"בניין עדי עד" – מסע פרשני אל הנישואים השניים / נטלי לסטרג'ר
 

 

 

 

 

"בניין עדי עד"

מסע פרשני אל הנישואים השניים

נטלי לסטרג'ר

 

נטלי לסטרג'ר היא מרצה ופעילה בשדה ההתחדשות היהודית וזכויות האדם,

ולומדת לקראת הסמכה לרבנות בבית המדרש לרבנים של התנועה המסורתית.

בוגרת תנועת בני-עקיבא והאולפנה בכפר פינס.

 

 

נישואים שניים הם החלטה שיש בה מן הטירוף, אך גם אמונה עמוקה באהבה, בזוגיות ובאפשרות לתקן. באמצעות שבע ברכות הנישואים עורכת נטלי לסטרג'ר מסע פרשני אישי מהחתונה הראשונה, דרך הגירושים ועד להקמת הבית השני. בכל שלב בדרך מתגלה מבט אחר על זוגיות ושיתוף ועל מהותם של חיי הנישואים

 

 

"רגע, אני רוצה להיות בטוחה שהבנתי אותך נכון: אחרי כל הבלגן הזה של הגירושים, ובתי המשפט, ובית הדין, ועד שהתאוששת, והילדים גדלו, אז.. התחתנת שוב? ויש לו ארבעה ילדים? ולך שלושה? וכולם חיים יחד? השתגעת?"

הציטוט הנפוץ שלעיל משקף את העובדה ש"הסיבוב שני" או בלשון הממוסדת יותר, "נישואים שניים", טומן בחובו עודף סיכונים מול הסיכויים, ומתאים בלי קושי להגדרה "מעשה מטורף". הסטטיסטיקה מוכיחה כי מרבית הגרושים והגרושות אינם נישאים בשנית, אלא בוחרים לקיים מערכות יחסים בלתי מחייבות, בלי מגורים משותפים; מערכות הניתנות לפירוק במידת הצורך בלא נזקים וכאבים רבים מדי. ויש להם על מה לסמוך: שיעור המתגרשים לאחר נישואים שניים מתקרב ל-60 אחוז גם במקומותינו.

אכן, יש בנישואים שניים מן ה"טירוף": הילדים שלי, הילדים שלו, האקס שלי ובת זוגו ("אשתו" בלשון העם) והילדים שלהם, שהם אחיהם של הילדים שלי, והאקסית שלו ובן זוגה ("בעלה", בלשון העם) והילדים שלהם, ועוד… ולא רק הדינמיקה המשפחתית המורכבת הנה "חסם מובנה" בנישואים שניים, כי יש לזכור שהצד השני מגיע עם חיים קודמים במישורים רבים אחרים הממשיכים ללוותו, על כל המשתמע מכך.

ואת כל זה גם אנחנו ידענו, ואף חששנו ותהינו. אך מעל (ומתחת) לכל הייתה אהבה ותחושה של "ידיעה" בנפש שזה נכון לנו. וכך, לפני שש שנים, החלטנו בצעד אמיץ אני, אחרי תשע שנות "גרושה+3", ומשה, "גרוש+4", להינשא בשנית ולבנות יחד בית נאמן בישראל.

בדברים שלהלן אנסה להתחקות אחר מהות החיבור שבנישואים בעזרת מדרש מחודש לכמה מברכות החופה; זהו מסע פרשני שהוא גם מסע אישי, בדרך מהחתונה הראשונה אל החתונה השנייה. כל אחד מהשלבים משקף תודעה אחרת של חיי זוגיות ושיתוף, וממילא – מבט אחר ומאתגר על הנישואים השניים בימינו.

  1. "ברוך אתה ה'… שהכול ברא לכבודו" – אבל לשם מה?

הברכה הראשונה מתוך שבע הברכות לחתן ולכלה מצהירה כי "הכול ברא לכבודו": הכול, לרבות מעשה הנישואים הנחוג באותם רגעים, לרבות החתן והכלה, ומה שביניהם.

