'ויקרא אל משה וידבר' (ויקרא א, א) למה הקדים קריאה לדיבור? לימדה תורה דרך ארץ, שלא יאמר אדם דבר לחבירו אלא אם כן קורהו" (דהיינו שקורא לו תחילה).

[9] הרב יובל שרלו ורן חורי, חברה שלמה: חברה צנועה מעורבת לכתחילה, תל אביב תשע"א, עמ' 26.

[10] יש לציין כי המושג 'אומנות' חופף לעתים למושג 'מלאכה'. כך לדוגמה בציטוט הבא: "כל שיש בידו אומנות למה הוא דומה? לכרם שמוקף גדירו לחריץ שמוקף סייג" (תוספתא, קידושין א, יא). כלומר, אדם שיש לו אומנות, מלאכה, וממילא גם פרנסה, מוגן מפני החברה והחברה מוגנת מפניו. בעניין זה נרחיב להלן.

[11] הרב חנוך גבהרד, שיעורים בהגדות חז"ל, על מסכת קידושין פב/א, עמ' 151.

[12] שם, עמ' 167 נספח 32. אגב, גם הטענה השנייה של הרב גבהרד – שיש "הטועים לחשוב שריבוי עבודה יביא ריבוי פרנסה" – אינה עומדת במבחן הביקורת. שכן למסקנת הגמרא במסכת נדה ע, ע"ב אדם שרוצה להתעשר צריך גם להתפלל על כך וגם להרבות בסחורה. מכאן שריבוי עבודה יכול להביא לריבוי פרנסה.

[13] הסברה המוטעית, שהעבודה היא בגדר עונש, עשויה לכאורה להישען גם על מאמרו של רבי שמעון בן אלעזר: "ראית מימיך חיה ועוף שיש להם אומנות? והן מתפרנסין שלא בצער, והלא לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, אינו דין שאתפרנס שלא בצער? אלא שהרעותי מעשי וקפחתי את פרנסתי" (משנה קידושין, ד, יד). רשב"א אומר כי אין לחיות אומנות ובכל זאת הן מצליחות להתפרנס 'שלא בצער', ולעומתן יש לאדם אומנות ועדיין פרנסתו כרוכה בקושי ובצער רב. גם בנוגע לדרשה זו יש להדגיש, כי לא המלאכה היא העונש, אלא הצער שבה. ראו גם ח"ז ריינס, באהלי שם, ירושלים תשכ"ג, עמ' 76-75.

כדאי לציין כי גם דברי ר' נחוניא, "כל המקבל עליו עול תורה – מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" (אבות ג, ה), אין משמעם שאדם שמקבל על עצמו עול תורה לא יזדקק למלאכה, אלא כוונתם לומר שיוסר ממנו "עמל וטורח הפרנסה, לפי שמלאכתו מתברכת" (לשון ר"ע מבטנורא בפירושו לאבות, שם). חיזוק להבנה זו ניתן להביא מן המסופר על החסידים הראשונים שראו ברכה במלאכתם (ברכות לב, ע"ב).

[14] כפי שנאמר גם במסכת אבות: "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה" (ב, ב); "אם אין קמח, אין תורה" (ג, יז). בכתב יד מינכן הנוסח של דברי אביי הוא: 'הוו רבנן דעבדין כר' ישמעאל ואקיים בידייהו ורבנן דעבדין כר' שמעון ולא אקיים בידייהו'. כלומר: היו חכמים שעשו כר' ישמעאל והצליחו, וחכמים שעשו כר' שמעון ולא הצליחו (גם ללמוד תורה). יצוין שגרסה זו, הכוללת את המילה 'רבנן', נשמרה ברוב כתבי היד. מגרסה זו עולה שאביי הבין כי דברי התנאים כוונו בראש ובראשונה לשכבת החכמים, ולכן אמר כי יש חכמים שנהגו כר' ישמעאל ועלה בידם ויש שנהגו כרשב"י ולא עלה בידם. מבחן המציאות מראה כי דרכו של ר' ישמעאל, דרך השילוב, היא זו שמתאימה אף לחכמים (ואין צורך לומר שגם להמון העם).

