בדידותו של האמן הדתי / יעל שמעוני-בוכבינדר
 

 

האמן הדתי מתמודד עם המגזר שממנו הוא בא, שפעמים רבות אינו מעריך את יצירתו ואינו מתעניין בה, ועם עולם האמנות החילוני, שאינו מבין את שפתו, ומצפה ממנו לבעוט במוסכמות ולייצר פרובוקציה. יעל שמעוני-בוכבינדר על החזית הכפולה של האמנים הדתיים

יעל שמעוני- בוכבינדר, ילידת ירושלים, מתגוררת כיום באלון שבות. בוגרת ‘בצלאל’ והמכון התלמודי במת”ן. עוסקת בתורה שבעל פה ובאמנות פלסטית, לצד עבודה חינוכית

 

העניין האישי שלי באמנות התפתח בשנות התיכון. למדתי במגמת אמנות, ושם התוודעתי לשפה האמנותית, ופיתחתי יכולות עצמיות לקרוא ולאהוב אמנות עכשווית. האהבה שלי לאמנות נבעה מן העושר הנפלא שלה, בהיותה מייצגת תהליך תרבותי ארוך שנים – שאורכו כאורך ההיסטוריה האנושית – המתכתב עם כל הרבדים של עולם הרוח. האמנות נוגעת בפילוסופיה, בהיסטוריה, בדת ובחברה, בכל הנדבכים האנושיים של החיים, בעושר ובעוצמה. האמנות היא מקום שבו רוח האדם ממריאה ושואלת, נפתחת להסתכלויות ולתובנות חדשות על העולם; יש בה מנוע פנימי רב כוח, המאפשר יצירתיות וחיות אין סופיים. התאהבתי באמנות: היא נראתה לי אופק המאפשר, יותר מכל מקום אחר, לחיות בעומק את החיים ואת העולם, לדבר ללא פחד עם עולמות שונים של אנשים אחרים, וללמוד הרבה, לעומק, במהירות ובעוצמה. לצד הלימודים העיוניים, הלימודים המעשיים אפשרו לי להתנסות באתגר מסדר גודל שונה לחלוטין מכל תחום דעת אחר: לעמוד אל מול תהום העצמיות של הנפש שלי, ולהבין מתוכה – מה עכשיו, מה באמת מעניין אותי, מה יגרום לי לפעול לאורך זמן ובדיוק. זאת משום שעבודת האמנות דורשת השקעה רבה, וחדות חושים שאין דומה לה.

גיליתי את שפת האמנות והשתוקקתי לדבר בה ולשמוע אותה. הרגשתי שכל מי שלקחה חלק בלימודים הללו התפתחה וגדלה, נדבקה גם היא בפלא הזה, בעושר הטמון בנו ובכל אדם שירשה לעצמו להעז ולעמוד על התהום הפנימית, ולנסות ולבטא את הדברים. מתוך התהום הפנימית הזו הבנתי שהאמנות היא הביטוי העמוק ביותר למסע של אדם בעולמו, ומטבע הדברים, בבואו לפתוח את פיו ונפשו, השפה האישית שלו תורכב ממכלול השפות שאליהן נחשף לאורך חייו. הנפש היא ראי אינסופי המשקף את מכלול החוויות והמחשבות שלנו. רק האמנות יכולה באמת לזמן את נקודת המבט הייחודית של כל אחד ואחת.

חוסר עניין באמנות

אני עוסקת בשני תחומים – לימוד תורה והוראה בתיכון דתי ובמדרשה, ועיסוק באמנות וביצירה, בתערוכות ובקבוצת אמנות. אינני עוסקת ביצירת יודאיקה, שנועדה לפאר את שולחן השבת או לעטר את כתבי הקודש. ביצירתי אני משתייכת לזרם האמנות העכשווית. זוהי אמנות שאיננה מכוונת ליצירת כלים שימושיים, או להעניק אופק נוסף, אסתטי או רעיוני, לחיים היומיומיים; האמנות עומדת בטהרתה, כקיימת מחוץ לתועלת, ונוצרת מתוך עולם הרוח והביטוי האנושי. האמנות היא כלי ביטוי; היא מסמלת רעיונות, רגשות ומחשבות, באמצעות שפה שיש לפרש אותה.

