לאורך השנים קמו שוב ושוב מי שערערו על יהדותם של יהודי אתיופיה. מספקות בשורשיהם היהודיים, דרך הוצאת לעז על מסורתם ההלכתית, ועד טענות בדבר צבע עורם – בטיעונים רבים ביקשו לשלול את יהדותם. אולם מפסיקת הרדב"ז ועד הרב עובדיה יוסף, הופרכו טיעונים אלה וזהותם היהודית של ביתא ישראל עומדת על בסיס איתן. מדוע בכל זאת הרבנות הראשית לא אימצה מעולם את פסיקת הרב עובדיה, וכיצד אפשר לשים סוף לסאגה המתמשכת של ערעור על יהדותה של קהילה מקהילות ישראל?
אי אפשר ללכת עם ראש בקיר
בתקופת החגים התפרסם מאמר קצר של רב מהמגזר החרדי, שכותרתו "הרב אלישיב פסק שלא מצרפים אתיופי למניין". אמירות מעין אלו דומות עליי כצפצוף הזרזיר ודבריי אינם מיועדים לאומריהן. השורות הבאות מיועדות ליוצאי אתיופיה ובעיקר לבני הנוער שבהם, אשר קראו את המאמר שלהפתעתי התפרסם בממדים רחבים, ואף הצליח לשבור את חלקם לרסיסים.
טוען אותו רב במאמר ש"הרב משה פיינשטיין במכתב אל חתנו, הרב הרצוג בכתביו, ר' שלמה זלמן אויערבך ועוד רבים אחרים שהצטרפו לפסק שקובע שבמשך כל הדורות קבעו שהאתיופים הם ספק יהודים". כפי שנראה להלן, כל זה אינו נכון ומרבית הרבנים שהוא ציין, יחד עם חכמי ישראל לדורותיהם, ראו ביהודי אתיופיה יהודים גמורים.
כבר במאה ה־15 כתב רבנו עובדיה מברטנורא, מפרש המשנה, כך: "אכן מה שנתברר אצלי וידעתי מאין ספק כי באחת מגבולות ממלכת הפרישטי יואני (אתיופיה) … שם בודאי חונים בני ישראל". מספר שנים אחריו כתב רבי דוד בן זמרא, מגדולי הפוסקים, כי "אלו הבאים מארץ כוש הם משבט דן בלי ספק".
פסיקה זו של הרדב"ז עומדת ביסוד פסיקתם של חכמי ישראל במשך הדורות. במאה ה־19 כתב הרב עזריאל הילדסהיימר: "שמועה שמענו מאפריקה, קול יללת עשרים וחמש רבבות אחינו בני ישראל מארץ כוש"; והרב מאיר לייבוש וייזר (מלבי"ם) כתב: "הפלאשים (יהודי אתיופיה) ללא ספק מזרע ישראל ויש לפעול להצלתם".
לקראת מסעו השני של יעקב פייטלוביץ (מזרחן, חוקר של יהדות אתיופיה ותרבותה שפעל כל חייו למען גאולת ביתא ישראל מגלות אתיופיה), בשנת 1908, נכתב מכתב מיוחד אל יהודי אתיופיה שעליו חתמו 44 רבנים מרחבי העולם, ביניהם הרב עזריאל מונק מברלין, הרב ריינס מלידא, הרידב"ז מצפת, רבי אליהו מאיר פאניזיל, הרב מרדכי הורוביץ מפרנקפורט, וכך הם כותבים:
שלום לכם אחינו בני אברהם יצחק ויעקב יושבים בארץ חבש … נזכה כולנו לראות בבוא יום ה' אשר בו ישפוך את רוחו על כל העמים … ויקבץ אותנו מארבע כנפות הארץ ויביאנו לציון עירו ברנה ולירושלים בית מקדשנו בשמחת עולם.
בתחילת המאה העשרים, קרא הרב קוק זצ"ל להעלאת יהודי אתיופיה: "הצילו נא, אחים, את אחינו הפלשים מכליון ומטמיעה! עזרו נא להשיב אלינו את האחים הנדחים האלה! ולא ימחה שבט מישראל מתחת שמי ד'"; וכך גם הרב הרצוג זצ"ל, שכתב לסוכנות היהודית: "חזקו ואמצו להביא את כולם תחת כנפי היהדות הנאמנה … והחלצו למאבק הקשה כנגד המסיתים והמדיחים – ה' יצילנו מהם – אשר עטו כנשרים על שארית הפליטה של אחינו הפלשים הי"ו בחבש".
