צמחונות אידיאולוגית היא כפירה
הססמה "בשר זה רצח" נשענת על השוואה בין בני אדם לבעלי חיים. אך ההשוואה הזו שומטת את הקרקע מתחת לאחריותנו המוסרית, כפי שעוצבה בברית שבין אברהם לנח, ומתעלמת מדרכה של תורה
יואב שורק
יואב שורק הוא עיתונאי ב'מקור ראשון' ודוקטורנט למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. ספרו הברית הישראלית עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת ידיעות ספרים
הטענה כי הצמחונות פוגעת בהיררכיה הקיימת בין אדם לבהמה, היא אולי הטענה המוכרת והוותיקה מכולן נגד הצמחונות. אשר על כן, לא פעם היא נדחית בנחרת-בוז בידי הצמחונים, או נתפסת כקלישאה ריקה מתוכן. וכי חייבים לאכול פגרי בעלי חיים כדי לומר שהאדם אחראי, מוסרית, לתיקונו של עולם?
ובכן, מסתבר שהתשובה חיובית. בשורות הבאות אני מבקש לשוב אל הטענה השחוקה הזו ולטעון אותה שוב, בקול רם. אבקש להראות עד כמה מושתתת הצמחונות האידיאולוגית על ביטול מעלת האדם ותפקידו בבריאה, ועד כמה עמדה זו עומדת בניגוד לתשתית המוסרית הבסיסית ביותר של החברה האנושית, כפי שלמדנו בתורה, תשתית שעוצבה בברית שבין אלוהים לנח.
א
יש סוגים שונים של צמחונות. יש צמחונות שבאה מעדינות נפש פשוטה: קשה לו לאדם עם ההרג והדם, גם של בעלי חיים, והוא מעדיף דיאטה עדינה יותר, כזו שאינה כרוכה בנטילת חיים. יש גם צמחונות שבאה מסלידה מתעשיית הבשר שבמקומותינו, שיש בה בנליזציה של השחיטה וכרוכה במקרים מסוימים באכזריות מיותרת. צמחונות כזו, העומדת על כך שאדם יהיה מודע לכך ששניצל איננו 'מוצר צריכה בסיסי' אלא חלק מתרנגולת, נראית לי קבילה ואף ראויה להערכה.
אבל צמחונות כזו לא תטיף לאחרים להימנע מלאכול בשר; היא לא תרגיש חוסר נוחות מתפילין או מספר תורה, וגם לא תזדעזע מן הרעיון של קרבנות מן החי. ובעיקר, היא לא תצעק בכיכרות ש"בשר זה רצח".
לעומתה, הצמחונות האידיאולוגית נוגעת בשורש העניין. הצמחונות האידיאולוגית סבורה שאין לבני אדם הצדקה לנטול את חייהם של בעלי חיים לשם מאכל. בעומק הטענה ש"בשר זה רצח" מונחת הקביעה ש"בהמה זה אדם". בסרטון המופץ כיום ברשת רואים צעירה הנכנסת למסעדת בשרים ופותחת במונולוג קורע לב על "הילדה שלי", שלקחו אותה וטבחו אותה, כשהכוונה – כך מתברר בהמשך – היא לעגלה שנלקחה לשחיטה. אין זו טקטיקה מקרית: אילו הצעירה הייתה מדברת על העגלה שנלקחה, היו הסועדים הקרניבורים מניפים יד בביטול. הניסיון לזעזע באמצעות ההשוואה לילדה נוגע בעומק הטענה, שהייתה תמיד ועודנה זו: אין יתרון לאדם על הבהמה, ואין לאחד את הזכות לנטול את חיי השני.
יבוא מי שיבוא ויאמר שהטענה הצמחונית איננה על עצם היתרון של אדם על בעל חיים, אלא היא טענה מסדר נמוך יותר, לפיה בעלי חיים אינם צמחים, אלא יצורים בעלי רגש וכאב, והריגה לצורך מאכל מתעלמת מכך. אלא שטיעון זה אינו עומד במבחן הביקורת: לאורך רוב תולדות האנושות, עד העידן המודרני, בני אדם חיו בקרבה רבה מאוד לבעלי חיים. "אנחנו ובעירנו", אומרים בני ישראל פעם אחר פעם כשהם צמאים למים, ואפילו מצוות השבת והשמיטה כוללות את הבהמה יחד עם שאר בני הבית. כמו בבדיחה על הוצאת העז, בני אדם חיו עם בהמות ופיתחו אתן יחסים משמעותיים – כפי שניתן לראות עד היום בכל החברות המסורתיות יותר, רועים ונוודים וחקלאים כאחד. ובכל החברות הללו, איש לא שמע מעולם על צמחונות. האנשים שגידלו בעלי חיים בקרבה גדולה מאוד, לא תהו מעולם על הזכות לשחוט את בעלי החיים ולאכול אותם.