שתי מצוות עשה מרכזיות בחיי כל גבר יהודי תלויות לכתחילה בנישואים. הראשונה היא לישא אישה באמצעות קנייתה מידי אביה. כך פותח הרמב"ם את הלכות אישות:

"קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק – אם רצה הוא והיא לישא אותה מכניסה לביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאשה. כיון שנתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אשה יקנה אותה תחלה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאשה שנאמר 'כי יקח איש אשה ובא אליה'".[1]

כדי למנוע מצב שבו נשים נבעלו וננטשו בלא אמצעי מחיה להן ולילדיהם, ומתוך כבוד למוסד המשפחה, נקבעו תנאים חוקיים ללקיחת אישה וכן לגירושיה. כך הוסדר טקס הנישואים, אשר סימל את "חילופי הבעלות" של הכלה, "העוברת מרשות אביה לרשות בעלה" ונקנית על ידי החתן בשלוש דרכים גם יחד: כסף (טבעת), שטר (כתובה) וביאה (יחסי אישות).[2]

המצווה השנייה אשר אין האיש יכול לקיימה בלי האישה היא מצוות פרייה ורבייה, שבה האיש מחויב, ולא האישה. הרמב"ם, נחרץ וברור כדרכו, אינו משאיר ספק בדבר הקשר בין שתי המצוות – נישואים ופרייה ורבייה:

"לא ישא אדם עקרה וזקנה ואילונית [אשה שאינה יכולה ללדת] וקטנה שאינה ראויה לילד אלא אם כן קיים מצות פריה ורביה או שהיתה לו אשה אחרת לפרות ולרבות ממנה. נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה – הרי זה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה הראויה לילד, ואם לא רצה להוציא כופין אותו ומכין אותו בשוט עד שיוציא…".[3]

וברוח זו  קובע להלכה גם בעל השולחן ערוך, רבי יוסף קארו (שאגב, נישא שלוש פעמים במהלך חייו):

"מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח, והמקדים לישא בן י"ג, מצוה מן המובחר… ומי שעברו עליו כ' שנה ואינו רוצה לישא, ב"ד כופין אותו לישא כדי לקיים מצות פריה ורביה".[4]

הרמ"א, רבי משה איסרליש, בהגהותיו על דברי השולחן ערוך נוקט גישה לא קונבנציונלית, בוודאי ביחס ללשון החד-משמעית שבה השתמשו רוב רובם של הראשונים והאחרונים גם יחד:

"ובזמן הזה נהגו שלא לכוף על זה. וכן מי שלא קיים פריה ורביה ובא לישא אשה שאינה בת בנים, כגון עקרה וזקנה או קטנה, משום שחושק בה או משום ממון שלה, אף על פי שמדינא היה למחות בו, לא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזיווגים. ואפילו נשא אשה ושהה עמה עשרה שנים לא נהגו לכוף אותו לגרשה, אע"פ שלא קיים פריה ורביה, וכן בשאר ענייני זיווגים…".

הוויכוח בין השולחן ערוך לרמ"א מבטא את הלך המחשבה סביב משמעות הנישואים, מאז ועד היום: אם – כפי שפסק הרמב"ם ובעקבותיו ר' יוסף קארו – מהות נשיאת האישה הנה לצורך מצוות פרייה ורבייה, או-אז האישה אינה כי אם כלי לשימושו של האיש, וברור כי אם היא עקרה חובה עליו לגרשה, אלא אם יש לו אישה נוספת שילדה לו ילדים. הרמ"א גורס אחרת: מצוות פרייה ורבייה אמנם חשובה מאוד גם בעיניו, אך הוא מבקש להדגיש כי ישנה חשיבות לחיבור בין האיש לאישה גם שלא על בסיס זה, אלא לכשעצמו ממש.

ויכוח זה משתקף גם בהלכות פרייה ורבייה, שאותן פותח השולחן ערוך במילים הללו: "חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות. וכל מי שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, וממעט את הדמות, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל". על הדברים הללו מעיר שם הרמ"א: "וכל מי שאין לו אשה שרוי בלא ברכה, בלא תורה… ולא נקרא אדם". כלומר, בלי כל קשר לחובתו של האיש בהבאת הילדים – האדם אינו שלם כשהוא לבדו.

זו נקודת הפתיחה שלי למהות מעשה הנישואים, וכבר אקדים את המאוחר ואומר כי לוויכוח זה משמעות עצומה לגבי נישואין חתונה שנייה. שכן אם מטרת הנישואים היא פרייה ורבייה בלבד, אזי גבר או אישה שהתגרשו ויש להם ילדים, יתקשו למצוא צידוק מהותי להתחתן בשנית. הדבר נכון כפליים כאשר אין הם מתכוונים להביא יחד עוד ילדים לעולם.