בדורנו אנו, בעקבות אי בהירות מצד גורמים שונים ביחס לזהותם של יוצאי אתיופיה, כתב הרב עובדיה יוסף זצ"ל את תשובתו המפורסמת, לפיה יהודי אתיופיה "הם צאצאי שבטי ישראל שהדרימו לכוש … יהודים שחייבים להצילם מטמיעה ומהתבוללות ולהחיש עלייתם ארצה". כך גם כתב הרב משה פיינשטיין: "יש מצוה להצילם משמד ומסכנה כדין כל ישראל", והעיר כי אלו שנמנעים מלקרבם עושים זאת "משום שצבע עורם הוא שחור".
אנו רואים לפיכך שגדולי הפוסקים אינם חולקים על הרדב"ז ורואים ביהודי אתיופיה יהודים גמורים. אם יש כאלו שסוברים אחרת, אין זו אלא פרשנות ודעה אישית שאין בה שיקולי פסיקה 'טהורים'. במאמר הזה אנסה לטעון שהדיון ההלכתי בעניין מעמדם היהודי של יהודי אתיופיה מתנהל בשני מישורים שונים: הראשון הוא הרובד התיאורטי־עיוני, והשני הוא הרובד של העולם הקונקרטי, המציאות שבתוכה חי הפוסק. רוצה לומר: פוסק הלכה מחויב להכניס לרובד העיוני התיאורטי, ל'הלכה הטהורה', גם שיקולים אחרים. אי אפשר ללכת עם 'ראש בקיר', פוק חזי מה קורה בסביבה ובמציאות.[1] הקהילה האתיופית הפכה זה מכבר לחלק אינטגרלי מהמרקם של הפסיפס של ההתרבות וההלכה בישראל ואי אפשר להתעלם מכך. אם רוצים להגיע לפתרון בעניינם של יהודי אתיופיה, חשוב להבחין בין האמת המטאפיזית־עיונית־הלכתית בשאלת יהדותם של יהודי אתיופיה, ובין המציאות המורכבת בעניינם של יהודי אתיופיה במדינת ישראל כיום.
אם רוצים להגיע לפתרון בעניינם של יהודי אתיופיה, חשוב להבחין בין האמת המטאפיזית־עיונית־הלכתית בשאלת יהדותם של יהודי אתיופיה, ובין המציאות המורכבת בעניינם של יהודי אתיופיה במדינת ישראל כיום
דרוש פתרון יצירתי במסגרת ההלכה
כידוע, העלייה ארצה של יהדות אתיופיה התאפשרה הודות לפסיקתו של הרב עובדיה יוסף, הרב הראשי לישראל, אשר בשנת 1973 הכיר במעמדה היהודי של הקהילה. קדם לו הרב דוד שלוש, הרב הראשי לעיר נתניה אשר פסק, ללא עוררין, בדבר מוצאם היהודי של יוצאי אתיופיה. אבל גם פסיקתו של הרב עובדיה יוסף התקבלה הודות לפנייתו של הרס"ר חזי עובדיה לרב יוסף בדרישה להכיר בהם כיהודים. כך או כך, מאוחר יותר (1975), הודות לפסיקה החילה המדינה את חוק השבות על יהדות אתיופיה.