ע' דומוביץ ('הרבה עשו… כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן', נטועים ח [תשס"ב], עמ' 87) מציין כי ההבנה שאביי פנה בדבריו לחכמים עולה בקנה אחד עם דברי רבא המובאים מיד לאחר דבריו ומופנים אל 'רבנן' (אמר רבא לחכמים: בבקשה מכם בימי ניסן ובימי תשרי אל תיראו לפני, אלא עסקו במלאכתכם, כדי שלא תהיו טרודים במזונותיכם כל השנה [ברכות לה, ע"ב]). יתרה מכך, מוסיף דומוביץ, קשה לומר שההתלבטות של אביי האם יש להקדיש את כל שעות היום ללימוד תורה הייתה רלוונטית להמון העם.

[15] בהמשך להערה הקודמת, יש לציין שבכתבי היד מינכן ופירנצה הנוסח של דברי רשב"י הוא: 'תורתו מה תהא עליה?'. פרופ' משה בר ('תלמוד תורה ודרך ארץ', בר-אילן ב [תשכ"ד], עמ' 146 הערה 69) מעיר בצדק כי גרסה זו ('תורתו') ראויה לתשומת לב, "לפי שממנה משתמע שרשב"י מכוון לתלמידי חכמים שתורתם כבר בידם".

[16] ראו כמה פירושים – ובהם גם הפירוש שיובא להלן – אצל יוחנן בן יעקב, 'תורה ועבודה: פרקי מבוא', בתוך: משנת תורה ועבודה, בהוצאת מדרשת תורה ועבודה (תשע"א), עמ' 25 ואילך.

http://www.kdati.org.il/info/moatzat_chinuch_5773/maamarim/MTA.pdf

[17] משה בר (לעיל הערה 15), עמ' 147.

[18] כך כותב הרב הגר-לאו (לעיל הערה 3): "המעיין היטב במאמר [של ר' נהוראי – א"נ] יבין שאין בו הדרכה לציבור לעשות כן, אלא 'איני מלמד את בני…', היינו בחירה אישית מותאמת לבנו, ולא כנוסחו של ר' מאיר: 'לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה', שהיא הדרכה כללית".

[19] העובדה שלרשב"י מיוחסות שתי אמרות המדברות בשבח המלאכה (ראו: נדרים מט, ע"ב; מכילתא דרשב"י כ, ט) עשויה גם היא להצביע על כך שרשב"י הבחין בין כלל העם לבין שכבת החכמים. דבריו בשבח המלאכה ("גדולה מלאכה") כוונו אפוא אל הראשונים, ומתלמידי החכמים ציפה שיתמסרו לתורה.

[20] ראו גם ח"ז ריינס (לעיל הערה 13), עמ' 179.

[21] מאיר אילי ('ההתייחסות הערכית למלאכה בספרות חז"ל', מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, ד [תשמ"ב], עמ' 34) כותב כי "סביר לומר שמימרות מסוג זה, וכגון מה שאמר ר' עקיבא… 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות', נאמרו כהתרסה כנגד אנשים, בהם גם תלמידי חכמים ('ולא תימא גברא רבא אנא'), שהעדיפו להזדקק לצדקה ולהיות סמוכים על שולחנם של אחרים, מאשר לעסוק בעבודת כפיים, ובעבודה בזויה לא כל שכן".

[22] כך הנוסח בכתב יד קאופמן. על-פי נוסח הדפוס ממליץ ר' מאיר לאב ללמד את בנו 'אומנות נקיה וקלה'.