 

  1. "ברוך אתה ה'… יוצר האדם" – איזהו הנקרא אדם?

הברכה השנייה מבקשת להחזיר אותנו לנקודת ההתחלה, לבריאת האדם: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה".[5] אחר כך התבונן הקב"ה ביצירתו ותהה בקול: "לא טוב היות האדם לבדו – אעשה לו עזר כנגדו", וכידוע, אזי נבראה האישה מצלע האדם, ומיד לאחר בריאתה חטאה והחטיאה, והביאה לגירוש האדם מגן עדן.

לא קשה לראות כיצד שימש המושג "עזר כנגדו" את העולם הגברי הפטריארכלי בכל האומות, הדתות והתרבויות, וגם ביהדות. כך ברא האל את עולמו: עולם הייררכי שהשחקן המרכזי בו הנו האיש, וכדי שיוכל להשלים את תפקידו בעולם נזקק הוא לאישה, שתהיה לו לעזר; עם הילדים, עם הבית, הבישולים, הכביסות והגיהוץ. לשם עיגון הסדר הזה נוצרה במהלך הדורות מסגרת משפטית פרקטית אשר תבטיח את קיומו: מוסד הנישואים.

אם להודות על האמת, שנים רבות נמניתי עם המאמינות בתום וביושר כי לכך נוצרתי – עזר כנגדו, במובן הזה ממש. שיעורי "אישות ומשפחה" באולפנה היוו חוליה הכרחית בתהליך הסוציאליזציה שלנו כנשות ישראל הצדיקות והחסודות, שיגדלו את תלמידי החכמים של מחר, תוך שיתרמו תרומה נכבדת לדמוגרפיה, כמובן. מתוך שמחת המצווה ותחושת השליחות הנשגבת נישאתי, כמו שאר חברותיי, בגיל צעיר, לתלמיד חכם, והשתדלתי להיות לו ה"עזר" הראוי. ואלוהים עדי – כמה שניסיתי.

הספקתי ללדת שלושה ילדים בטרם הבנתי כי אינני מקבלת עוד את האמירה כי כאישה מקומי נדון להיות בשולי ההיסטוריה האנושית, הדתית והציבורית. הרהרתי וערערתי את היסודות, ולא רציתי להיות רק עוד "עזר", וגם לא "כנגדו". אני לא נגד אף אחד, אני בעד. בעדו. אבל גם בעדי.

במציאות שנוצרה לא נותרה לנו ברירה, ופנינו כל אחד לדרכו. ולמרות זאת, רגע לפני שקניתי את חירותי וזכיתי בגט המיוחל, הרגשתי כי משהו ב"אדם" שבי כבה, וכאבתי על כך; ה"אדם" שבתוכי נותרה חסרה.

  1. "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בנין עדי עד. ברוך אתה ה' יוצר האדם"

הברכה השלישית שוב מחזירה אותנו ליצירת האדם, אך מוסיפה לו נדבך חשוב. אכן, חזרתי לבראשית, לתיאור בריאת האדם, ומצאתי פרשנויות חדשות ומחודשות: חלקן היו גלויות כל הזמן, וחלקן התחבאו להן בין המילים המוכרות. ראשית, כמובן, ישנו התיאור של פרק א', שם נראה כי השניים נבראו יחד כאדם ("וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם"). אז גם נזכרת הבריאה בצלם – אולי זו המשמעות של צלם האדם המוזכר בברכה השלישית?

אך יתרה מזאת, גם התיאור של פרק ב' על בריאת האישה מהצלע עשוי להתפרש אחרת לגמרי. המדרש מתאר כי האיש והאישה נבראו יחד כמחוברים "גב אל גב" – כך שהאחד לא ראה את פניו של האחר; בלשוננו היום אפשר לומר כי שלא ברצונם הם "הפנו גב" זה לזו. בהתאם לכך, בריאת האישה מן הצלע מתפרשת על פי הוראת המילה צלע כ"צד". כלומר, שני צדי האדם הופרדו בניתוח  לאיש ואישה נפרדים, וכך יכלו הם לראות זה את זו:

"…אמר ר' שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקב"ה אדם הראשון דיפרוסופון (דו-פרצופין) בראו וניסרו, ועשאו גביים לכאן וגביים לכאן. מתיבין ליה (הקשו עליו חכמים): והא כתוב 'ויקח אחת מצלעותיו'? אמר להם: מן סטרוי היך (משני צדדיו), מה דאת אמר (כמו שנאמר): 'ולצלע המשכן וגו'… ".[6]

רבי יצחק עראמה, פרשן ופילוסוף בן המאה הארבע-עשרה, מפרש אחרת את הבריאה של האישה כ"עזר כנגדו", ומציע כי: 'עזר כנגדו – שתהיה לו חברה נאותה ומשותפת לו כל צרכו, ולזה אעשה לו העזר הראוי והנאות לו, השווה לו".[7] וגם פרשנות פמיניסטית מצאתי, כמו זו של ברוריה ארן במדרשה על בריאת האישה:

"ובמה האישה עוזרת את האיש? שהיא מצילתו, מגינתו, מושיעתו וגואלתו מהיות לבדו. ומאי 'כנגדו'? יש נגד שהוא מול, ויש נגד שהוא שווה, שנאמר 'ואלכה לנגדך' (בראשית לג, יב). ופתר רבינו שלמה יצחקי על אתר: 'וזהו לנגדך – בשווה לך', שהרי הלכו יחד, שהשלימו יעקב ועשיו קודם הליכתם, וכעט הלכו זה לצד זה, בשווה."[8]

האדם מפרק א', אשר נוצר בצלמו ובתבניתו של האלוהים, עובר בפרק ב' "תיקון", אשר בסופו "התקין לו ממנו בנין עדי עד": לא עוד גב אל גב, אלא פָּנים אל פָּנים. או פְּנִים אל פְּנִים. רק כך אפשר לבנות ולתקן.

הברכה השלישית שאנו מברכים בה את החתן והכלה מחברת בין בריאת האדם בצלם אלוהים לתיקון, בניין ואינסוף – "עדי עד".  המושג "בניין עדי עד", הנזכר דווקא בברכה זו לצד האיחולים האופטימיים לבית החדש הנבנה, מדגיש בפני החתן והכלה כי אין סוף לתיקון; אין סוף לאפשרות לעשות טוב יותר: להתפתח ולצמוח, כאיש או כאישה. הברכה רומזת להם כי זו משימה שבמהותה איננה מסתיימת לעולם.

משה ואני החלטנו להינשא בשנית, עם כל המורכבות ועם כל שבעת הילדים. האמנו ועודנו מאמינים כי "לא טוב היות האדם לבדו". ידענו  כי האתגר של ה"ביחד" ידרוש כוחות נפש רבים, כוחות שלא תמיד בנמצא. נכון שלא הצלחנו להתקין עדי עד את "הבית הראשון" – יהיו הסיבות אשר יהיו, אך אין בנסיבות אלה לתת לנו "פטור" מלהמשיך לתקן ולבנות. מתוך אמונה באדם וביוצר האדם ומתוך אמונה בכוחה של אינטימיות ואהבה המתקיימת בין שני אהובים, מצאנו עצמנו בדרך לחופה, בפעם השנייה, בגיל וברעדה.

  1. "ישמח חתן בכלה, תשמח כלה בחתן. ברוך אתה משמח חתן בכלה וכלה בחתן"

אחרי ההחלטה הגורלית חיפשנו את הדרך הנכונה לנו לערוך את ברית הנישואים הבאה עלינו לטובה – במובן האישי, המשפחתי והיהודי-המסורתי-הדתי. לצד רצוננו להתחתן "כדת משה וישראל", היה ברור כי כף רגלנו לא תדרוך במפתן הרבנות – לא לטוב ולא לרע; אני מטעמיי וסיבותיי, ומשה מסיבותיו הוא. כמו כן, נדרשו "תוספות, השמטות ותיקונים" לטקס הנישואים המסורתי כדי שיתאים לנישואים שניים, מה שלא התאפשר באופן פשוט במסגרת "ממסדית". לא היינו עוד "צופים מהצד" בני 20+ אלא אהובים-שותפים בני 40+, "עם ניסיון"; לא עוד "קניין פסיבי" אלא "בניין אקטיבי". החלטנו ללמוד לעומק את טקס ברית הנישואים על כל פרטיו, ולצד מה שלא ניתן ולא כדאי לשנות, בחנו היכן אפשר לחדש ולהוסיף.