בחברות המסורתיות היה ברור לכולם, ככל הנראה, שיש הבדל מהותי בין אדם לבהמה; שהאדם הוא חבר או אויב, אך הבהמה היא רכוש. אשר על כן, ולאור היתרונות התזונתיים שהמזון מן החי מציע, טבעי שאדם יאכל את בהמותיו. אמנם, חלק ממעלת האדם היא שאין הוא חיית-טרף, ואין הוא מתעלם מסבל בעלי החיים; ולכן אין הוא קורע אבר מן החי (דומני שזו פרקטיקה מקובלת בכל האנושות – אמנם בני המסאי, למשל, שותים דם בהמות חיות, שהלכתית הוא ללא ספק אבר מן החי, אך זה נעשה בדרך שאין בה מכאב נשיכת הטורף או ההתבוססות בדם), וגם כאשר הוא שוחט, הוא מחפש דרכים מהירות ויעילות לנטילת חיי הבהמה בכמה שפחות סבל.
כשנוברים לעומקה של הצמחונות האידיאולוגית, מוצאים את הקביעה הרדיקלית שאכילת בעלי חיים על ידי בני אדם היא 'ספישיזם' (מן המילה Species), כלומר, אפליה על רקע המין הביולוגי, העדפת המין האנושי על שאר מיני בעלי החיים, אפליה שראויה להצטרף אל האפליות המגונות כמו גזענות ושוביניזם. במילים אחרות: בשיח הרדיקלי החדש, להיות אוכל בשר זה נורא כמעט כמו להאמין שעם ישראל הוא עם סגולה, ושיש לו תפקיד מיוחד בתולדות האנושות.
ב
מול טענות רדיקליות כאלה, הממשיכות את המפעל ההיסטורי שמוחק כל היררכיה בשם ערך השוויון, יש להעמיד חומה איתנה המעגנת את ההיררכיה בין אדם לחיה, ומצילה אותנו מהתפרקות גמורה ומאבדן האחריות המוסרית.
שהרי מהי אחריות מוסרית אם לא הטענה שאדם נברא בצלם אלוהים, בצלמו של הבורא, על מנת להנהיג את העולם?
היה עולם לפני המבול. בעולם הזה לא היו לאומים, לא היו גבולות, וכנראה גם לא היו טורפים ונטרפים. בני אדם הורשו לאכול פירות וזרעים, ובעלי חיים הורשו לאכול ירק עשב, והכול היה נפלא. בני האלוהים התערבו בבנות האדם, וכל בשר השחית את דרכו על הארץ מין בשאינו מינו, עד שהכול נידון להיחרב.
ועולם חדש נוצר: עולם שבו יש בהמה טמאה וטהורה, טורף ונטרף, אדם וחיה. ובעוד שבסיבוב הראשון הוטל על האדם לנהל את העולם – "ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" – הפעם אחריותו המוסרית הורחבה, והושם דגש על אי-סובלנות חריפה לרצח.
בסיבוב הראשון, האנושות התחילה מקרבן – ורצח; בסיבוב השני, האנושות מתחילה מקרבן – ומהתוויית קו ברור באשר לאחריות לחיי אדם:
וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם:
פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ.
וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ.
כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה; כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל.
אַךְ-בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ.
וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ
וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו, אֶדְרֹשׁ אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם.
שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם.
וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ, שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ-בָהּ.
זוהי ברית מאלפת, במבנה שלה ובנושאים שלה. היא מברכת את האדם בפרייה ורבייה ובמילוי הארץ, בפתיחה ובסיום, אך בגוף הדברים היא מגדירה את המבנה החדש של היחסים בתוך העולם.
מה כולל המבנה הזה? (א) שליטת האדם בחי; (ב) אכילת האדם את החי; (ג) איסור אכילת דם (או אבר מן החי); (ג) איסור הריגת אדם על ידי בעלי חיים; (ד) איסור הריגת אדם על ידי אדם; (ה) חובת הריגת רוצח בבית דין.
יש כאן, ללא ספק, כריכה יחדיו של שני הנושאים הללו: קדושת חיי אדם והיתר אכילת החי.