אולם מועצת הרבנות הראשית לא אימצה את דעתו של הרב עובדיה יוסף. היא החליטה שכדי להסיר חששות של תערובות נוכרים ותערובת פסולי ייחוס, יהודי אתיופיה זקוקים לטבילה ולקבלת מצוות. בנוסף, הקהילה נדרשה לעבור בתחילת הדרך הטפת דם ברית, על אף שרובם ככולם היו נימולים.[2] הסיבה לכך אינה משום שיהודי אתיופיה אינם ממוצא יהודי אלא דווקא בגלל שהם ממוצא יהודי – רק משום כך מתעורר החשש לתערובות.[3]
אי־בהירות בשאלת מוצאם הביאה את העולם היהודי לנהוג בקהילה זאת בגישה לא ברורה. יחס מאוד אמביוולנטי זה כלפי הקהילה התבטא במעברים מאוד קיצוניים בין אהדה ותמיכה ובין הפניית עורף והתעלמות מקיומה; בין גילויי סקרנות בלתי נלאית ובין אכזבה וחוסר התעניינות. גם לאחר הקמת המדינה, התקשתה המדינה להכיר ביהודי אתיופיה כיהודים גמורים, ושוב היחס כלפיהם היה לא ברור. מצד אחד נשלחו שליחים, הוקמו בתי ספר, בתי כנסת, מרפאות וכדומה, ומאידך לא עלתה כל מחשבה לבצע כל פעילות ביחס להעלאתם ארצה. מחד עיסוק ביתר שאת בשימור יהודי אתיופיה והצלתם תוך הקצאת משאבים רבים, ומאידך, ללא כל ניסיון לראות בהם חלק אינטגרלי מבחינה רוחנית בתוך יתר שבטי ישראל! דומה שאי בהירות זאת ממשיכה גם היום לאחר עלייתם ארצה. מדינת ישראל עדיין מתקשה למצוא פתרון הוליסטי למעמדם היהודי־הלכתי.[4]
יוצאי אתיופיה עומדים היום בפני מצב בלתי אפשרי בו הם, שעלו לארץ כילדים קטנים וגדלו כאן כל חייהם, נאלצים להביא עדים מטעמם שיוכיחו כי הם אכן יהודים. יתר על כן, הדבר קשה בשל עומק החקירה הנעשית בעניינם, שבעה דורות אחורה; ואיתו הסכנה כי יהיה מי שירצה לפגוע בבני המשפחה ולכן יעיד שהם אינם יהודים, דבר שעשוי לפסול אותם מלקבל אישור רשמי על יהדותם ולהינשא כאן בישראל כדת משה וישראל. מצד שני, כמובן, הממסד הדתי חייב לבדוק את יהדותם של המבקשים להינשא, כדי שלא להתיר למי שאינם יהודים להינשא עם יהודי. מכל מקום המצב הזה נמשך כבר שנים, ואינו מגיע לידי פתרון. הצעירים הנמצאים במרכזו סובלים מאוד, לממסד הדתי אין פתרונות, ובעטיו של מצב זה מתרחשים אירועים קשים וכואבים והמצליחים לשבור לרסיסים את בני הנוער האתיופי.
יוצאי אתיופיה עומדים היום בפני מצב בלתי אפשרי בו הם, שעלו לארץ כילדים קטנים וגדלו כאן כל חייהם, נאלצים להביא עדים מטעמם שיוכיחו כי הם אכן יהודים. יתר על כן, הדבר קשה בשל עומק החקירה הנעשית בעניינם, שבעה דורות אחורה; ואיתו הסכנה כי יהיה מי שירצה לפגוע בבני המשפחה ולכן יעיד שהם אינם יהודים
קשה להבין מצב בו אדם שעלה לארץ בגיל צעיר וגדל פה, יתבקש בשעת הנישואין להוכחת יהדותו! יתר על זאת, גם ילד ממוצא אתיופי שנולד בארץ יצטרך להמציא אישור על יהדותו לפני שהוא מתחתן. עבור ילד כזה מדובר באסון, שכן בשום מקום לאורך חייו לא שמע שגורם כזה או אחר התעניין ביהדותו. מבחינתו הוא יהודי מלידה! המסקנה המתבקשת לפיכך היא יש למצוא פתרון יצירתי, במסגרת ההלכה, להסדרת מעמדם היהודי של יוצאי אתיופיה בישראל. וזה אפשרי.
שבטי ישראל האבודים
הבעיה הסבוכה שגורמת למצב הנורא הזה, קדומה היא בספרות ההלכה. הבעיה נתעוררה לראשונה עוד בתקופת הגאונים בקשר לאלדד הדני. אלדד הדני הופיע במאה העשירית וטען שהוא מגיע מאזור נהר הסמבטיון ותיאר את קיומן של קהילות יהודיות השוכנות שם. על פי המסורת הסתמכו סיפוריו במקצת על מקורות קדומים, תיאורי המקרא ומדרשי חז"ל על הגלויות השונות, אולם היו בפיו גם מסורת חדשות ותיאורים שלא נמצאו להם מקבילות בספרות חז"ל. רב צמח גאון, חכם בן תקופתו של אלדד הדני, קיבל את דבריו וראה בו בן לשבטי ישראל שקיימת אצלם מסורת קדומה של תורה שבעל פה. בניגוד לרב צמח גאון היו רבים שלא האמינו לסיפוריו של אלדד הדני וראו בו אדם הזוי הבודה דברים מלבו. כך או כך, סיפוריו הציתו תקוות בלבבות יהודים רבים שהאמינו שעשרת השבטים האבודים עדיין לא התבלבלו בין האומות. סיפורו של אלדד הדני זכה להשפעה ניכרת יותר במאות ה־15 וה־16, כאשר הגיעו שמועות וידיעות על היהודים באתיופיה. אז שימשו סיפורי אלדד הדני מקור וכוח מניע לחיפוש אחר שבטי ישראל ומלכותם.