עם הזמן נעשיתי מודעת יותר ויותר לכך שבקרב רוב הציבור הדתי-לאומי, שראיתי את עצמי בשר מבשרו, ובפרט בקרב הציבור הרואה בלימוד התורה ערך ובשמירת המצוות דרך חיים, מעטים חולקים את התשוקה לאמנות העכשווית, את האהבה לה ואת ההבנה שלה.

לעתים נראה כי העניין שמוצא הציבור הדתי באמנות נעצר אי-שם באמנות של תחילת המאה העשרים, ביצירות מן הזרם האקספרסיוניסטי וביצירותיהם של אמני בצלאל וארץ ישראל כמו נחום גוטמן וראובן רובין, שיצירותיהם מככבות בסלונים של לא מעט משפחות דתיות. ניתן גם למצוא בסלונים רבים יצירות של האימפרסיוניסטים מן המאה התשע עשרה. אך האמנות השתנתה רבות לאורך המאה העשרים – בעקבות מלחמת העולם הראשונה; בריאקציות התרבותיות שבין שתי המלחמות; במלחמת העולם השנייה ואחריה, והיא ממשיכה להשתנות, כפי שהאנושות כולה משתנה, מסתחררת ומתעדכנת. כל ההתפתחויות הללו, שמצאו את ביטוין באמנות, נותרו מחוץ לתחום סקרנותו של המגזר הציוני-דתי.

האמן כמפלצת יצרית

אך היחס של הציבור הדתי לאמנות מתאפיין לא רק בחוסר עניין, אלא גם בחשש מסוים מפני הארכיטיפ של האמן העוסק באמנות פלסטית. ההנחה המקובלת היא שהאמן הוא אדם בוטה ומגלומן, חסר גבולות מוסריים וריסון, נעדר כל צניעות וענווה. מפלצת יצרית: כך מצטיירת לא פעם דמותו של האמן בעיני המגזר; אדם עם תנודות נפשיות, חסר יציבות וקשר לעולם הקהילתי הנורמטיבי, שאותו נאבקת הדתיות המודרנית לשמר.

הנתק בין הציבור הדתי ובין עולם האמנות קשור אולי גם בכך שהאמנות המודרנית צועדת יד ביד עם העולם האתיאיסטי. אמנם אין זיקה הכרחית בין אמנות לבין אלילות,[1] אך קשה להתעלם מצמיחת האמנות באירופה כחלק מן השחרור מעולם דתי וביסוסה של החילוניות. האמנות הפכה למעוז החילוניות והבוהמה, והתחושה היא כי עניינה המרכזי של האמנות הוא שבירת מוסכמות ושחיטת פרות קדושות.

פעמים רבות יוצרת האמנות חוסר נחת מכוון, המשקף חוסר נחת מתמיד שקיים בעולמנו. אך למרות חוסר הנחת הזה, לאמנות הפלסטית שמור מקום של כבוד בשיח התרבותי בעולם המערבי, בעוד שבעולם הדתי מוסיפה האמנות להיות כורסה אסתטית להתרווח בה, ולא חזית רוחנית אמתית.

דפוס וילנא ב’בצלאל’

הדילמה הראשונה העומדת בפני אדם דתי שרוצה לעסוק באמנות פלסטית עכשווית היא בחירת מוסד הלימודים. אפשרות אחת היא ללמוד בבית ספר לאמנות כגון בצלאל, המדרשה בבית ברל ומוסדות דומים, בהם האדם הדתי ניצב כמיעוט מובהק בתוך הגוף הסטודנטיאלי וההוראתי. אפשרות אחרת היא לפנות למוסדות ייעודיים לציבור הדתי בתחומים אלו, כגון מכללת אמונה או ‘פרדס’. עצם קיומם של שני המסלולים הללו מציב את החזית הכפולה שהאמן הדתי מתמודד אתה, אך על כך בהמשך.

בחרתי ללמוד בבצלאל, והבחירה הזו הביאה אתה מתחים מסוג מסוים. אדגים זאת סביב גוף עבודות שיצרתי (ומובא כאן), המבוסס על תחריטי שערים של ספרי קודש.