[23] יודגש כי ר' מאיר לא התנגד למלאכה; אדרבה – הוא עסק בה (הוא היה לבלר), ואף דיבר בשבחה ("בא וראה כמה גדול כח של מלאכה, שור שביטלו ממלאכתו – חמשה, שה שלא ביטלו ממלאכתו – ארבעה", בבא קמא עט, ע"ב). אלא שלדידו ראוי למעט במלאכה, כך שרוב הזמן יהיה מוקדש ללימוד תורה. משה אונא כותב כי "יחסו של ר' מאיר לתפקידים החומריים אינו שלילי בהחלט. ברם, דרישתו היא שהחיים החומריים צריכים להצטמצם לטובת החיים הרוחניים. מקומו של ה'עסק' אינו שווה במעלה עם ה'עיסוק בתורה'". ראו: משה אונא, 'דרכים ביהדות', בתוך: הקהילה החדשה – עיונים במשנת הקבוצה הדתית, תל אביב תשמ"ה, עמ' 22.

[24] עניין זה נדון בפתח החוברת.

[25] השוו הרב יובל שרלו ורן חורי (לעיל הערה 12), עמ' 24-23.

[26] הרב מ"מ כשר (תורה שלמה טז, שמות כ', 'מילואים', עמ' 245) כותב בצדק שרבי הולך כאן לשיטתו, "שהקרא 'ששת ימים תעבוד' הוא מצווה גם כפשוטו, לכן אמר שאפילו אין לו מה לעשות צריך להשתדל שלא לשבת בטל רק לעשות מלאכה".

[27] גדליה אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, א, תל אביב תשי"ט, עמ' 107.

[28] ירושלמי מעשר שני, פרק ב הלכה ד.

[29] מאיר אילי (לעיל הערה 21) מציין בעמ' 27 במאמרו כי במדרש הנדון על 'עדה קדושה' "מרומז בצורה ברורה, שלמלאכה ניתן טעם של קדושה, והיא עומדת במדרגה אחת עם התורה ועם התפילה בשילוש היום".

[30] כדאי לציין כי המילה 'חיים' נדרשת על אומנות גם במקור הבא: "ללמדו אומנות. מנלן [מהיכן לומדים זאת]? אמר חזקיה, דאמר קרא: 'ראה חיים עם אשה אשר אהבת' (קהלת ט, ט), אם אשה ממש היא – כשם שחייב להשיאו אשה, כך חייב ללמדו אומנות, אם תורה היא – כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות" (קידושין ל, ע"ב). אחת מן החובות של האב כלפי בנו היא 'ללמדו אומנות' (תוספתא קידושין א, יא). על-פי הגמרא למדים זאת מהפסוק מקהלת, 'ראה חיים עם אשה וכו", כאשר המילה 'חיים' מוסבת על אומנות והמילה 'אשה' מוסבת על אישה ממש או על התורה. בכל אופן קובעת הגמרא שחובת האב ללמד את בנו אומנות שוות ערך בחשיבותה לחובותיו האחרות כלפיו: להשיאו וללמדו תורה.

[31] הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אגרות הראיה ג, ירושלים תשמ"ה, עמ' צא.

[32] רש"י (על ברכות לב, ע"ב):"צריכין חזוק – שיתחזק אדם בהם תמיד בכל כחו".

[33] 'דרך ארץ' היינו מלאכה, או כפי שמפרט רש"י (שם): "דרך ארץ – אם אומן הוא – לאומנתו, אם סוחר הוא – לסחורתו, אם איש מלחמה הוא – למלחמתו".

[34] הרב אלימלך בר-שאול, מערכי לב, תל אביב תשכ"ו, מאמר 'זיו מלאכה', עמ' 192-188.

[35] על-פי הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אגרות הראיה א, ירושלים תשכ"ה, עמ' קכ, קע.

[36] מאיר אילי (לעיל הערה 3), עמ' 88-87.

[37] הגמרא (קידושין כט, ע"א) ממתנת את קביעתו הנוקבת של ר' יהודה ומסבירה כי מי שאינו מלמד את בנו אומנות "כאילו מלמדו ליסטות".

