הלכה ושירות צבאי:פרק 9-מסיבה פלוגתית

 

 

 

 

מסיבה פלוגתית

סיפור המקרה

חיים ודני שאינם דתיים הופקדו על הכנת המסיבה פלוגתית לסיום האימון. במסיבה הוגשו מאכלים שונים, עוגות ושתייה. ניגשת אל חיים ושאלת אותו: “מנין קניתם את הבשרים?”, והוא ענה לך: “את הבשרים קנינו בסופרמרקט, הכל כשר”. “ואת העוגות”, הוספת לשאול, “מאיפה הן?”, והוא ענה: “את העוגות עשתה אימא שלי אבל אל תדאג אצלנו כשר, מפרידים בין בשר לחלב וכל הסיפור הזה, של הדתיים”.

השאלות

האם ניתן לסמוך על דבריו של חיים שאינו דתי, ולאכול את הבשר שלדבריו הוא כשר?

האם ניתן לסמוך על עדותו של חיים בדבר הכשרות בביתו ולאכול את העוגות שאפתה אימו?

שאלה כוללת יותר היא, מה הם גידרי הנאמנות של חייל שאינו דתי?

עקרונות ושיקולים רלוונטיים

מקורות המזון

ראשית, יש ליצור הבחנה בין קנייה ברשת שיווק גדולה, המוחזקת כשומרת כשרות (בארץ בלבד), לבין בית פרטי שקשה להחזיקו ככשר.

נאמנות החייל החילוני

לגבי האפשרות לסמוך על דבריו של חייל שאינו שומר הלכה יש לעיין ב”מיקוד”.

לגבי המקרה הפרטי, יש להקדים ולברר מהי התרשמותך הבלתי אמצעית על טיב יחסיכם. האם מערכת היחסים ביניכם בנויה על אמון מלא, או שמא יש לחשוש שהוא “יעגל פינות” כדי לא לפגוע ברגשותיך הדתיים? במקרה שאתה חושד בו שהוא מנסה להכשילך במזיד, הדבר מעיד על מערכת יחסים עכורה ביותר. מכיוון שלכל מערכת יחסים ישנם שני צדדים, רצוי שתקדים ותבדוק את עצמך ואת השדרים שאתה מעביר לסביבתך.  על כל פנים, האפשרות האחרונה נדירה ביותר.

מיון המידע

בהנחה שאכן החייל נאמן עליך כדובר אמת, יש למיין את המידע המתקבל מן החייל החילוני למידע עובדתי, שמן הסתם נאמן עליך (לדוגמא: המידע “קנינו את הבשר בסופר”), לבין מידע הדורש מיומנות והכרה מעמיקה של המערכת ההילכתית, שיש להטיל ספק במהימנותו (לדוגמא: הטענה “אצלנו בבית שומרים כשרות”).

חשוב להדגיש כי שאלת הכשרות בבתים פרטיים אינה נוגעת רק להפרדה בין בשר לחלב אלא גם לבעיות נוספות, כגון: ניקוי המאכל מחרקים ותולעים (ניפוי קמח, לדוגמא), הפרשת תרו”מ וכדומה. כמו כן יש להיזהר בבשר הנקנה ברשתות  שיווק; לא די שהבשר  “כשר”, דהיינו ששחיטתו כשרה, אלא הוא צריך להיות גם “מוכשר”, כלומר ללא דם אסור.

רמת הצורך

נקודה נוספת שעלינו לקחת בחשבון היא כמובן, הצורך שמולו אנו עומדים. לא הרי מסיבה, שבוודאי אין צורך גדול באכילת העוגה, כהרי אכילה לפני יציאה למשימה צבאית, שלגביה נפעיל מערכת שיקולים אחרת (לדוגמא: מצב דיעבד, שעת הדחק, ספק ספיקה ועוד).