העבודה צמחה מתוך השער המפורסם של התלמוד הבבלי בדפוס וילנא, אותו הדפסתי מחדש כגודלו של טורסו אנושי, והשארתי בו את הכיתוב העתיק, המציין את מנהלי ההוצאה – האלמנה והאחים ראם. בהדפסים העוקבים שיבצתי דימויים שונים בשער זה ובשערי ספרי קודש אחרים. המפגש בין השער לבין דימויים מעולמי היה בעיני מטאפורה וכלי לחקר משמעות הקיום שלי בעולם כאדם דתי-מודרני. המסגרת בלבד, והמפגש בינה לבין העולם גם ללא צנזור המבט כלפי חוץ, מאפשרים למודרנה לקבל פרשנות חדשה ואחרת בחיבורה למסורת ולמסגרותיה. כשהגשתי את העבודה למרצים שלי בבצלאל, נתקלתי בחוסר הבנה מוחלט. שער התלמוד בדפוס וילנא מוכר לכל לומד גמרא מתחיל; הוא ממשיך ועובר עיבודים ושיפוצים אלקטרוניים כאלה ואחרים, אך שומר על סמליותו, עד כדי הפיכתו לבעל משמעות וערך בפני עצמו. ההחלטה לקחת את השער הזה, להגדיל אותו ולהנכיח אותו כשער לעולם במאה העשרים ואחת, יוצרת דיסוננס מהדהד. אך הדיסוננס הזה מתקיים רק בראשו של מי שחי את שער דפוס וילנא ומכיר אותו מצעירותו. אותו דיסוננס שביקשתי להעביר ביצירה, לא נשא כל משמעות עבור המרצים שלי בבצלאל. השער היה סמל עמוס במשמעות, ועומס משמעות זה היה קריטי. החוסר במעמסה זו יצר נכות פרשנית אצל רוב מרצי בצלאל. מנקודת מבטם, העבודה לא הצליחה לבטא את המתח שניסיתי להטמיע ביצירה – בין השער הקלאסי לבין הדימוי. נקודת המבט המורכבת והיום-יומית שלי כאישה דתייה בעולם מודרני, לא פוענחה במבטם. מאידך גיסא, בקרב לומדי בית המדרש שנחשפו לעבודה, מעטים עצרו והעניקו לה תשומת לב.

עיוורון דו-כיווני

בעבודות אחרות בדרך כלל לא נתקלתי בפער הזה בעוצמה כה רבה. היו בהן רבדים של משמעות שהתקשרו למגזר שאליו אני שייכת ולעולם הרוח והתרבות היהודית, באמצעות טקסט או אזכור כזה או אחר.[2] אובדן רובדי המשמעות והשפה המגזרית לא חיבל באופן קריטי בעבודה, ורק שינה את אופי השיח סביבה. אך עבודת השערים הייתה זרקור שחשף את כל אותם האובדנים בעבודותיי. הבנתי שהעיוורון שנתקלתי בו בעוצמה בעבודת השערים, קיים באופן חלקי בעבודות רבות אחרות, שיש בהן רובד סמלי השייך לתחומי ארון הספרים היהודי ואורח החיים הדתי. נעשיתי מודעת יותר לכך שמן הסתם אני נוטלת חלק בעיוורון דומה כלפי עבודות של אחרים – הרי גם אני שייכת למגזר מסוים, ולכאורה גם לי אין יכולת להבין הבנה מלאה את התרבות והשיח של מגזר אחר. עם זאת, ראיתי בעוצמה את ההבדל בין העיוורונות השונים, וזאת בשל אופיו של המגזר שאליו אני משתייכת, כפי שאפרט בהמשך דבריי.

להיות חלק מן המגזר עבורי הוא להיות חלק ממיעוט בתוך הכלל, במדינה ובעולם. המגזר הוא נישה, חלקיק קטן ומורכב בתוך שלם שבו הוא אחוז. מימין ומשמאל וגם בתוכו יש גווני גוונים. כחלקיק, המגזר בונה את שפתו האישית על הבסיס הרחב של החברות הכלליות יותר, שמתוכן הוא גוזר את קיומו. המגזר הדתי-לאומי שואף להיות בן שיח ואולי אף גשר בין החברה החילונית המודרנית לבין החברה הדתית והמסורתית. אופיו אינו כשל מגזר חלש או מסתגר. ובשל היותו מגזר, הוא מודע בצורה משמעותית לצורך ללמוד ולחוש אמפתיה כלפי העולם. נקודת המוצא שלי היא של לומד הנדרש להכיר שפות אחרות כדי להתקיים. גם אם קיים בי עיוורון, כמו אצל כל אדם, הרי שנקודת הפתיחה שלי מרוככת יותר, מבקשת בכל זאת להכיר, להתוודע לקבוצות ולמגזרים אחרים.

