not memberg

 

 

 

 

חסידות המאה העשרים וניצני הנאו-חסידים

דניאל רייזר

דניאל רייזר הינו ר"מ במדרשת לינדנבאום (ברוריה), עבודת הדוקטורט שלו בנושא חסידות המאה העשרים נמצאת בשיפוט באוניברסיטה העברית

התפיסה הרווחת במחקר החסידות תפסה את חסידות המאה העשרים כחסידות מנוונת שאין בינה לבין ההתלהבות הראשונית והלהט הרוחני של ראשיתה ולא דבר. דניאל רייזר מגלה כי בניגוד למה שמקובל לחשוב, החסידות מעולם לא חדלה מלהיות דרך רוחנית, נפשית, ואקסטטית; היא גם הניחה בעצם קיומה את יסודות הניו אייג' הרוחני אותו אנו חווים בימינו

 

בניגוד למה שמקובל לחשוב, ניצני הניו-אייג' החסידי הופיעו כבר בראשית המאה העשרים. הם באו לידי ביטוי בשימוש בטכניקות מדיטטיביות, בתרגום הדת ומונחיה לשפה פסיכולוגית, בדגש על אינדיבידואליות וטרנספורמציה רוחנית אישית יחד (ולא תמיד בסתירה) עם עליית היסוד הלאומי, במציאת פתרונות קולקטיביים לעם היהודי הסובל בגולה, ובצורך בהשכלה כללית רחבה ובהרחבת האופקים.

תופעות אלה לא הופיעו בחלל ריק אלא בהקבלה להתפתחויות רוחניות והופעה של קבוצות אזוטריות באירופה, ברוסיה ובארצות הברית. באמרנו הַקְבָּלָה אין אנו מדברים דווקא על השפעה ישירה, אלא על התפתחות מעניינת שמתרחשת בו בזמן; מעין צינור של מעלה שנפתח, ורבים מקבלים מן השפע. באופן רציונלי יותר אפשר לומר כי תנאים היסטוריים דומים יוצרים באופן טבעי דפוסי מחשבה ותגובות דומות.

שאלת התנוונות החסידות

מחקר החסידות החמיץ פעמים רבות את החסידות המאוחרת, קרי משלהי המאה התשע-עשרה והמאה העשרים. החמצה זו נבעה מתפיסה, בעיקר מבית מדרשו של ד"ר מנדל פייקאז' המנוח, שראתה בחסידות המאוחרת תנועה מנוונת המנוגדת ליסודות החסידיים הראשונים. ואלו דבריו:

שינוי הנסיבות ההיסטוריות כפו על תנועת החסידות כולה שינויי מגמה. בעוד שבדורותיה הראשונים מגמת פניהם של ראשיה היתה לרענן את חיי הדת על ידי פיתוח יסודותיהם הרוחניים-הפנימים הרדיקליים, הרי החל בסמוך למחצית הראשונה של המאה הי"ט מגמת פניהם של ראשי החסידות היא לחיזוק יסודותיהם השמרניים דווקא. סימניה המובהקים של השמרנות החסידית הדתית והחברתית, הם: נסיגה מודעת מרעיונות ההפנמה והרדיקליזם הדתי, התנגדות נחרצת לכל חידוש ועיבויה של חומת ההסתגרות וההתבדלות.[1]

חוקרים אחדים ערערו על תפיסה זו, ובראשם משה אידל ויהונתן גארב, שהראו כי לצד התנוונויות מסוימות אפשר למצוא אדמו"רים ששימרו יסודות חסידיים ראשוניים וחיו חיי אקסטזה ולהט דתי. גארב עמד לא מכבר בספרו החדש Shamanic Trance in Modern Kabbalah על השפעות של תורת ההיפנוזה על טכניקות חסידיות מאוחרות. עם זאת, השפעתו של פייקאז' הייתה רחבה ודומיננטית. מחקר החסידות המאוחרת עוד לא זכה לרנסנס ועודנו בחיתוליו.