מאז תשובתו של רב צמח גאון במאה העשירית, לא התקיים שום דיון הלכתי על מצבם של יהודי אתיופיה – עד ימי הרדב"ז, במאה ה־16.[5] בשו"ת הרדב"ז אנו מוצאים שתי תשובות בנידון. בתשובה אחת הוא מתייחס אל יהודי אתיופיה כאל סוג של קראים (יש לזכור שהרדב"ז חי חלק ניכר מחייו במצרים, שם הייתה קהילה קראית פעילה). אין הכוונה לקראים ממש, אלא לקהילה שנוקטת בדרכים דומות לאלו של הקראים. אך התשובה השנייה נראית סותרת במקצת את קודמתה. הרקע לשאלה הוא המעשה ביהודי שקנה לעצמו עבד מן השבויים שהביאו הגויים שנלחמו באפריקה, והנה התברר לו שהעבד הוא מאותם היהודים הדרים בארץ כוש, "אם יוצא בשש או לא וכל הדינים הנוהגים בעבדים אם נוהגים בו או לא?"[6] הרדב"ז דן בשאלה זאת באריכות וקובע בבירור שאותו שבוי יש לו דין יהודי. לפיכך הקונה אותו קיים מצווה של פדיון שבויים.
לאחר זיהויים המוחלט של יהודי אתיופיה כצאצאי שבטי ישראל מעלה הרדב"ז חשש לספק ממזרות אצל יהודי אתיופיה, היות שפסיקתם בדיני גיטין וקידושין שונה מהפסיקה הרבנית הנורמטיבית: "אבל לעניין יוחסין אני חושש שמא קידושיהן קידושין וגיטם אינו כתיקון חז"ל, שהרי אינם יודעים כלל בטיב גיטין וקידושין".
ממוקצה מחמת צבע עור למוקצה מחמת הספק
התייחסותם של פוסקי זמננו לפסיקתו של הרדב"ז מעניינת ומתמיהה ביותר כאחד.
לדעת הרב עובדיה יוסף, יהודי אתיופיה הם יהודים ולא חוששים לא לקידושיהם ולא לגיטיהם. "קלקלתם היא תקנתם", כלומר מאחר שאין תוקף הלכתי לקידושין אז אין צורך בגיטין. לפיכך מותרים להתחתן עם שאר קהילות ישראל בלא חשש כלל ועיקר, ואין לחוש ביהודי אתיופיה משום ספק ממזרות.[7] קדם לו הרב דוד שלוש, אשר קבע באופן חד־משמעי כי יהודי אתיופיה הם יהודים, ומותרים להתחתן עם שאר קהילות ישראל ללא תנאי מיוחד.[8]
מול עמדה זו עומד הרב אליעזר יהודה וולדנברג, המטיל ספק בפסיקתו של הרדב"ז וקובע שלא ברור אם אומנם ממוצא יהודי הם לפי דין תורה, והאם ומעורבים בתוכם הרבה ממוצא לא יהודי, ולכן הוא מחייב את יהודי אתיופיה בגיור. ראשית בגלל חשש תערובת גויים בתוכם, שנית הוא מסתמך על דעת חוקרים אחדים – שחלקם חזרו בהם – הגורסים שהפלשים אינם ממוצא יהודי, ולבסוף הוא אף קובע כי גם אם הפלשים יהודים, עדיין הם אינם בקיאים בייבום וחליצה ולפיכך יש להטיל ספק בייחוסם.[9]
אמר לי פעם תלמיד חכם ממוצא אתיופי: כיצד זה שמכל פסיקותיו השונות של הרדב"ז, הרב וולדנברג מטיל ספק דווקא בתשובתו המתייחסת ליהודי אתיופיה? גם הרב עובדיה יוסף מביע תמיהה גדולה על דברי הרב וולדנברג:
ומה שכתב עוד בציץ אליעזר להסתמך על חוקרים שונים שלא ברור כלל שהפלשים הם יהודים לפי דין תורה, ושעל כל פנים מעורבים בהם גרים, והביא כן בשם שבילי עולם להרב שמשון בלוך הלוי, תמיהני עליו שבא לדחות עדות גאוני עולם, מפני חוקרים אשר דבריהם מהבל ימעטו … ואי אפשר שתהיה עדות כזאת, לאחר שהרדב"ז והמהריק"ש[10] קבעו במפורש שהם משבט דן בלי ספק, מי הוא זה ואי זה הוא שיוכל לצאת נגד עדה שלמה לפוסלם ולהטיל בהם מום בקדשים?