[38] המשל של רבן גמליאל אינו ברור דיו. מובן שהמשל מדבר בשבח האומנות, ומתוכנו עולה כי האומנות יוצרת חיץ בין האדם לחברה. אך לא ברור האם כוונת המשל היא שהאומנות היא גדר מפני גזל (כפי שאומר ר' יהודה) ופגיעה בחברה, או שהאומנות היא גדר מפני פלישה לפרטיות (שכן "כל מי שאינו עוסק במלאכה בני אדם משיחין בו", כפי שנראה להלן) ופגיעה באדם. הדיון כאן הוא אפוא בפשר המשל, אך ברור כי הימנעות ממלאכה עתידה לפגוע באדם ובחברה כאחד.

[39] ההנחה לפיה יש קשר בין הימנעות ממלאכה לבין גזל, כלומר שאדם שאינו עובד (וממילא אינו מרוויח כסף) עלול להיכשל בגזל, עולה ממקורות נוספים, כגון: "גדולה מלאכה שלא חרב דור המבול אלא (עד) מפני הגזל…" (ירושלמי מעשרות ב, ד, נ ע"א). על הקשר בין הימנעות ממלאכה לבין גזל, ראו עוד במאמרי באתר כיפה: 'מדוע גדולה מלאכה?'. http://www.kipa.co.il/jew/pash/36/53632.html

[40] וכן להיפך – העבודה יכולה להועיל לבריאות הגוף ולחיזוקו. כך נלמד מהמקור הבא: "רב יוסף איעסק בריחיא [=היה עוסק בטחינה בריחיים]. רב ששת איעסק בכשורי [=היה עוסק בנשיאת קורות], אמר: גדולה מלאכה שמחממת את בעליה" (גיטין סז, ע"ב).

[41] כך מובן מסוף הדרשה: "שאם חלה שניים וכו'".

[42] כך עולה ממכילתא דרשב"י (כ, ט): "ר' יוסי הגלילי אומר: גדולה מלאכה, שלא קנס המקום מיתה על אדם אלא מתוך בטילה…".

[43] כך משתמע מן הסיפור בקהלת רבה (ב, טז), על האדם שלא היה לו מה לאכול ולכן "עלה לראש הגג ונפל ומת, וקרא אנפשיה [=על עצמו] ושנאתי את החיים".

[44] ראו גם: אילי (לעיל הערה 3), עמ' 90; ריינס (לעיל הערה 13), עמ' 78-77. ריינס מעיר שם כי מסיבה זו "אנשים זקנים מוסיפים לעבוד אף שאינם צריכים לזה לשם פרנסה, לפי שבבטלה נחלשים הכוחות הגופניים והרוחניים".

[45] כפי שאומר ר' אליעזר: "…שהבטלה מביאה לידי זימה" (משנה כתובות ה, ה).

[46] כפי שאומר רשב"ג: "המדיר את אשתו מלעשות מלאכה – יוציא ויתן כתובתה, שהבטלה מביאה לידי שיעמום" (שם).

[47] כך מפרש רש"י על כתובות נט, ע"ב. דומה כי אל מול נזקי הבטלה, המתבטאים בפגיעה רוחנית ('זימה') או נפשית ('שעמום'), קובע רבי יהודה בן בתירא כי גם אם אין לאדם מלאכה לעשות – או שאינו נצרך לפרנסה – עליו לעסוק בה .

[48] המדרש (אוצר המדרשים [אייזנשטיין] גדול וגדולה, עמ' 80) מפרט מאילו עבירות המלאכה מצילה: "גדול השמח בחלקו והמתפרנס ממלאכתו, שבמדה הטובה הזאת ניצול מכמה עבירות: מן הקנאה והחמוד ומן הגנבה והגזל".

[49] הרב שמשון רפאל הירש, עטרת צבי – פירוש למסכת אבות, בתוך: כתבי רבי שמשון רפאל הירש, בני ברק תשנ"ה, עמ' 35.

