החמרות לא צנועות

שמואל שטח
18/02/2008

תהליך ההחמרות בצניעות הוא עוד ניצחון ליצר. חוסר האבחנה בין מה שמוביל לפריצות אמיתית, לבין מה שרק אדם בעל מחשבה עקומה יחשיב כפריצות, הוא הבעיה.

"ראינו לחובה להודיע בשער בת רבים על מכשול הפריצות הגדול שאירע במחננו. ישראל עם קדושים, אך מפני שיש לאפרושי מאיסורא, ולחזק דת משה ויהודית, על כל יהודי להודיע ולהזהיר מפני היצר המשתולל בקרבינו.
לאחרונה נחלשה דעתם של כמה תלמידי ישיבות. יצרם לא עמד בפניהם עד שהיו צריכים להתרחק אפילו מאישה שמלמדת פרק ב"כיצד מתצפתין". אף שלא היה חשש ל"קול באישה ערווה" ולא חשש לבגדים לא צנועים, ואף על פי כן, לא החזיק ליבם.
ובפרט כעת שרבתה הפריצות ויש הטוענים שאין אנו יכולים לדור באותו חדר מורים משום החשש למעשי תועבה. ואנו בעוה"ר אם לא ניזהר מהיצר, נגיע למצב בו לא תיוולד ביצה בכל ארעא דישראל.
והנה עינינו רואות את עיר החטאים, הסמוכה לכביש געהה אשר בה כל בר בי רב דחד יומא מתגרה מאצבע של אישה. וכבר שמעו אוזנינו על טובי בחורינו שנכשלו, ר"ל, בעוון "לא תתורו" בהיותם מתפלפלים בסוגיות צניעות מלבושיהן של בנות ישראל החסודות שעברו ברשות הרבים.
אין לנו אלא להיזהר בכל אלה ולעשות סייג. וכבר אמרו גדולי הדור, כי הגדר הטובה ביותר הינה להיות "מענטש" (בן אדם). מי שיתנהג ע"פ השכל הישר, חזקה עליו כי יוכל להבחין בין רע ובין טוב, בין צנוע לפרוץ. ואילו מי שלא יתנהג כאדם, יראה הכול באור של פריצות עד כי עיניו יסמאו ויאלץ להישאר ספון ומובדל".
עד כאן הפשקוויל שלא פורסם.

ניצחון ליצר

יש לא מעט ציניות בדברים אך יש בהם הרבה אמת. התהליך שעובר על חלק מהציבור הדתי בעניין ההחמרות בצניעות הוא עוד ניצחון ליצר. חוסר האבחנה בין מה שמוביל לפריצות אמיתית (ולא חסרה כזו בצבא), לבין מה שרק אדם בעל מחשבה עקומה יחשיב כפריצות, הוא שורש הבעיה.
הגמרא (בקידושין דף פ"א עמוד ב'), מספרת לנו אודות רב אחא בר אבא שבא "לבקר את הנכדים" בביתו של רב חסדא חתנו. רב אחא, החזיק את נכדתו והושיב אותה על ברכיו. רב חסדא היה המום ממעשה חותנו ושאל אותו: כיצד אתה עושה כדבר הזה והרי "אין משתמשין באישה"? רב אחא ענה לו על ידי כלל חשוב מאוד בהלכות צניעות: "הכול לשם שמיים". רש"י במקום מסביר את כוונת דבריו: "אין דעתי אחריה לחיבת אישות, אלא לחיבת קרובה, ולעשות קורת רוח לאמה כשאני מחבב את בתה" – כשהחזקתי את נכדתי על ברכי לא חשבתי לרגע על שום דבר מיני. כלומר, ישנה חשיבות למחשבתו של האדם בשעת המעשה. עליו לדון אם כוונתו לשם חיבה סתם או משום חיבה של ערווה. במילים אחרות, פריצות, במקרים רבים, היא תלויית פרשנות וכוונה.
דברי התוספות מוכיחים את אותו רעיון מן הכיוון ההפוך. בדיבור המתחיל "הכול לשם שמיים", כתב התוספות: "ועל זו אנו סומכין עכשיו שאנו משתמשים בנשים". ואכן נפסק לאור זאת ברמ"א ש"יש המתירים שאישה כותית תרחץ גבר. ובבתי המרחץ, בהם בני אדם מצויים ואין ייחוד, נוהגים לעשות כן".
אם הדבר הותר במפורש, מדוע אף אחד מאיתנו לא נוהג כך כיום? מדוע אין אף איש הלכה שיסכים שאישה גויה תרחץ את גופו? התשובה היא משום שבהגדרה המקובלת כיום זה מעשה לא ראוי. משום שההיגיון הבריא אומר לאדם: "כאן עליך להחמיר", גם אם יש היתר מפורש.

הבחנה בגבולות

במצבים בהם ההלכה לא קבעה איסור ברור ומוחלט, יש מצבים בהם צריך להקל ויש מצבים בהם צריך להחמיר. רק המחשבה הבריאה והסבירה יכולה לעשות זאת ולהבחין בין מורכבויות המציאות. אם אנו כמחנכים נטיף או נסכים להתרחקות עיוורת, הרי שנותיר את ציבורינו ללא יכולת ההבחנה הזו. דווקא בעת הזו, עת אשר ניסיונות עולים וצצים בה מכל עבר, גם בד' אמותיו של אדם, עלינו לתת כלים. עלינו להדריך את הציבור כפרטים לדעת להחליט היכן על כל אחד ואחד לשים את הגבולות שלו. דווקא משום שאין אפוטרופוס לעריות, כל אדם מחויב להגדיר לעצמו את האסור והמותר בהתאם לנסיבות. מי שיודע רק להגביה את החומות, גורם ליכולת השפיטה לקהות.
יש אנשים הבוחרים בדרך ההרחקה המוחלטת. למראית עין נראה כי בכך טיפסו למדרגה גבוהה של צניעות, אך מבט מעמיק יותר מגלה לעיתים שיש לכך מחיר גדול מאוד דווקא בתחום זה, לא רק בהרהורים אלא גם במעשה.
ה"פשקוויל" בו פתחנו לא בא אלא להראות שניתן להסתכל על בעיות צניעות גם מהצד השני של הסקאלה. על האדם לנהוג על פי ההלכה אך גם להבין את רוחה. חיים של קדושה פירושם לדעת לנוע על הסקאלה בטבעיות, בתבונה ולשם שמיים.

שמואל שטח הוא מנכ"ל נאמני תורה ועבודה ומורה לתלמוד