עמדה שלישית היא עמדתו של הרב משה פיינשטיין. הרב פיינשטיין קובע שיהודי אתיופיה "אינם באיסור ממזרות" אך מסתייג מקביעתו של הרדב"ז בשני מישורים: "שלא ברור אם הרדב"ז ידע היטב המציאות אודותם, וגם לא ברור אם עד זמננו לא נשתנה מצבם".[11] לאור זאת הוא קובע: יש לנו ספק ביהדותם, לכן הם נדרשים לעבור גיור אמיתי – לא לחומרה – קודם שנתירם לבוא בקהל.
לדעת הרב פיינשטיין יש לקרב כל אחד מבני הפלשים למשכם לתורה ולקיום המצוות בעבותות האהבה. אבל גם קודם לכן יש חובה להצילם מהטעמים הבאים: א. שלא יהיה דם ישראל הפקר בעיני העמים, שהרי אצל האומות מוחזקים הפלשים כישראלים וגם סבלו רדיפות והריגות. ב. שלא יאמרו האומות שמאחר שישראלים הם, מה שאין בני ישראל מגנים עליהם זהו מפני צבעם ומראם השחור. ג. חובה להצילם מצד אהבת הגר.[12]
השגותיו של הרב פיינשטיין על פסיקת הרדב"ז תמוהות מאוד. וכי אפשר להאשים את הרדב"ז, פוסק הדור, בחוסר אחריות, שלא בירר ושאל וחקר על בוריים של דברים?! כיצד אם כן ניתן לטעון כלפיו שלא ידע את המציאות על אודות יהודי כוש? יותר מזה, הרדב"ז בעצמו במקום שהסתפק העלה את ספקו ובמקום שהיה בטוח קבע בלשון ודאית, כי הפלשים הם יהודים משבט דן בלי ספק. לכן גם מובנים דברי התמיהה של הרב עובדיה על דברי הרב פיינשטיין: "מה מאוד יש לתמוה על הדברים האלו מאחר שידוע לכל גדולתו של הרדב"ז, ונחשב לפוסק גדול גם בדורו … ובוודאי דקדק הרדב"ז בדבר אל נכון".