[50] השוו לדברי שאול ליברמן (תוספתא כפשוטה, קידושין, ירושלים תשנ"ג, עמ' 927): "מי שיש בידו אומנות אין הבריות נכנסים לתוך ענייניו לדעת מהיכן ירק זה חי, ושמא הוא מלסטם את הבריות…".

[51] כדאי להעיר כי התפיסה לפיה יש למלאכה ערך ומשמעות דתית מצויה הן בספרות התנאית (למשל, מכילתא דרשב"י כ, ט) והן בספרות חז"ל המאוחרת (למשל, אבות דרבי נתן נוסח ב, כא).

[52] כפי שהבין למשל אבן עזרא (בפירושו לשמות כ, ח): "ששת ימים תעבד – מותר לך לעבוד ואיננו מצוה".

[53] מסיבה זו נקראת המלאכה 'דרך ארץ', שכן דרך העולם לעסוק במלאכה.

[54] ניתן לומר כי המלאכה היא חלק מן הברית בין הקב"ה לכלל בני האדם, כלומר, שהמלאכה ניתנה לבני האדם בלבד, ולא ליתר הברואים. כך מלמדת הדרשה הבאה: "חביבה היא המלאכה, שהרי כל הבריות שברא הקב"ה בעולמו לא מסר להן מלאכה אלא לבני האדם בלבד. וכן היה ר' מאיר אומר: ראית מימיך ארי סבל, צבי קייץ, שועל כורם, או אחד מן החיות עושה מלאכה, הרי אינן עושין מלאכה והרי הן מתפרנסין בלא מלאכה, ובני אדם אינן מתפרנסין אלא מן המלאכה לא מפני שהן קלים מן החיות, אלא שהמלאכה חביבה" (מדרש תנאים לדברים ה, יד). הדרשה קובעת כי העובדה שבני האדם צריכים לעבוד כדי להתפרנס – להבדיל מן החיות, שמתקיימות בלי לעשות מלאכה – אינה מצביעה על חיסרון של בני האדם, אלא על חביבותה וחשיבותה של המלאכה.

[55] כלשונו של גדליה אלון שהובאה לעיל.

[56] דרשה זו מזכירה דרשות נוספות שלפיהן השכינה שרתה על ישראל או על משה בזכות המלאכה, ראו למשל: מכילתא דרשב"י כ, ט; אוצר המדרשים (אייזנשטיין) גדול וגדולה, עמ' 80. הדרשות המלמדות כי רוח הקודש או השכינה שרו בזכות המלאכה אף מעניקות למלאכה ממד של קדושה.

[57] הרב אלימלך בר-שאול (לעיל הערה 34), עמ' 191. וראו גם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אורות, ירושלים תשכ"ז, אורות התחיה פסקה טז.

[58] ריינס (לעיל הערה 13) מציין בעמ' 77 כי העובדה שהבריאה מצוינת בלשון 'מלאכה' מורה על "החשיבות של העבודה ביהדות". חיזוק להבנה זו ניתן להביא מן המקור הבא: "'לא תעשה כל מלאכה', גדולה היא השבת שאסר בה את המלאכה שהיא חביבה לפניו, שהרי ברא את עולמו במאמר, לא ביגיעה ולא בעמל, וקרא את בריאת העולם מלאכה, שנאמר: 'ויכל אלוהים ביום השביעי מלאכתו…'" (מדרש תנאים לדברים ה, יד).

[59] על כך שעשיית מלאכה היא הליכה בדרכי ה', ראו גם את הדרשה מהזוהר שמצוטטת בעמ' 7.

[60] ראו גם אלכסנדר קליין, 'העבודה כערך', סיני קכג (תשרי-חשוון תשנ"ט), עמ' עז-עח.

[61] הרב מרדכי פירון, 'ישובו של עולם', בנתיבי אגדות חז"ל, תל אביב תש"ל, עמ' 79-78.