למשל, חתימת ברכת הנישואים המצוטטת לעיל, שאיננה נמנית עם שבע הברכות המקוריות ונתחברה על ידי רב עמרם גאון כ"ברכה שמינית", הייתה חלק מחידושי טקס הנישואים השני לעומת זה הראשון:

"כהיום הזה בירושלים ירבו שמחות בישראל, וינוסו אנחות מישראל, ירבו בשורות טובות בישראל, ירבו ישועות בישראל, ירבו נחמות בישראל. תרבה אהבה בישראל, תרבה ברכה בישראל, תרבה גילה בישראל, תרבה דיצה בישראל, ירבה הוד בישראל, ירבה ועד בישראל, ירבו זכויות בישראל, ירבה חתן בישראל, ירבו ימים טובים בישראל, תרבה כלה בישראל, יצליחו חתן וכלה, ישמחו שניהם זה עם זה ויעלצו שניהם זה עם זה, ישמח חתן בכלה, תשמח כלה בחתן. ברוך אתה משמח חתן בכלה וכלה בחתן."[9]

לצד הקידושין המסורתיים, והכתובה, אשר נחתמה לפני החופה בתוספת תיקונים קלים, חתמנו גם על "כתב ברית": החתן עם שני עדים, ואני הכלה, עם שתי עדות, לצד מסדרי הקידושין. על אף שאין ערך "הלכתי" למסמך זה, ביטאנו בו את המחויבות ההדדית לביתנו החדש, הבטחנו זה לזו לדאוג לשלומם של ילדינו, זה של זו וזו של זה, והבטחנו לאהוב, לכבד ולעשות הכול למען בניין זה – למעננו, ולמען שמו באהבה. לצד הנוהג להקראת הכתובה מתחת לחופה ביקשתי להקריא גם חלק מכתב הברית, כחלק מהרצון להדגיש את המחויבות ההדדית שלנו לבניין הבית וליסודות הברית שלנו, קבל עם ועדה.

נדרשנו לחשוב על שבעת ילדינו: על פניו, לא ברור כי נישואים שכאלה משרתים את האינטרסים של הילדים. באופן טבעי הם מתקשים לא פעם "לחלוק" את אבא או את אמא עם בן/בת הזוג החדש/ה ועם ילדים נוספים. כמו כן, בל נשכח כי גם הילדים משלמים מחיר כבד בעת פרידת הוריהם, ולא בקלות מתמסרים ל"ניסוי" החדש. ידענו כי יש הפוסלים את השתתפות הילדים בטקס הנישואים, אך אנחנו החלטנו כי נצעד לחופה בליווי ילדינו; הרגשנו כי מקומם איתנו וכי הם חלק מהותי מהברית הזו, שהיא מסע משותף של כולנו.

נוסף לכך, חשוב היה לנו לתת לכל אחת ואחד מהילדים ברכה באופן אישי, ודווקא ברגע החופה. כך יצא כי יחד עמנו עמדו מתחת לטלית הגדולה עוד שבעה ילדים מחויכים, מרוגשים וקצת נבוכים מן המעמד. נדמה כי היה זה אחד הרגעים המרגשים ביותר בחתונה. כך לפחות העידה הלחלוחית שנצפתה בעיני בני משפחותינו וחברינו.

 

***

יותר מהכול, הצלחנו משה ואני לנצח את הייאוש, את הכאב ואת הציניות. החזרנו את האמונה בטוב, ולמדנו מחדש לאהוב. למדנו לא לוותר על עצמנו ולא לוותר לעצמנו. והלוואי שנזכה לבנות ולתקן עדי עד.

[email protected]

  


[1] רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, א, א.

[2] לפי דברי המשנה במסכת קידושין פ"א ה"א

[3] משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק ט"ו הלכה ז

[4] שולחן ערוך אבן העזר סימן א סעיף ג

[5] בראשית ב, ז.

[6] בראשית רבה (תיאודור-אלבק) ח, א.

[7] ר' יצחק עראמה, עקדת יצחק, שער שמיני.

[8] ב' ארן, "עזר כנגדו", בתוך: נ' וינגרטן-מינץ ות' ביאלה (עורכות), דרשוני – מדרשי נשים, תל אביב 2009.

[9] מתוך סידור רב עמרם גאון, בבל, המאה התשיעית, "ברכה שמינית" לשבע הברכות.