כדי להוכיח את התזה שלו בחר פייקאז' פרמטרים המייחדים לדעתו את ראשית החסידות, ועמד על היעדרותם מן החסידות המאוחרת, כמו: היסוד האישי האוטונומי, תפיסה מוניסטית אופטימיסטית, קרי אימננטיות האל בעולם ("מלוא כל הארץ כבודו"), התבוננות מיסטית בניגוד לאמונה פשוטה ללא חקירה שכלית, סוגיית עבירה לִשְׁמָה ושיתופו של יצר הרע בעבודת אלוהים, ירידת הצדיק, העלאת ניצוצות, אינדיבידואליזם, ועוד.

מטבעו של דבר, כל בחירה של פרמטרים, מלבד היותה סלקטיבית,[2] היא הבניה מלאכותית של החוקר היוצר מסגרת מסוימת ומזין לתוכה את הפרמטרים שהוא עצמו בחר. אמנם אין אנו פוסלים בחירת פרמטרים – הרי אין דרך אחרת לבחון מושא מחקר; ועם זאת, המציאות סותרת לא מעט את מסקנותיו של פייקאז'. אם אכן החסידות התנוונה מבחינת רעיונות ודרך חיים, מה עמד לה לתחייה מתוך אפר המוות של השואה? וכפי שתהה יוסף דן:

נראה כאילו לא נותר דבר מן החסידות, הן זו הקלאסית והן זו שבין שתי המלחמות… משום כך אחת החידות הגדולות בתחום הרוח המאפיינת את תולדות ישראל בזמננו היא תחייתה המופלאה של החסידות מתוך עיי החורבות הפיסיים והרוחניים של עידן ההשמדה… כוחה של החסידות בהוויה היהודית בשלהי המאה העשרים נמצא בסימן עליה.[3]

אם החסידות הרוחנית אכן נחרבה, אליבא דפייקאז', ואיבדה את יסודותיה הרוחניים הרעננים, ואם נוסיף לכך את עובדת החורבן הפיזי בשואה – כיצד אפוא היא השתקמה במחצית השנייה של המאה העשרים ומה משך אליה אוהדים חדשים, אשר חלקם בלי רקע משפחתי חסידי ופעמים רבות אף לא דתי?

הטענה כי החסידות החלה להתנוון ממחצית המאה התשע-עשרה התבססה על ציטטות חסידיות הטוענות להתנוונות שכזו ועל כתבי אדמו"רים מסוימים המבקרים, ביקורת פנימית, את החסידות עצמה. אולם הוכחה זו אינה עומדת בפני הביקורת. כבר בתחילת דרכה של החסידות כתנועה מופיעה בה ביקורת פנימית שכזו, למשל בכתביו של רבי נחמן מברסלב. ר' נחמן ביקר בלא רחמים את מוסד ה"צדיקות" ואת השושלתיות וכינה צדיקים רבים בשם "מפורסמים של שקר", או "רועים של סטרא אחרא" וכיוצא באלה (ליקוטי מוהר"ן, ח"ב, א; שם, ח"א, כב). במידה וביקורת זו מעידה על התנוונות, אזי יוכרח האבסורד שהתנועה החסידית התנוונה כבר מראשית בואה לעולם. המשכיל יבין כי ישנה העדפה לראייה יותר מורכבת של התנועה החסידית ולהבנה שביקורת פנימית אינה חייבת לשמש רק עדות להתנוונות; בו בעת הביקורת משמרת את הרעננות וההתחדשות. אם אפשר לשאול את התאוריה המרקסיסטית שפיתח לאון טרוצקי – "המהפכה המתמדת" – לתנועות רוחניות, אזי יובן כי הביקורת הפנימית מבטיחה שהמהפכה תתמיד. ודאי, ישנה כאן תפיסה מורכבת המקבלת את הימצאותה של התנוונות מסוימת, אולם בד בבד ישנה התחדשות, ובאופן דינמי ומורכב הן רודפות זו אחר זו בתנועה מעגלית: התנוונות-ביקורת-התחדשות וחוזר חלילה.[4]