עקרונות במיקוד

מעמדו ההילכתי של החייל החילוני

לכאורה, ניתן היה להציע אמת מבחן אחת בסוגיית נאמנות החייל החילוני והיא בהגדרתו העקרונית  כעובר במזיד או עובר בשוגג, ולכל הגדרה השלכות על נאמנותו. הרי אם החייל החילוני יודע את המותר והאסור, ולאור זאת אנו באים להסתמך על ידיעותיו, שוב אין להגדירו כ”שוגג” אלא “מזיד” (=יודע ואף על פי כן עובר). אך להחלת דין “מזיד” לגביו, השלכות הילכתיות קשות, שהרי המומר לחלל שבתות, ההלכה יוצאת למאבק כולל נגדו (לדוגמא: אוסר יין במגעו כגוי, אין חובה לסייע בהצלתו). כמובן שלעמדה מחמירה זו השלכה על היחס הכללי של הדתי כלפי החילוני; לא הרי שוגג בדבר שיש מקום לקרבו וללמדו, כהרי מזיד! וברור שאם אכן זו הגדרתו – קשה ביותר לשתף עימו פעולה.

אך למעשה, למרות הקשר הקיים לכאורה ביו השאלות, הן אינן תלויות זו בזו. בעיית איקיום מצוות בזמננו אינה נובעת מחוסר ידע, אלא מחוסר מודעות לחובה המוטלת על יהודי לקיימן בשל יהדותו. על מנת שמזיד אכן יוכר ככזה, על האדם להיות מודע לא רק לאיסור שבמעשה אלא גם למשמעותו ולחומרתו  (כך, לדוגמא, בית דין לא יעניש אם לא היו עדים המתרים בעובר העבירה ומעמידים אותו על חומרת מעשהו). בימינו רבים רואים עצמם כיהודים כשרים לכל דבר ואף מוכנים למסור את נפשם בעד עמם ובכל זאת מחללים שבת בפרהסיה. אימודעות זו בולטת בייחוד אצל יהודים שאינם רואים כל סתירה בין לכתם להתפלל את תפילות השבת ולקדשה על היין, ובו בזמן – חילולה בעשיית מלאכה (יהודים “מסורתיים”). לאור זאת,  אין לדון את החילונים כמזידים אלא כאומר מותר שאינו נחשב כמזיד (בגמרא חלקו אם הוא קרוב למזיד או אנוס).[1] לכיוון זה נטו הפוסקים האחרונים הדנים את החילונים כאנוסים, כ”תינוקות שנישבו”, ויש לנהוג בהם כיהודים כשרים לכל דבר.[2]

אך גם הגדרה הילכתית זו: “תינוקות שנישבו” מצריכה בֵאור. יש להבחין בין ההגדרות ההילכתיות, “השפה ההילכתית”, לבין יחסנו האישי אל החילוני. ברור שהמשא ומתן ההילכתי פועל על בסיס החלת כללים ועקרונות קבועים על המציאות המשתנה. אך אין ההגדרות ההילכתיות מתיימרות לשקף את כל ממדיה של המציאות. (לדוגמא: לדעת החזון איש איסור הפעלת מכשיר חשמלי בשבת מקורו באב המלאכה “בונה”.[3] ברור שאין הגדרת חשמל כבונה מסבירה באופן פיזיקלי את פעולת החשמל, אלא את איפיונו ההילכתי). לענייננו, אסור שהפורמולה ההילכתית – “תינוקות שנישבו”, תתורגם ליחס מזלזל ומתנשא כלפי האדם החילוני. במיפגש עם החילוני יש לנהוג בו  כבאדם חושב ובעל שיקול דעת, הראוי לכבוד והערכה, ובוודאי באלה אשר החליטו ליטול חלק מלא באחריות לקיומה של מדינתנו. המכבד אחרים יביא כבוד לעצמו וכבוד למזוהים עם עולמה של תורה, ונמצא שם שמים מתקדש על ידו.

נאמנות החייל החילוני

השאלה השנייה נוגעת לא לשיפוטנו את החילוני אלא ליכולת שלנו לקבל ממנו מידע אמין.

השולחן ערוך קובע: “החשוד לאכול דברים האסורים, בין אם הוא חשוד באיסור תורה בין אם הוא חשוד באיסור דרבנן, אין לסמוך עליו בהם”. (יורה דעה, סימן קיט סעיף א). ויתרה מזאת, נאמר שם (בסעיף ז): “המומר לחלל שבת מומר לכל מצותיה של התורה” וממילא אינו נאמן לכל איסורי התורה.