[62] ידועה הסתירה לכאורה בין דברי הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה לבין דבריו בהלכות שמיטה ויובל (יג, יב-יג) על שבט לוי "שהובדל לעבוד את ה', לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים". הרדב"ז (על הרמב"ם, שם) מפרש שאין כוונת הרמב"ם בהלכות שמיטה להתיר להתפרנס מן הצדקה או להישען על תמיכה ציבורית; כוונתו היא שמי שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו – הקב"ה ידאג לספק לו את צרכיו. עוד יש להעיר כי הרמב"ם בהלכות שמיטה כלל אינו מזכיר את המושגים 'לימוד תורה' ו'מלאכה', וממילא אין כל הכרח לומר שיש סתירה בין דבריו בהלכות תלמוד תורה לדבריו בהלכות שמיטה.

[63] השוו לדברי הרמב"ם בפירושו לאבות ב, ב: "וגוררת עוון – כמו שבארו במקום אחר, אמרו: סופו שהוא מלסטם את הבריות".

[64] פסיקת הרמב"ם נשענת על המימרות הבאות (להלן לפי סדר הופעתן בהלכות): "אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם… הא למדת כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם" (משנה אבות ד, ה); "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות" (שם א, י); "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון" (שם ב, ב); "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים… כתיב: 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך' – אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא" (ברכות ח, ע"א).

[65] לפי פוסקים אלו יש לומר כי קבלת תמיכה כלכלית עבור לימוד תורה לא בהכרח הופכת את הלימוד ללימוד שלא לשמו. רק כאשר אדם לומד תורה כדי לקבל כסף, כלומר שמטרת לימודו היא לקבל כסף, אזי יש בלימודו משום לימוד שלא לשם התורה, ו"עשיית קרדום" מדברי תורה (על פי אבות ד, ה).

[66] לכאורה ניתן להביא סימוכין לדרך ההתמסרות לתורה מן המקורות המתארים מציאות של שיתוף בעניין תורה ופרנסה, כגון השותפות הידועה בין יששכר לזבולון (בראשית רבה [תיאודור-אלבק] פרשת ויחי פרשה צז ועוד). ברם, דומה כי אין במקורות אלו משום הצדקה למציאות שבה חלק גדול מהעם יקבל תמיכה כלכלית כדי שיוכל להתמסר לתורה. ראשית, משום שמודל שיתופי בעניין תורה ופרנסה מצריך את הסכמת שני הצדדים; מתוך מגמה לחלוק לא רק בשכר בעולם הזה, אלא גם בשכר בעולם הבא (ראו בבראשית רבה, שם). שנית, המודל השיתופי במקורותינו מתייחס בעיקרו לבודדים (לאח שמקבל תמיכה מאחיו, לרב שמקבל תמיכה מבית הנשיא [סוטה כא, ע"א]), ואין בו כדי לשמש אב-טיפוס לרוב בני האדם. גם בתוך שבט יששכר מסתבר שהיו אנשים שעסקו במלאכה, וכן מפורש באחד המדרשים: "שבט יששכר… מקצתם עוסקין בתורה, ומקצתם יוצאין לעבוד את האדמה" (שכל טוב [בובר] בראשית, ויחי מט). על נושא יששכר וזבולון ראו עוד במאמרו של משה בר, 'יששכר וזבולון', בר-אילן ו (תשכ"ח), עמ' 180-167.

[67] הראבי"ה (חלק א – מסכת שבת סימן קצח) מביא סימוכין לשיטת רבינו תם, ש"כל סחורות שלנו דבר מצוה", משני מקורות בהם המילה אומנות מכונה "חיים": (א) מחובת האב ללמד את בנו אומנות, זאת נלמד בגמרא (קידושין ל, ע"ב) מהפסוק "ראה חיים עם אשה וכו'"; (ב) מדברי הגמרא (בבא מציעא ל, ע"ב): "'והודעת להם' – זה בית חייהם" (דהיינו שיידע במה לחיות). וראו עוד בשו"ת ציץ אליעזר (חלק ה סימן ז) שמביא רשימה של פוסקים אשר מסכימים לדעתו של רבינו תם, ובין היתר הביא בשם השבלי הלקט ש"כבר פירשו רבותינו כולם ז"ל כי מה שאדם יוצא לסיפוק מזונותיו דבר מצוה הוא חשוב".