אין ספק כי יש לבחון מחדש את הפרמטרים שבחר פייאקז' לאפיון החסידות. אם נבחן פרמטרים אלו, על כל גיוונם, נמצא מכנה משותף מעניין ביניהם והוא שכולם מגיעים מתחום ההגות הדתית: תפיסת ה"עבירה לשמה", אימננטיות האל בעולם, העלאת ניצוצות וכיוצא באלו הן תפיסות הגותיות חסידיות. אמנם, אלו תפיסות בעלות השלכה מעשית וחווייתית, אולם בסופו של דבר הן תפיסות, ושאר הדברים נגזרים מתפיסות אלו. לעומת זאת, החוויה, הפרקטיקה החווייתית וטכניקות של עבודה דתית פסיכולוגית – לא נבחרו כפרמטרים. זאת משום שהמחקר, בעקבות גרשם שלום, הדגיש את התאולוגיה ודחה את הפרקטיקה. לדעת שלום הפרקטיקה והחוויה הן נגזרותיה של התפיסה התאולוגית, ולכן יש להתמקד בתאולוגיה. לעומתו בשני העשורים האחרונים הוצגה שיטת מחקר שונה, בעיקר במחקריהם של משה אידל ואליוט ראובן וולפסון ותלמידיהם. חוקרים אלה הראו שפעמים רבות ההגות היא נגזרת של החוויה ולא להפך(!), ולכן על המחקר להתמקד גם בחוויה.

העבודה הפסיכולוגית החסידית הועצמה בחסידות המאוחרת גם בעקבות התפתחות ענף הפסיכולוגיה ושלוחותיו המעשיים-החווייתיים, כפסיכותרפיה, היפנוזה ושיטות טיפול לא קונבנציונאליות בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים. תאוריות של מעשים ולא של הגות צברו תאוצה, ובהתאמה התפתחו תרגילים וטכניקות חדשות בתוככי החסידות "השמרנית" כביכול.    

בשל טבען החווייתי, תורות רבות שכאלו עברו בעל פה ואינן זמינות לעינו של החוקר, שעוסק בעיקר בטקסטים, כפי שכתב אברהם יהושע השל:

מי שבא לחקור חסידות על פי המקורות הכתובים בלבד, ואינו שואב מן ה"תורה שבעל-פה", נסמך בכך על חומר מלאכותי, ומעֵיניו נעלמים מעיינות חיים. בלי "תורה שבעל-פה" ושימוש תלמידי-חכמים, כמעט ואי-אפשר לחקור חסידות. כי את העיקר, את "הנקודה", רשמו לעתים נדירות בלבד, ואת מה שרשמו תִרגמו ללשון-קודש, ורק לעתים רחוקות כתבו בלשון אשר בה חיה המחשבה על שפתותיהם של רביים וחסידיהם. הספרות החסידית הִנה ספרות מתורגמת, ולא תמיד התרגומים מוצלחים. על מנת להבין חסידות חייבים ללמוד כיצד לשמוע, ולהימצא בקרבת אנשים אשר חיים חסידות.[5]  

הריי"צ, רבי יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר החב"די השישי (1950-1880), עמד על חשיבותה של חוויית ההתוועדות החסידית ככלי לחינוך בכלל וככלי לפיתוח טכניקות של עבודה נפשית בפרט (במקרה זה דמיון מודרך): "בכל דור ודור היתה התוועדות החסידים אחד מעמודי התווך בבניין החסידות והדרכת החסידים. חוש הציור הוא אחד מחשובי כוחות וחושי הנפש, המביאים לעניינים גדולים, הן בעניין של השכלה והן בעניין של עבודה, והוד כ"ק אבותינו רבותינו הקדושים הוקירו מאד את בעלי חוש הציור". (ליקוטי דיבורים, ח"א, ליקוט ז, חג השבועות תרצ"ד).