ואולם, כבר הקדמנו וראינו שבמחללי שבתות שבימינו אין מקום לדין זה כיוון שאין חילולם נובע מכפירה אלא מכך שהשבת קלה בעיניהם. אי לכך, בעיית הנאמנות מצטמצמת לשאלה המקומית, קרי: אדם שאינו מקפיד על הילכות כשרות, לכאורה, לא ניתן לסמוך עליו בהילכות כשרות.

אלא שגם בשאלה זו יש מקום לסמוך על דבריו. הר’ משה פיינשטיין[4] כתב  שיש להבחין בין דין נאמנות לבין ראיה ברורה הנסמכת על הכרה ארוכה ומעמיקה שלא יבוא להכשילנו, שאכן ניתן לסמוך עליה בשעת הדחק. לכאורה, בצבא קשה להסתפק בקביעה זו, שהרי לא פעם אין לך עם החייל שעליו אתה רוצה לסמוך,  אלא הכרות חטופה (בהחלפת כוח במוצב למשל). אך מצד אחר דווקא בצבא ערך האמינות בדיווח הוא מערכי החינוך החשובים והחיוניים ביותר. באופן כללי, ניתן, אם כך, לסמוך על דיווחיו אף בנושאי דת.

עיקרון נוסף לבחינת נאמנות מצוי במקור הבא: “תניא: נאמן עם הארץ לומר פירות לא הוכשרו, אבל אינו נאמן לומר פירות הוכשרו אבל לא נטמאו” (מסכת חגיגה, דף כב עמוד ב) כלומר, יש נאמנות לעם הארץ על מסירת מידע אם הפירות הוכשרו לקבל טומאה (ניתן עליהם מים), אך אין לו נאמנות בשמירת הפירות מטומאה. בהתאמה אפשר לומר בנוגע לאדם חילוני הנאמן עליך שיש להאמין לו לגבי שאלות אינפורמטיביות, כגון: האם טיגנת במחבת בשרית זו ביצה עם גבינה צהובה? יש להסתמך על תשובתו, אך לא ניתן לסמוך על עדותו בדבר ההקפדה שלו או של אחרים על שמירת הכשרות (אלא אם כן הדבר מאומת בדרך אחרת), דהיינו, אין להסתמך על עדותו לגבי מידע הדורש מיומנות, בקיאות ואכפתיות.

למרות כל הנאמר עד כה על החייל להפעיל גם שיקול דעת. בעניין הצורך שבפניו עומד החייל – לעיתים טוב שיחמיר עם עצמו (לדוגמא – יכשיר את המטבח במקום שיסתפק בכשרותו) משיכביד על החייל החילוני בדרישה וחקירה.

הצעות להכרעה

1.    ניתן ליהנות מהבשר (בתנאי שהוא מוכשר).

2.    לא כדאי לאכול מהעוגות.

3.    גם אם החלטת שלא לאכול מחמת הספק אין שום הכרח לעשות “רעש” מהעניין. אמור זאת בצינעה לחבריך הדתיים; אין כאן “לפני עיוור לא תתן מכשול”, שהרי קיימת סבירות רבה שאכן מטבחה של האם כשר כמו אצל משפחות רבות בארצנו – אף כאלו שאינן מקפידות על שמירת שבת.

4.    רצוי להבא לדאוג שבאירגון מסיבות פלוגה או “פריסות” למיניהן יהיה חייל דתי שותף. הצע את עצמך ומנע טרדות מיותרות!




[1]  תלמוד בבלי, מסכת מכות דף ז עמוד ב: תנו רבנן: בשגגה – פרט למזיד, מזיד, פשיטא, בר קטלא הוא! (אלא) אמר רבא, אימא: פרט לאומר מותר. א”ל אביי: אי אומר מותר – אנוס הוא! אמר ליה שאני אומר: האומר מותר – קרוב למזיד הוא.

[2]  שו”ת בנין ציון החדשות סימן כג ובעקבותיו רבים מהאחרונים.

[3]  חזון איש, הלכ’ שבת סי’ נ’ אות ט’ “היכא שמעמיד תכונת האלקטרי על תכונתו, לזרום את זרם החשמל, יש בזה משום בונה”.

[4]  שו”ת אגרות משה חלק יו”ד א’ סימן נד.

קובץ מצורף