הציונות הדתית – ירושלים תחילה / רחל עזריה

אחד העקרונות עליהם חונכנו בני ובנות הציונות הדתית, הוא האחריות שלנו לצביונה היהודי של מדינת ישראל. במסגרת האחריות, הייתה זו הציונות הדתית שהקימה את הרבנות הראשית. חשנו כי עלינו האחריות לשמירת השבת ברשות הרבים, ליצירת תשתית שרותי הדת בישראל עבור כל מי שמעונין להשתמש בה, הקמנו את הזרם הממלכתי דתי אשר פתח את שעריו בפני כל הרוצה בחינוך דתי. ראינו את עצמנו אחראים לכלל החברה הישראלית, לצביון הדתי של כל מדינת ישראל. לקחנו על עצמנו תפקיד זה כי הרגשנו בשר מבשרה של מדינת ישראל והחברה הישראלית, ולכן עבדנו בשיתוף פעולה מלא עם מוסדות המדינה, תוך תחושת שליחות ואחריות.

 

העניין השתרש כל כך בדמנו, עד שככל ששמענו על יותר מסעדות ובתי קפה שסגורים בשבת -כך שמחנו, ככל ששמענו על כך שמופעי תרבות וספורט עוברים לימי שישי וראשון כך שמחנו. וכמובן שזכור הסקנדל בכנסת כשחברי הכנסת מהמפדל דרשו שארץ נהדרת לא תוקרן לאחר כניסת שבת. 
ברור שהיה פה גם אלמנט אישי – כך נהפוך שותפים מלאים כשומרי כשרות באפשרות לאכול במסעדה כאשר היא הופכת להיות כשרה, וכשומרי שבת כאשר אין אנו מפסידים מופעי ספורט ותרבות. אלא שככל שהצלחנו, כך הפך הסיפור מורכב יותר.

 

כיום, לא עוד באחריותנו להוביל את הצביון הדתי במדינת ישראל. היום, לקחו את התפקיד משתתפים חדשים במשחק, הלא הם החרדים אשר במשך שנים התעניינו רק בנעשה בשכונותיהם פנימה ללא כל עניין בנעשה בכלל המדינה והחברה הישראלית. אלא שגישתם זו השתנתה ברבות השנים והחרדים נמצאים דורשים יותר ויותר צביון דתי בכל מקום. גם אם על פניו, אין זה מוגדר כך, בפועל זו ההתנהלות, אשר באה לידי ביטוי במקומות רבים, החל בשכונות חילוניות בירושלים בהן נבנים פתאום שני מקוואות, העומדים ריקים רוב הזמן, דרך רמת אביב בה חרדים פתחו "כולל" בהצהרה מפורשת כי הם מעוניינים "להשתלט" על השכונה, ועד לדרישה החרדית להזיז את חדר המיון של בית החולים ברזילי כדי שמדינת ישראל לא תזיז קברים. 
פתאום, לאחר שנים של ניתוק, מדינת ישראל ומעשיה רלוונטים גם עבור החרדים והצביון הדתי מתרחק שנות אור ממה שתכננו בהקימנו את הרבנות הראשית בשנות החמישים.

 

אם כן, נשאלת השאלה איפה אנחנו בתוך שינוי מגמה זה? האם אנחנו עדיין פועלים למען שמירת הצביון הדתי?

 

אבקש לספר מה קרה וקורה בירושלים. בשנים האחרונות כיהן בראשות עיריית ירושלים ראש עיר חרדי אשר השפיע רבות על צביונה הדתי של העיר והתחרדותה. כמות החילונים הלכה ופחתה והעיר הלכה ושינתה את פניה. בבחירות האחרונות לראשות העיר, הצטרפה הציונות הדתית באופן חד משמעי לתנועות החילוניות.הבנו כי אנחנו לא יכולים להמשיך כך, ויצאנו לרחובות בהמונים כדי לודא שראש העיר הבא היה חילוני.

 

כעת, ההרגשה היא בירושלים שתפקידינו השתנה – ונשאלת השאלה האם יש לנו בכלל תפקיד לדאוג לצויונה הדתי של העיר ירושלים או שמא ממש להפך? אומנם אין זה פשוט עבורי, כמו לכל מי שגדל על האחריות לשמירה על צביונה הדתי של מדינת ישראל, לעשות שינוי כזה. עם זאת, לאור העובדה ש- 80% מהיהודים בישראל ובעולם אינם אורתודוקסים כלל, אני שואלת את עצמי האם אין זה מתפקידנו לדאוג לכך שצביונה של ירושלים לא יהיה דתי מידי ובכך לודא שכל יהודי יוכל להרגיש בנח בירושלים.
לא קל לשנות תפיסת עולם, אך המציאות דורשת מאיתנו לכל הפחות חשיבה מחודשת על תפקידנו בתוך הפרוייקט הציוני.

 

ברוב המקרים השינויים מתחילים בירושלים כתקדים לשינויים שיקרו בהמשך בשאר הערים בארץ. אני מבקשת להציע להקדים ולחשוב מבעוד מועד על הדברים, לגבש מדיניות ותפיסת עולם, ולהבין שכשם שתפקידנו בעבר היה לשמור על הצביון הדתי במדינת ישראל, כעת תפקידנו משתנה מהקצה אל הקצה.

 

שבת שלום.

 

רחל עזריה, חברת מועצת העיר ירושלים, מייסדת תנועת ירושלמים.