למרות האמור, התברר לי שבמקרה של האמנות, העיוורון הוא דו-כיווני. המגזר עיוור לשפת האמנות העכשווית, ועולם האמנות העכשווית עיוור למשמעותם של סמלים רבים וטעונים שהחברה הדתית משופעת בהם ומועצמת מהם, דווקא בשל היותה חברה מסורתית קהילתית עם תרבות של טקסטים וכתבי קודש. העיוורון הזה מתקיים בעיקר באמנות הפלסטית, יותר מבאמנויות אחרות כגון שירה, פרוזה, קולנוע, תיאטרון ומחול.[3]

החזית הכפולה

האדם הדתי-לאומי שהאמנות הפלסטית היא חלק מרכזי בחייו, חווה את הבדידות הזו כל הזמן. בתוך המגזר הוא אינו מובן, ועלול להיתפס כמי שעוסק בדברים טפלים ולא חשובים; בעולם האמנות, הוא נמצא בנקודת פתיחה בעייתית ביותר בבואו להצטרף אל השיח.

הבעייתיות הזו מכה בי כעת, בהיותי אמנית פעילה בקבוצת אמניות, הרואות את עצמן בעלות זיקה למגזר הדתי.[4] כקבוצה, אנו פועלות במשך מספר שנים בתערוכות של אמנות פלסטית עכשווית. המתח מתחיל מבחירת מקום התערוכה. תערוכה בתל אביב תפחית את החשיפה של אנשי המגזר לתערוכה, אך תגביר מאוד את ההתעניינות של עולם האמנות בארץ. לעומת זאת, אם נבחר להציג בירושלים, בגוש עציון או בשומרון, האם נצליח להביא קהל וליצור עניין?

במה תעסוק התערוכה? האם בנושא שקשור בעולם הדתי, או נושא שמושך בעיקר את עולם האמנות התל אביבי העכשווי? לאיזה עיתון נפנה כדי לקוות לסיקור של התערוכה? לכתבי ‘גלובס’, ‘הארץ’ או ‘ערב רב’,[5] או שמא ל’מקור ראשון’? ומה אם נבטיח בלעדיות לעיתון מגזרי, ולבסוף נידחה בטענה שהאמנות ‘לא מעניינת’?[6]

האם אנו מסוגלות לחבור לעולם התל אביבי, לתרגם, לתמלל ולהתאים את יצירותינו לאג’נדה, לנושאים, למיקום, לאווירה?

כאן ראוי להדגיש כי עולם האמנות הישראלי רואה את עצמו פתוח לכל המגזרים ומכיל את כל המיעוטים, אך עם זאת נראה שיש מיעוטים מסוימים שאליהם הוא נמשך יותר: המגזר הערבי והמגזר החרדי חביבים על עולם האמנות הישראלי הרבה יותר מאשר המגזר ה’מתנחלי’, שמציג גם אמנות הכוללת מסרים ימניים פוליטיים. עוד פחות הוא מעוניין או עוסק במגזר הדתי-לאומי, הדן בנושאים שאינם דווקא מתויגים פוליטית, ואולי לא מתויגים כלל, אך אינם חתרניים, מזעזעים, בוטים או אלימים. האם אמנות שאינה סובבת סביב מתיחות פוליטית, אלימות, בוטות, שחיטת פרות קדושות או שבירת טאבו, זכאית לפרוץ לתוך זירת האמנות העכשווית? הרי כל אמן – מתחיל ומתקדם – צריך למשוך תשומת לב, ונראה שאמנות פלסטית לירית ועדינה של בן מיעוט, אין בה די כדי לפרוץ את סכר התודעה וליצור עניין. אמנות שיש בה רבדים מסורתיים דתיים, אם אין בה אלמנט הקורא תגר ומערער על הרבדים הללו, אין לה עדנה, היא אינה מובנת בשל סמליות מכוסה. כדי לפרוץ למרחב התל אביבי, יש לראות את עולם האמנות החילוני כקהל היעד של יצירת האמנות, ולכוון את היצירה אליו. ניתן לעשות זאת באמצעות הקצנת עמדות, חיפוש פרובוקציה, החרפה וחידוד מוגזם של ביקורתיות, או לפחות הכלאה בין קודש לחול שיש בה אלמנטים מספיק ברורים, הכוללים את המכנה המשותף הדתי הרחב ביותר. בהכרעה לדבר כבן מיעוט לקהל המיינסטרים, יש אלמנט של גלות, שיח ניסיון למצוא חן ולשלם על כך את המחיר.