לעניינו, אין ספק כי לצד מגמות מסוימות שנחלשו ואף נעלמו בחסידות, התפתחו והועצמו דברים אחרים שמייחדים אותה, כמו כל תנועה חיה, ואין להתייחס אל תנועה זו כאל מאובן שקפא אלא כאל תנועה חיה ומשתנה שיש לה אפיונים מרתקים. אין ספק כי עבודה נפשית פסיכולוגית לצד טכניקות של תרפיה, כמו גם מושגים של מודעות אישית והכרה עצמית, התפתחו והתעצמו בחסידות המאוחרת – התפתחות השוללת התייחסות שלילית כניוון וכדומה, אלא מעניקה לחסידות זו את מקומה שלה.  

פרנץ רוזנצווייג, אשר שהה בוורשה כששימש קצין גרמני במלחמת העולם הראשונה, ניצל הזדמנות זו להיכנס לשטיבל של חסידים ולחוות איתם את השבת, את התפילות ואת הסעודה השלישית. התרשמותו הייתה גדולה מאוד, והיא ניכרת במכתב שכתב לאמו בגרמנית, ובו הוא מתייחס לשאלת ההתנוונות:

28 במאי, 1918

הייתי בוורשה בשבת בערב, סמוך לשעה שבע… הייתי בעיקר ברובע היהודי… בשבת נקריתי ל"שיטבל" חסידי. … גם אצל החסידים היה בולט האופי הגברי הטהור בעיקר כשהם יושבים בין השמשות בין מנחה למעריב לאכול סעודה שלישית… היא אכילה אמנם סמלית בלבד (אם בגלל המלחמה או מטעם אחר, איני יודע). הדבר העיקרי בסעודה זו היו הזמירות. כזאת עוד לא שמעתי מימי. הם אינם זקוקים לעוגב – איזו התלהבות סוערת, ילדים וישישים שלובים יחד. … גם תפילה כמו שם – לא ראיתי בחיי. אינני מאמין בדיבורים על התנוונות. אלה הרואים זאת עתה כהתנוונות היו רואים זאת גם לפני מאה וחמישים שנה.[6]

דבריו של רוזנצווייג מ-1918, המבקרים את רואי ההתנוונות, חריפים, וזאת משום שהם רומזים כי פרשני הניוון יכולים לתאר גם את דורו של הבעש"ט ואת ראשית החסידות (150 שנה לפני 1918) באותו האופן.

 

לא הלכו לישון: חסידות המאה העשרים

בחושבנו על חסידות המאה העשרים אנו נוטים לחשוב על החסידויות הגדולות כגור ואלכסנדר, אולם במידה שאינה פחותה, לא בכמות ולא באיכות, פזורות היו ברחבי אירופה מאות חסידויות שמעולם לא נחקרו, וחלקן אף לא ידועות כלל למחקר:

בהתייחסות למאה העשרים כבר הראה גארב כי התקיימו חבורות חסידיות מיסטיות רבות, כמו: חסידי תולדות אהרון תלמידיו של הרב אהרון ראטה (1894-1947); חסידות פיאסצנה; חסידות ברסלב; חסידות איז'ביצה-ראדין, שיסודה ברבי מרדכי יוסף ליינר מן המאה התשע-עשרה ותפוצת תורתה בעיקר בשלהי המאה התשע-עשרה ובמאה העשרים, בייחוד בשל כתביו של רבי צדוק הכהן מלובלין (סוף המאה התשע-עשרה); לצדן עמדו חסידויות בעלות הגות חדשנית כמו חב"ד וסאטמר ודמויות ייחודיות שפעלו בשולי העולם החסידי כהלל צייטלין.[7]

אפשר להוסיף לרשימה זו חסידויות ואישיים חסידים שטרם זכו למחקר מקיף, אם בכלל, כמו:

• חסידות דז'יקוב, המונה דמויות רוחניות ייחודיות כרבי נפתלי חיים הורביץ (1894-1840), שעלה ארצה בשנת תרכ"ז ונפטר בירושלים ביום הכיפורים תרנ"ה, בעל כתבים מיסטיים מובהקים כ"מנחה חדשה" (פירוש להגדה של פסח המיוסד על תורת הקבלה), ודודו רבי ראובן מדמביץ (בן רבי אליעזר מדזיקוב), שחי חיי פרישות ואקסטזה: מגיל שתים-עשרה לא ישן כלל בשבת ונהג לרקוד במשך כל השבת עד שחסידיו נהגו להכין משמרות כדי לרקוד איתו.[8] אדמו"רהּ האחרון של חסידות זו, ר' אלטר יחזקאל הורוביץ הי"ד, ששהה בזמן השואה בגטו טרנוב, ונרצח באופן טרגי ואכזרי בירייה במחנה פלאשוב 1942, תואר רבות כדמות מיסטית שהתנהלה באופן דומה לצדיקים מראשית תנועת החסידות וכבעל תפילה סוחף שמתפלל בלהט ובשאגה עד כדי אקסטזה.[9] אדמו"ר זה מתואר גם כידען בחוכמות העולם וכבעל השקפה פתוחה. הוא היה חבר ב"אגודת ישראל" ובין תומכי הקו הארץ-ישראלי שבו. כמו כן, הוא עודד התיישבות בארץ ואף הקמה של חוות הכשרה לעלייה בכפר נזניוב, אצל חסיד דז'יקוב, ר' קופל ביגל אייזן. בשנת תר"פ הוא עצמו הודיע, קבל עם ועדה, על כוונתו לעלות לארץ, ואולם בסופו של דבר נמנע מכך עקב התנגדותו הנחרצת של חותנו, האדמו"ר מוויז'ניץ.
•  חסידות סקאלי, של צאצאי המגיד מזלוטשוב (רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב). האדמו"רּ, ר' דוד יצחק אייזיק רבינוביץ (1898-1979), היגר לווינה לאחר מלחמת עולם הראשונה וכתב בה בשנות העשרים את "ספר החזיונות", שבו הוא מתאר את חלומותיו וחזיונותיו. הספר ספון בכתב יד אצל האדמו"ר מסקאליע הנוכחי בארצות הברית, ואשר הנהגות רבות לו על דרך הקבלה.[10]
• האדמו"ר מטיטשין (או טיטשן), רבי שלמה אריה ליב וינשלבוים (1927-1847), אשר ספרו "הכנת לב לתפילה" מכיל תרגילי הדמיה רבים.[11] האדמו"ר ההדיר מחדש את הספר הקבלי "קול בוכים: קינת סתרים" של רבי אברהם גלנטי, ממקובלי צפת במאה השש-עשרה, תלמיד הרמ"ק. האדמו"ר מטיטשין מתואר כמיסטיקן מובהק בעל יכולת מופתית ורפואית החי ובעל אקסטזה דתית: "תפילותיו נערכו בהתלהבות רבה ועד ראיה מספר שבהגיעו לפסוקי דזמרא בער ממש כמלאך והכניס את כל קהל המתפללים לתוך אכסטאזה דתית עליונה".[12] אדמו"ר זה היה אדמו"ר בזכות עצמו, ולא זכה לכך מכוח השושלת. אביו היה יהודי כפרי פשוט. זו דוגמה, שאינה יחידאית, לאדמו"ר בחסידות המאוחרת שאינו בן לשושלת אדמו"רית. את האדמו"ר מטיטשין, שהתפרסם כבעל מופת, פקדו המונים, בני ברית ושאינם בני ברית, עד כדי כך שהיו צריכים להמתין כמה ימים כדי להיפגש איתו. האורחים בטיטשין היו רבים מן התושבים, וכך נכתב על מצבתו: "…אלפים ורבבות מאחב"י הסתופפו בצל קדושתו / רבים מגויי הארץ נהרו אליו לקבל ברכתו…". אך "לאחר פטירתו ירדה העיר טיטשין מגדולה ורבים מתושביה נשבר מטה לחמם והוצרכו לנדוד למקומות אחרות לפרנס את שבר רעבון בתיהם".[13]

 

אלו דוגמאות ספורות מתוך רבות, המעידות על קיומה של חסידות תוססת ורעננה. באמרנו זאת אין אנו מטשטשים את היעלמותם של מרכיבים יסודיים וראשוניים, אלא אנו מנסים לראות את התמונה באופן יותר מורכב. לצד היחלשות של מרכיבים אחדים ישנה גם מגמה של המשכיות ויש התפתחויות חדשות, כמו תרגילי הדמיה פסיכולוגיים רבים, המתפתחים באופן מפתיע דווקא במאה העשרים.[14] תרגילים אלה מוכרים מתורותיו של האדמו"ר מפיאסצנה, אך לא רק מהן: אפשר למוצאם בכתבי חסידים ואדמו"רים שונים. אחד מהם הוא רבי מנחם עקשטיין.