מועצת הרבנות הראשית, בראשות הרב הרצוג, הכריזה כי היא תומכת בפעולה להצלת "שארית הפליטה של אחינו הפלשים" והורתה "לקרב את הפלשים למקור ישראל" ולהעלותם ארצה. עם זאת עמדו בפניה שאלות כמו האם יהודי אתיופיה הם "צאצאי גרים או שהם מזרע בית ישראל". שאלות אלה נותרו ללא הכרעה ברורה, מחוסר אינפורמציה הלכתית בנושא, אך מועצת הרבנות רואה את יהודי אתיופיה עובדתית כצאצאי גרים, על סמך דעות חוקרים מסוימים. גם כאן יוצא הרב עובדיה יוסף בתמיהה גדולה, כיצד זה הרב הרצוג לא הזכיר כלל את פסקי הרדב"ז והמהריק"ש וחכמי דורות האחרונים שכתבו שהפלשים הם יהודים:
מועצת הרבנות הראשית, בראשות הרב הרצוג, הכריזה כי היא תומכת בפעולה להצלת "שארית הפליטה של אחינו הפלשים" והורתה "לקרב את הפלשים למקור ישראל" ולהעלותם ארצה. עם זאת עמדו בפניה שאלות כמו האם יהודי אתיופיה הם "צאצאי גרים או שהם מזרע בית ישראל". שאלות אלה נותרו ללא הכרעה ברורה, מחוסר אינפורמציה הלכתית בנושא, אך מועצת הרבנות רואה את יהודי אתיופיה עובדתית כצאצאי גרים
נוראות נפלאתי, מה ראה על ככה לדחות דברי גאוני עולם שקובעים בוודאות שאין ספק שהם משבט דן, מפני דבריהם של חוקרים שמטילים ספק ביהדותם ומי נדחה מפני מי, אתמהה.[13]
צבע עור אינו שיקול בהכרעה הלכתית
לאחרונה שמעתי בשם אחד הרבנים באמריקה דבר שלדידי מעלה תמיהה גדולה מאוד. לטענת הרב, הקבוצה שעליה דיבר הרדב"ז הייתה קבוצה שצבע עורה לבן, ולא כמראה שאנו רגילים אצל יהודי אתיופיה – שחומי עור. ואכן דברים אלה עולים בקנה אחד עם דעתו של הרב יהודה בלוך:
לאחרונה שמעתי בשם אחד הרבנים באמריקה דבר שלדידי מעלה תמיהה גדולה מאוד. לטענת הרב, הקבוצה שעליה דיבר הרדב"ז הייתה קבוצה שצבע עורה לבן, ולא כמראה שאנו רגילים אצל יהודי אתיופיה – שחומי עור
… היוצא מזה הוא אחד משתיים או שאין לסמוך כלל עד עדותו של אלדד הדני … או אם נאמר שאלדד הדני ראוי היה לסמוך עליו מכל מקום לא היה מעדת החבשים אלא שתיאר עדה אחרת לגמרי שהיו גרים בימיו באיזה מקום אחר באפריקה. ובמשך הדורות אותה עדה נאבדה לגמרי וכנראה גם החבשים שהיו שם בתקופתו של הרדב"ז הרי הן עדה אחרת לגמרי שאינה עם אותה העדה שעליה סיפר אלדד הדני.
בניגוד לרב פיינשטיין שהטיל ספק באמינות הכרעותו של הרדב"ז, הרב בלוך אינו מפקפק באמינותו של הרדב"ז בזיהוי הקבוצה אלא טוען שהקבוצה שעליה דיבר אינה קיימת. מספר קשיים עומדים לפני דעות הללו.[14]
ראשית, ידוע שבאותה תקופה הייתה מלחמה באפריקה ומוכח היסטורית שהגיעו פליטים ועבדים מאפריקה למצרים. רבנו עובדיה מברטנורה שחי בתקופה זאת, בדרכו לארץ ישראל מאיטליה שהה מספר שנים במצרים. הוא מתייחס לקבוצה מסוימת, על פי התיאורים שלו קרוב לוודאי שמדובר ביהודי אתיופיה וכך הוא כותב:
וזה ארבעה שנים התגרו מלחמה בני ישראל עם השכנים אשר סביבותיה וישללו ובזזו המה בשונאיהם ושונאיהם שבו בהם כמה נפשות אנשים ונשים ומכרום לעבדים לגויים רחוק, והביאו מהם למצרים, ופדו אותם היהודים ממצרים. ואני ראיתי שניים מהם במצרים, והם שחורים מעט, אבל לא כבני כושיים, ולא יכלו להבחין מהם אם הם שומרים תורת הקראים או תורת הרבנים, כי בקצת דברים היו נראים כשומרים תורת הרבנים. והם אומרים שמתייחסים לשבט דן.[15]
שנית, הרדב"ז לא התייחס לצבע עור כלל. לדעתי זה מראה על מידת האובייקטיביות של פוסק ההלכה, על 'יראת השמיים' שבו, לפיה צבע עור אינו משמש כלל שיקול כלשהו בהכרעות הלכתיות. אבל ודאי שלא יעלה על הדעת להסיק שהרדב"ז התייחס לקבוצה שצבע עורה לבן, מתוך כך שהוא התעלם מצבע העור. אתמהה! הווי אומר הוויכוח אינו אבולוציוני – האם צבע עור של יהודים יכול להיות שחור או לא. זהו ויכוח הלכתי, ובתור ויכוח כזה לא היה כל מקום להתייחסות לצבע עור.