גם לשימוש בהילה של האאוטסיידר, בן המיעוט, יש מחיר – הציפייה המתמדת לניצנים של מרידה ובעיטה בשק האגרוף הישן והמסורתי. האם אנו מעוניינות לשלם את המחיר הזה?

ייתכן שאין מנוס אלא לסגת מחזית המגזר, ולפעול אל מול עולם האמנות בתל אביב ובחו”ל, מתוך תקווה להגיע להכרה ולחדור אל השיח האמנותי, גם אם המחיר בפנייה לקהל זה יהיה זליגה, ואולי התחזות מודעת ולא מודעת, לאמן בעל זהות אחרת; בעיקר, המחיר יהיה אובדן של יצירות ותערוכות שהיו יכולות להיוולד מתוך בית הגידול של המגזר, לשמש גורם מתסיס ומפרה בתוך השיח המגזרי, אך בהעדר קהל, היצירות הללו תהפוכנה לנפלים דמומים. המחיר העיקרי בבחירה הזו הוא ויתור על השיח התודעתי עם המגזר שממנו האמן מגיע, ואתו הוא מנהל שיחה.

אל תפנו עורף

קיומה של החזית הכפולה – מאבקו של האמן כנגד אי-ההבנה מבית, וכנגד המחסום התרבותי של התרבות הכללית – עשוי להיות השער לבית הקברות ליוצרים דתיים העוסקים באמנות פלסטית, במיוחד כאשר אנו מגיעים לשאלת הפרנסה. האמן זקוק לפרנסה, ופרנסה בתחום האמנות הפלסטית בעולם הדתי קיימת, אך בדוחק. יצירה אמנותית דורשת כסף, מקום וזמן. מי ישלם? מי מעוניין? מי קונה? מי תומך? הלא כספי התמיכה מופנים למיעוטים ‘מעניינים’ כגון חרדים וערבים, ואספנים אין. חוסר העניין של המגזר באמנות הפלסטית מקרב לקצה כל קריירה אמנותית שלא נתמכת ממקורות חוץ מגזריים.[7]

בדידותו של האמן הדתי הוקלה בשנים האחרונות בזכות כמה גורמים: חבירה-יחד של אמנים לקבוצות דוגמת סטודיו משלך;[8] מחקרים על אמנות יהודית, שבין הבולטים שבהם עומדים מחקריו של דוד שפרבר;[9] פתיחת מוסדות חדשים לאמנות פלסטית כגון ‘פרדס’,[10] ועבודתן של אוצרות צעירות, בנות המגזר, כגון אביטל נאור וכסלר.

ובינתיים, במרחבים מגזריים שונים כמו ירושלים, גוש עציון, עפרה ועוד, מתקיימות בכל שנה תערוכות שונות הזוכות עדיין לסיקור מינימלי, אף על פי שהן באות מתוך המגזר ופונות אליו; מגזר שכבר יש לו תקשורת משלו וכוחות תרבות משלו, אך ממשיך להיות עיוור, על פי רוב, לאמנות פלסטית המתקיימת בקרבו.

האמנות היא מקרה בוחן בלבד לשאלת המגזריות. היא מדגימה כיצד, בתחום חשוב ומשמעותי כגון אמנות פלסטית, נמצא האמן הדתי במלכוד פנימי בגלל שייכותו המגזרית, שמעניקה לו עולם ערכים ואסוציאציות מצד אחד, אך גם ‘כולאת’ אותו בתוך זהות שמולה הוא מתייצב ושאליה הוא רוצה ‘לדבר’, ומוצא את עצמו כשבצד השני אין הקשבה. האמנות היא חלק מנשמת אפי ומחוברת לעומק הווייתי. אינני מעוניינת להמיר את דתי או את שפתי – לא זו הדתית ולא זו האמנותית. מאמצי התרגום שלי הופכים לחלק מן השיח האמנותי עצמו; הקונפליקטים, העושר והתסיסה הרוחניים, הם לב היצירה שלי ושל חברותיי. אל תפנו לה את עורפכם. שפת האמנות לא תטמא את הנפש ולא תשחית אותה. היא יכולה לגלות לנו על עצמנו אין סוף.