השיא הוא במצווה המוטלת על בני אדם לעשות דין ברוצחים ("שופך דם האדם באדם דמו יישפך"), מצווה קשה ותובענית, המוצדקת רק מכוח תפקידו הנישא והאחראי של האדם ("כי בצלם אלוהים עשה את האדם"). אך הנימוק "כי בצלם אלוהים עשה את האדם" מכוון, כנראה, גם לחוסר הסובלנות החריף כלפי הריגת אדם, חוסר סובלנות החל אפילו כלפי חיות-טרף ("מיד כל חיה אדרשנו").
אבל איכשהו, כהקדמה לכל זה, מופיע העניין הלכאורה-טריוויאלי של שינוי תזונת האדם: בסדר החדש, בעלי החיים ייראו מבני אדם באשר הם (דבר שלא הובטח לאדם הראשון), ונוסף על כך "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאוכלה". מדובר בהיתר גורף ולכתחילאי: "כירק עשב נתתי לכם את כל". ההסתייגות היא אחת: "בשר בנפשו דמו לא תאכלו".
במילים אחרות, עליונות האדם ואחריותו המוסרית מתבטאות בכך שבעלי החיים יראים מן האדם; בכך שלבני אדם הזכות המוחלטת לאכול את בעלי החיים כאילו היו צמחים; ובכך שעל בני האדם להיזהר מלאכול את הדם, או את הבשר החי עדיין, של בעלי החיים באשר הם. נוסף על כך, אף שבעולם החדש יש עוד טורפים מלבד האדם, נפש האדם איננה הפקר לשיניהם.
כל זה קשור באופן הדוק, זועק הכתוב, לתפקידו ולאחריותו המוסרית של האדם על העולם, בהיותו נברא בצלם אלוהים.
ג
אמנם, היהודי נדרש ליותר מאשר שאר בני נח. בעוד בני נח מצווים רק להימנע מאבר מן החי, היהודי מתבקש להימנע מאכילת שורה ארוכה של בעלי חיים; גם את הבהמות והעופות המותרים, הוא מוזהר שלא לשחוט "אותו ואת בנו" ביום אחד ולא לקחת את "האם על הבנים"; השחיטה צריכה להיעשות "כאשר ציוויתיך"; ואפילו הבישול אסור שייעשה "גדי בחלב אמו". מהכתוב אפילו משמע, שבעצם לא הותרה אכילת בשר לבני ישראל אלא אגב הקרבנות.
במילים אחרות, הרגישות לאכילה מן החי קיימת – הן בשבע מצוות בני נח, והן וביתר שאת במצוות שנצטוו ישראל. ועוד יותר, במה שישראל החמירו על עצמם כהנה וכהנה, הן בענייני שחיטה והן בענייני בשר וחלב, עד שהמטבח היהודי נעשה לכזה שבו כל הקשור לבשר מסתבך והולך. ועם כל זה ולפני כל זה, העיקרון היסודי שבו יכול אדם לשחוט בעלי חיים למאכלו, הוא מושכל יסוד, בקומה האנושית הכללית של התורה. הצמחונות האידיאולוגית, אפוא, חותרת תחת הנחות היסוד של תורת ישראל.
הפרויקט הליברלי של מחיקת כל ההיררכיות וקידוש השוויון הוא פרויקט מסוכן, שקשה מאוד להילחם בו. הוא בגדר 'מינות דמשכא' של דורנו. השוויון הפך למושכל יסוד, כזה שאסור לערער עליו ולתהות עליו, וכל המסורות הלא-שוויוניות צריכות להימחק מפניו. במסגרת מאמר קצר זה, אינני יכול להיכנס לדיון המהותי הזה, אף שהוא חשוב ביותר – ורק אציין שגם במקרה זה אין הוא עומד במבחן הביקורת. אם האדם הוא כמו חיה, אזי הוא יכול להיות טורף כמותה, ואף ללקק את האצבעות מן הדם ולהתנהג באכזריות. רק בשל היותו אדם ולא חיה הוא מוטרד מן העניין המוסרי ומבקש לעדן את הכרוך באכילת בשר.
אבל האדם אינו חיה. הוא נברא בצלם אלוהים, ועליו לנהל את העולם ולהשתמש במשאביו בדרך המועילה והאחראית ביותר, על מנת להביא את האנושות למדרגה גבוהה יותר. כחלק מאחריותו, עליו להבין שהוא נבדל לחלוטין מבעלי החיים, ושחייהם אינם בעלי ערך כחייו. כחלק מאחריותו, עליו להיזהר מאכזריות יתירה, לחוש לצער בעלי חיים, וגם לדאוג לעתיד כדור הארץ. מכל השיקולים הללו, הוא עשוי להיות צמחוני – או לא, זה כבר ויכוח אחר. אבל אסור לו בשום אופן להשלים עם הססמה הרעה, האנטי מוסרית, הטוענת כי "בשר זה רצח".