איני מבין כלל את המוטיבציה לערער את מהימנות האינפורמציה של הרדב"ז ביחס ליהודי אתיופיה. מנין נובע הביטחון המלא הזה, שמביא אדם להציג עמדה חד־משמעית בדבר שלילת הקשר שבין יהודי אתיופיה לרדב"ז? לכל היותר אפשר להסתפק בזיהויו, אבל הבעת עמדה חד־משמעית השוללת את דבריו בעניין זה היא סימן לחוסר רגישות לציבור יהודי גדול היושב היום בציון, הם יהודי אתיופיה.
אסור לחכות עד שיגיע המשיח
העיסוק בייחוסם של שבי ציון באמצעות חקירה ודרישה בדרכים מדעיות עתיד להעסיק אותנו לכשיגיעו ימות המשיח, כדברי הרמב"ם:
בימי המלך המשיח, כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר: "וישב מצרף ומטהר" וגו'. ובני לוי מטהר תחילה, ואומר: זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי, ודוחה את שאינן מיוחסין לישראל … הנה למדת שברוח הקודש מייחסין המוחזקין ומודיעין המיוחס. ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני.[16]
את חיפוש האמת על בוריה נוכל להשאיר למשיח, אבל דומה שישנם דברים שנוכל אנו לפתור עוד לפני יום בוא המשיח, כמו עניינם של יהודי אתיופיה.
ראשית אני פונה לאחיי ואחיותיי יוצאי אתיופיה, ואומר: אל תתנו לאף אחד להפלותכם רק בשל צבע עורכם! לעולם אתם נשפטים על פי טיב אישיותכם! עלינו להפנים שגם המדיניות ההלכתית הנוכחית מושתתת על יחסים של אליטה מול מי שאינם משתייכים לאליטה. אין הכוונה רק לקהילת יוצאי אתיופיה. מי שהגיע לעמדת כוח והשפעה, משתמש בעמדה זו על פי ראות עיניו, ואותה אליטה מפלה גם אחרים שאינם דומים לה: חלקם לא יצרפו למניין יהודי ממוצא תימני או דתי עם כיפה סרוגה, וחלקם לא יתפללו עם חסידי חב"ד. אם כן, מי פה הבעיה? בטוח לא אתם! אתם, בני נוער יקרים ואהובים, הבנים והבנות של הקב"ה שאוהב אתכם על מה שאתם ועל מה שעשו אבותיכם ואימותיכם, אשר חירפו נפשם כדי להגיע אחר אלפי שנים לארץ אבותינו.
שנית אני פונה לרבנות הראשית ומבקש להפעיל כלי הלכתי שהיה קיים בעבר. הכוונה ל'חזקת כשרות', לפיה "כל הארצות סתמן בחזקת כשרות הן עומדות, ואיש או אשה שיבוא לינשא אין צריך לבדוק אחריהם כלל".[17] להערכתי המפגש בין יהודי אתיופיה ליהדות הממסדית בארץ ישראל יוצר מפגש בין שתי דיסציפלינות שונות שבמסורת היהודית. זאת המודרנית, המסתמכת יותר על אדמיניסטרציה וטופסולוגיה, מעין תעודת זהות; וזאת הישנה המתבססת יותר על חזקת כשרות ועל נאמנות.
לאחרונה הזדמן לי לשמוע הרצאה מפי פרופסור מיכאל קורינלאנדי. לדבריו, על רקע העובדה שבעבר הרחוק לא היו מסמכים ורישומים, אם לא נחיל את אסטרטגיית 'חזקת יהדות' בעניינם של יהדות אתיופיה, נהיה כולנו בבעיה – שכן כל יהודי שחי היום בארץ ובעולם הוא יהודי משום שבעבר קבעו שהוא יהודי על סמך חזקה זאת.
יתר על כן, בקרב יהדות אתיופיה הייתה קיימת 'ועדת קבלה', אשר ישבה בכל כפר יהודי ותפקידה להיות בקיאה בהלכות יוחסין ובאילנות היוחסין של כל יהודי מ'ביתא ישראל'. שמה של ועדה זו הוא 'שמגלוץ",[18] היא מורכבת מחכמי הקהילה, ותפקידה הוא להפעיל מערכת בקרה חברתית שלא תאפשר נישואין בין קרובים, ותמנע מפרטים בחברה הולדת בנים ובנות פסולים – כפי שאנו מצפים מכל קהילה לעשות. לצערי המערכת הזאת אינה מתפקדת היום בישראל. אוצר בלום של ידע בעל פה הולך ונקבר באדמת ישראל. כל עוד הזקנים הללו חיים בתוכנו עלינו להציל את הידע האדיר הזה. לכן על הרבנות הראשית לפרסם מה דעתה בעניין זה.