 

לידים

האדם הדתי-לאומי שהאמנות הפלסטית היא חלק מרכזי בחייו, חווה בדידות גדולה. בתוך המגזר הוא אינו מובן, ועלול להיתפס כמי שעוסק בדברים טפלים ולא חשובים; בעולם האמנות, הוא נמצא בנקודת פתיחה בעייתית ביותר בבואו להצטרף אל השיח

המתח מתחיל מבחירת מקום התערוכה. תערוכה בתל אביב תפחית את החשיפה של אנשי המגזר לתערוכה, אך תגביר מאוד את ההתעניינות של עולם האמנות בארץ. לעומת זאת, אם נבחר להציג בירושלים, בגוש עציון או בשומרון, האם נצליח להביא קהל וליצור עניין?

ייתכן שאין מנוס אלא לסגת מחזית המגזר, ולפעול אל מול עולם האמנות בתל אביב ובחו”ל, מתוך תקווה להגיע להכרה ולחדור אל השיח האמנותי. המחיר יהיה זליגה, ואולי התחזות מודעת ולא מודעת, לאמן בעל זהות אחרת; בעיקר, המחיר יהיה אובדן של יצירות ותערוכות שהיו יכולות לשמש גורם מתסיס ומפרה בתוך השיח המגזרי, אך בהעדר קהל, הן תהפוכנה לנפלים דמומים

 

 

[1] עם זאת, יש באמנות של המאה העשרים ואחת בשורה גדולה ליהדות הדתית, מכיוון שאמנות זו משוחררת מעולו וסכנותיו של הדיבר השני: “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”, וכן מהזיקה בין האמנות לאליליות ולנצרות. בעניין זה ראו עוד במאמרי: ‘יהדות ואמנות: נקודת מבט של אמן’, בתוך: חנוכה, באר מרים – סדרה לחגים, תל אביב 2013, עמ’ 292-298.

 

[2] כמובן שיש גם עבודות רבות אחרות שבהן אין כל רובד מוצהר ובולט בעניין זה. כאמור, המגזריות היא נגזרת מתוך עולם רחב שגם ממנו בוקעת אמנות. עם הזמן, המגזריות משתלטת יותר ויותר על אישיותי, כיוון שהיא מספיגה את היומיום שלי יותר ויותר דרך חיי המשפחה והקהילה.

[3] בכל תחום דעת עומד אתגר אחר, ונראה שכרגע, הפרוזה, הקולנוע והמוזיקה זוכים ליותר עדנה. ניתן להצביע על כיווני מחשבה לפירוש תופעה זו, אך לא כאן המקום לכך.

[4] בנאמר ברשימה זו יש כדי להאיר את הצורך שלנו להתקבץ יחד, לצד סימני השאלה המתמשכים – האם כינון קבוצה מעין זו איננו ירייה ברגל האמנותית של כולנו.

[5] ‘ערב רב’ הוא כתב עת עצמאי לאמנות, תרבות וחברה בעריכת רונן אידלמן ויונתן אמיר. האתר פועל מתחילת 2010.

[6] והיו דברים מעולם…

[7] חריגה בנוף זה היא קרן עדי, שהוקמה בירושלים בשנת תשס”א (2001) כדי לכבד ולהנציח את זכרה של עדי דרמר (לבית בלומברג), אמנית צעירה שהלכה לעולמה בדמי ימיה.
קרן עדי נוסדה במטרה להמשיך ולעסוק בנושאים שהעניקו השראה לרוחה היצירתית של עדי ז”ל, במיוחד בסוגיית הזיקה שבין יופי לקדושה. הקרן מבקשת לטפח את היצירה האמנותית הבוחנת את הזיקה שבין האמנות והיהדות, ורוצה למזג בין ערכי היהדות ובין העיסוק בעיצוב וביצירה האמנותית לסוגיה.

[8] ‘סטודיו משלך’ הוקם ב-2012 ביוזמתה של ציפי מזרחי. זהו סטודיו שהוא חממה ליצירה אישית של אמניות צעירות, דתיות ומסורתיות.

[9] אוצר, חוקר ומבקר אמנות, בעיקר יהודית וישראלית.

[10] בית הספר הדתי הגבוה לאמנות חזותית פרדס, בקמפוס האקדמי גבעת וושינגטון. המחזור הראשון נפתח ב-2014.