 

קרקוב, 1921: ניו-אייג'

ב-1921 התפרסם בווינה ספר קצר ושמו "תנאי הנפש להשגת החסידות" מאת מנחם עקשטיין (1942-1884). הכותב הנו חסיד דז'יקוב[15].. נושאים כמו מודעות עצמית, פיצול הנפש, תרגילי הדמיה רבים ומורכבים, ונעז לומר אף מוזרים – מופיעים בו ותופסים בו מקום מרכזי. אפשר למצוא בסגנונו של ר' עקשטיין אלמנטים שנושאים בעינינו רוח ניו-אייג'ית במקצת,[16] ולא פלא שכעת הוא זוכה לעדנה בקרב חוגים נאו-חסידיים ובקרב מעגלים של חוזרים בתשובה, בייחוד בזרם חסידות ברסלב.[17]

לא כאן המקום להאריך בסוגי תרגילי ההדמיה שספר זה מציע לקוראיו, ולעמוד על אופיים הייחודי. הרוצה יוכל לעיין מעט במה שנכתב על ספר זה.[18] רצוננו לעמוד כאן על שימוש במונחים קדם-היפנוטיים בפרקטיקת ההדמיה של ר' עקשטיין, ובכך לגעת מעט בנושא הניו-אייג' החסידי. לפני שנציג זאת רק נעיר במאמר מוסגר כי עצם שמו של הספר, "תנאי הנפש להשגת החסידות", מעיד לא על יסודות הגותיים אלא על יסודות פסיכולוגיים כיסודות בסיסיים עבור השגת החסידות – יסודות שלמעלה הצענו כי כדאי לאמצם בתור פרמטרים בבחינת החסידות וכי הם עשויים להניב תוצאות שונות מן המחקרים של פייקאז' ושל ממשיכיו הרבים.

 

מפרנץ מֵסְמֵר ועד רבי מנחם עקשטיין

בפברואר 1778 הגיע פרנץ אנטון מסמר (Mesmer) לפריז, והכריז על גילויו של הנוזל העליון (superfine fluid) שנמצא ומקיף כל גוף. לאמיתו של דבר, מסמר מעולם לא ראה נוזל זה. מסמר כינה את אותו נוזל, או "פלוידום", "סוכן של הטבע", וטען כי הוא מספק חום, אור, חשמל ומגנטיות. הוא שיבח בעיקר את סגולותיו של נוזל זה בתחום הרפואה,[19] והסביר כי מחלות נוצרות ממחסום בזרימתו של נוזל זה בחלקי הגוף, המקביל בפעולתו ל"מגנט". עם זאת, הוא טען, ישנם אנשים היכולים לשלוט ולתַגבֵּר את זרימתו ואת פעולתו של הפלוידום באמצעות פעולה, שלימים תקרא "מִסְמוּר" (mesmerizing). הכוונה למעין עיסוי של הגוף המשקם את בריאות האדם ואת ההרמוניה בין האדם ובין הטבע.

מה שקידם את תפיסת הפלוידום של מסמר יותר מכול הוא הצלחתו המסחררת לגרום לנוזל זה "לפעול": מסמר הכניס את מטופליו להתקפים כמו-אפילפטיים או לטראנסים מסוג של הליכה בשינה, ובכך לרפא אותם ממחלות מגוונות, מעיוורון ועד דיכאון הנוצר מיתר פעילות של הטחול. מסמר ותלמידיו קיימו הופעות מרתקות: הם ישבו כך שרגלי המטופל היו מסוגרות בתוך רגליהם, והריצו את אצבעותיהם במיומנות רבה לאורך כל גופו של המטופל בחיפוש אחר הקוטביות של המגנטים הזעירים המרכיבים את הכוח המגנטי העצום של הגוף בכללותו.