אם הרבנות הראשית לא תצליח להסדיר את המעמד היהודי של יהודי אתיופיה, יש בי חשש שהרבנות תהפוך ללא רלוונטית כלל ועיקר, ואף תהיה שנואה בעיני צעירים רבים יוצאי אתיופיה, במעגל שהולך ומתרחב.
*הרב ד"ר שרון שלום הוא רב קהילת קדושי ישראל בקרית גת ומרצה בכיר בקריה האקדמית אונו
[1] עיינו: מיכאל אברהם, "האם ההלכה היא פלורליסטית?", המעיין מז, ב (תשס"ז), עמ' 41–56.
[2] עיינו: הרב צבי פסח פרנק, שו"ת הר צבי, יורה דעה, סימן ריט.
[3] הרב שאול ישראלי, "בירור הלכתי בשאלת יהדות אתיופיה", בתוך יצחק הקלמן (עורך), על מדין, ירושלים תשנ"ב, עמ' 107–115.
[4] עיינו עוד: נחום בן יהודה, "קליטת יהודי אתיופיה" על מדין (שם), עמ' 89–101.
[5] עיינו: מנחם ולדמן, מעבר לנהרי כוש, תל אביב תשמ"ט; מיכאל קורינאלדי, יהדות אתיופיה – זהות ומסורת, ירושלים תשמ"ט; עזרא ברו, "דעת פוסקי זמנינו בשאלת מעמדם ההלכתי של יהודי אתיופיה", מחניך ג (תשס"ח), עמ' 273–283.
[6] שו"ת הרדב"ז, חלק ז, סימן ח.
[7] שו"ת יביע אומר, חלק ח, אבן העזר, סימן יא.
[8] הרב דוד שלוש, נדחי ישראל יכנס: על יהודי חבש, תשמ"ח, עמ' 27.
[9] שו"ת ציץ אליעזר, חלק יב, סימן סו.
[10] מהריק"ש, תלמיד הרדב"ז, בהגהותיו על יורה דעה סימן קנח.
[11] אגרות משה, יורה דעה חלק א, סימנים קנז, קס, קצד.
[12] בעניין זה ראו בהרחבה: יהודה דוד בלייך, "בעיית החבשים (הפלאשים)", אור המזרח לג (תשמ"ח), עמ' 235–251.
[13] יביע אומר שם. בדומה לכך כתב הרב אברהם שפירא: "החלטות הרבנות הראשית אינן מסתמכות על מאמרים או מחקרים של חוקרים … אלא על דברים של פסקי הלכה … ואילו כתבים אחרים הם בגדר השערות" ("הטפת דם ברית לעולי אתיופיה", תורה שבעל־פה כז [תשמ"ו], עמ' נא–לט).
[14] עיינו עוד: עמית סמני, "תיאוריות על מוצאם של יהודי אתיופיה", עבודה סמינריונית, מכללת הרצוג.
[15] שלוש (לעיל הערה 8), עמ' 27. ועיינו עוד: "מכתבי רבי עובדיה מברטנורא, משנת רמ"ז–רמ"ח", בתוך: יהודה דוד אייזנשטיין, אוצר מסעות, נויארק תרפ"ו, עמ' 119.
[16] רמב"ם, הלכות מלכים, יב, ג.
[17] טור אבן העזר, סימן ב; וכן רמב"ם, הלכות איסורי ביאה, יט, יז.
[18] זאת קבוצת זקנים חכמים (אין חובה שישב ביניהם קס), המחליטים וקובעים את הזיהוי של כל אדם באשר למוצאו הישראלי. ראו: דני בודובסקי ואחרים, סוגיות בנושאי משפחה של יהודי אתיופיה, ירושלים תשנ"ב; גדי בן־עזר, כמו אור בכד: עלייתם וקליטתם של יהודי אתיופיה, תל אביב תשנ"ב.