[68] הרב מ"מ כשר, תורה שלמה טז (שמות כ), 'מילואים', עמ' 244.

[69] לאור דברי החת"ם סופר כותב הרב י"ש טייכטל (אם הבנים שמחה, פרק ג, לב): "והדברים מבהילים כל רעיון, עד כמה הוקיר רבינו מלאכת ישוב ארץ ישראל … שבארץ ישראל אסור לעשות כר' נהוראי וכרשב"י, ללמוד רק תורה ולנטוש את הארץ, אלא החיוב לעשות כר' ישמעאל, לעסוק בישוב הארץ מפני שזה גופו מצוה".

[70] המדרש במלואו מצוטט לעיל בעמ' 19.

[71] ראו גם את המדרש על אברהם בבראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת לך לך לט.

[72] שזו, אגב, אחת הסיבות לכך שגם כיום יש שבוחרים לאמץ את עמדתו של רשב"י.

[73] לשונו של יוחנן בן יעקב (לעיל הערה 16), עמ' 24; http://www.kdati.org.il/info/moatzat_chinuch_5773/maamarim/MTA.pdf

[74] כלומר, שהאידיאל של התמסרות מוחלטת לתורה הופיע בתקופות השמד או בתקופות שבהן עם ישראל היה משועבד תחת עמים אחרים.

[75] משה אונא (לעיל הערה 23), עמ' 22.

[76] הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מאמרי הראיה, ירושלים תשמ"ו, עמ' 179. על חשיבותה של עבודת האדמה לעם ישראל ראו עוד בספרו ארץ חפץ, כפר הרא"ה תשמ"ו, פרק ג פסקה ז.

[77] הרב קוק, עין איה, ברכות ב, סוף פסקה יא, עמ' 175. בדרך זו מסביר גם הרב אהרן ליכטנשטיין את ההוראה של שמאי באבות (א, טו): "עשה תורתך קבע", וכך כתב בין היתר: "עשה את התורה לגורם קובע וחשוב, לציר שעליו סובב היום. כמה בפועל תוכל ללמוד, זה כבר תלוי בנסיבות: איפה אתה נמצא, על מה עוד אתה אחראי, וכן הלאה. אולם מבחינת היחס הנפשי, מחויבותך לתורה איתנה כסלע; היא המסגרת שדרכה אתה מתבונן בחייך". הציטוט לקוח מתוך בית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון:

etzion.org.il/vbm/archive/11-lioro/08light.rtf‏

[78] על השיטות השונות בעניין חובת לימוד תורה, שנדונה בסוגיה במנחות, ראו בהרחבה אצל: חנה פרידמן, למען תשכיל: היחס ללימודי חול ולהשכלה כללית במציאות זמננו, הוצאת נאמני תורה ועבודה והקיבוץ הדתי, עמ' 8-6.

[79] בקידושין הדרשה על הפסוק – 'ראה חיים עם אשה' – היא: "אם אשה ממש היא – כשם שחייב להשיאו אשה, כך חייב ללמדו אומנות [=חיים], אם תורה היא – כשם שחייב ללמדו תורה, כך חייב ללמדו אומנות". ובקהלת רבה הדרשה היא "קנה לך אומנות עם התורה". ייחוס המושג 'חיים' לאומנות מצוי גם בפירוש רש"י לגמרא (בבא מציעא ל, ע"ב): "והודעת להם – זה בית חייהם" ('ללמוד להם אומנות להתפרנס בו' – רש"י).