פרנץ מסמר (1815-1734) נולד בעיירה איזנאנג (Iznang) שליד ימת קונסטאנס (כיום בגרמניה). הוא למד והתמחה ברפואה בווינה בזמן שבמדעי הרפואה העִרבוב בין ניוטוניזם ואסטרולוגיה היה קביל. תורתו הופצה ברחבי אירופה, ומסמריזם הפך למושג שמשמעותו קיום נוזל מגנטי בכל חי. תפיסת ה"פלוידום" המסמרית נפוצה ברחבי אירופה גם לאחר שמדענים שונים דחו אותה. לעניינו, חוקרים כ-ג' קריפל זיהו קו היסטורי רציף בין רעיונות המסמריזם ובין התפתחות הפסיכולוגיה של הדת וההיפנוזה במחצית המאה התשע-עשרה.[20]

ג'יימס ברייד (1795- 1860), המכונה אבי ההיפנוזה המודרנית, היה מנתח ופיזיולוג סקוטי. ב-1841 הוא נפגש עם התופעה המסמרית באופן אישי.[21] במעמד זה הבריק במוחו של ברייד הרעיון כי הוא גילה את המנגנון הטבעי של הפסיכופיזיולוגיה המונח ביסודן של תופעות אמינות אלו. ברייד דחה את תפיסת הפלוידום של מסמר, והציב במקומה מודל פסיכולוגי "טהור" שמבוסס על המושגים "הכרתי" ו"תת-הכרתי" וייחס את יכולות הריפוי ואת הפרצפציות העל-נורמליות של המצב המסמרי לריכוז האינטנסיבי שההיפנוזה מזרזת באופן מלאכותי.[22] יוצא אפוא כי התופעה המסמרית התקבלה כאמינה, אלא שהוצגה באור אחר – כתופעה פסיכולוגית השייכת לתחום ההיפנוזה, ולא כביטוי לקיומו של נוזל מסתורי.

נראה כי התקבלותן של תופעות מסמריות אלה בסופו של דבר, במדעי הנפש, והעיסוק הפסיכולוגי הגובר בתורות היפנוזה בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים – עיסוק –שיישם תופעות היפנוטיות-מסמריות – איפשר למושגים השייכים למסמריות להיות חלק מן השיח האירופי ולחדור לתוך השפה היומיומית. על אף שמושג ה"פלוידום" נדחה, הוא אומץ לתוך השיח והטרמינולוגיה במעגלים מסוימים, אם כי לאו דווקא במשמעותו המקורית, של קיום ממשי של נוזל נסתר, אלא במובן של השפעה רוחנית של אדם על חברו. נוסף לכך, ברייד יצק לתוך הטרמינולוגיה היומיומית את המושג סוגסטיה (suggestion) שמשמעותו השפעה תת-מודעת על מחשבות האחר.

 

באופן מפתיע ר' מנחם עקשטיין משתמש במושג "פלוידום" כמו שהוא, וכן במושג "סוגסטיה", על אף שבפתיחה לספרו הוא רומז שכל מקורותיו וידיעותיו באים מתוככי היהדות בלבד. הפלוידום לא מוצג אצלו כנוזל על פי תורתו של מסמר אלא ככוח טמיר הקיים בעולם ועובר מאדם אחד למשנהו ומתבטא ביכולת ההשפעה על הזולת. על ידי כוח טמיר זה מסביר ר' עקשטיין את הערך שרואה החסידות בהתאספות חסידים יחד, ומעל הכול הוא טוען כי לכוח זה יש ערך גדול מאוד בתורת החסידות:

זאת ידוע שהחסידות נותנת ערך גדול מאוד להאספות והקבוצים בשבתות ובחגים. סבת הדבר הוא כי היא מתחשבת הרבה עם ההשפעות והכוחות העוברים מאדם על חברו. …הננו רואים הרבה פעמים איך אדם שהוא שמח וטוב לב יכול לשמח חבורת אנשים בהופעתו בלבד, אף שאינו עושה שום פעולה לשמחם, כאילו קווי שמחה בלתי נראים לעיניים, נאצלים ממנו וחודרים לתוך לבבם ומעוררים גם בהם את רגש השמחה. ככה גם אדם שהוא עצב ומר רוח יכול להעציב אחרים בהתקרבותו בלבד, כאלו איזה ענני תוגה הולכים לפניו ומתפרשים על לב חבריו. החסידות נותנת לכוח הטמיר הזה (פלוּידוּם) היוצא מכל אדם ערך גדול מאוד, לפי שבענייני הדת הכוח הזה הוא גדול הרבה יותר מבשאר עניינים שבעולם.[23]

מה מאוד ישתוממו כל חכמי התבל בהיוודעם פעם, שכל מה שהם יודעים כעת מכוחות הנפלאים האלה שבני אדם מקבלים ומשפיעים הדדי (סוגסטיה) היא כטיפה מן הים כלפי מה שהחסידות יודעת ומבינה בזה. (שם, עמ' נב)

גם השפעת הצדיק על החסיד, מוסברת על פיו, על ידי אותו כוח טמיר, היוצא מן הצדיק וכן הוא עומד על אפשרות של השפעה היפנוטית אלימה: "ישנם גם כאן מקרים יוצאים מן הכלל שהדיבורים מסירים את כל המסכים וחודרים בחזקה לבב, אף נגד דעת ורצון השומעים".[24]

ר' עקשטיין מתייחס לכוח נסתר זה גם בתיאור התפילה החסידית: "אם חסידים מתפללים יחד וביניהם הרבה גדולים אשר כבר העלו את נשמתם למדרגה גבוהה, אזי בית התמלא כאילו הוא מתמלא מקווים אלקיים, התפעלות הנפש עוברת מאדם לאדם והגדולים משפיעים על הקטנים".[25]

המשמעות המשותפת העומדת ביסודם של כל המושגים האלו: פלוידום, אור, קווים אלוהיים – היא תפיסה מיסטית ביסודה, שלפיה ישנו כוח קוסמי כלל-עולמי וישנם אנשים כשרוניים היודעים לנצלו היטב ולטובה. במושגים קבליים: ישנם אנשים (כמו הצדיק) היכולים למשוך כוחות מן העליונים: "קווים אלוהיים" – ולהשתמש בהם בעולם הזה, למשוך שֶפע-על כדי להשפיע: "והגדולים משפעים על הקטנים". תפיסה זו השפיעה על יצירת פרקטיקות חסידיות ועל אופיין.

אחד ממאפייני הניו-אייג' הוא השימוש במדעים כדי להוכיח תאוריות רוחניות והצורך המובהק להצדקה מדעית. אפשר למצוא בספריהם של הרב גינצבורג או של הרב שטיינזלץ למשל ידע רב והפניות למחקר מדעי הטבע. עבודה נפשית אישית במכונים חסידיים ונאו-חסידיים שונים נזקקת לידע של מדעי הנפש, ועושה בו שימוש רב ומגוון. טכניקות מדיטטיביות מן המזרח ורפואות אלטרנטיביות עוברות "גיור" ומוצעות לקהל שומרי תורה ומצוות כטכניקות בעבודת ה'. התפתחות הפרקטיקה הפסיכולוגית משלהי המאה התשע-עשרה בלבוש מדעי מובהק, שגם הושפעה לא מעט מן המזרח הרחוק, אִפשרה פיתוח של טכניקות ופרקטיקות בחסידות המאה העשרים שלא היה להן כמעט תקדים בדורות הראשונים של החסידות, והיום הן בשיאן. מכונים כמו "דמיון נובע" או "מכון כוונה יהודית", מכללת אילימה, סדנאות ההעצמה וקורסים חרדיים של הקשבה לגוף ולנפש, הם המעט ממעגל נאו-חסידי של "דרך חדשה שהיא ישנה… שכבר הלכו בה אבותינו" (רבי נחמן מברסלב).