לדיוקנה של שולה קשת- קוי מתאר
קציעה עלון
הכותרת נושאת בחובה משמעות כפולה: על הדיוקן בבחינת תיאור האישיות, האדם הממשי, ועל הדיוקן הציורי- צילומי, (כמו שאומרים היום בעגת האומנות: "הצילום המטופל") על עבודת האומנות, על הדימוי. הדיוקן הוא דו- איקון: תמונה מסדר שני של המציאות. ואולי ציור- צילום דיוקני של אדם הוא "טוב" רק כאשר הוא שולח מחושים חדים אל ה"ממשי" ונותן לנו לטעום ממהותו?
ברשימה זו אפעל תחת הנחת יסוד זו: תצלומי דיוקנאותיה של שולה קשת ניתנים להבנה מלאה רק תוך התיחסות אל ה"ממש": אל האדם הממשי הקרוי "שולה קשת" ואל פעולותיה הממשיות (בהקשר זה להבדיל מיצירות אומנות) במציאות.
סידרה של תצלומים. בכל תצלום פניה של קשת , בשילוב מוטיבים "מזרחיים" שונים- מן השטיח ועד לאיפור נוסח המזרח הרחוק. מן הסילסול הערבסקי והאורנומנטיקה הגדושה ועד לעצי התמר.
אוטופורטרטים. האמן עופר ללוש כותב בקטלוג לתערוכתו האחרונה במוזיאון תל אביב, "דיוקן עצמי": "יתכן שכל ציוריו של צייר אינם אלא הדיוקן העצמי שלו , ולכן כדאי אולי במיוחד לצייר דיוקן עצמי ממש, לראות את עצמך במעין דין וחשבון של עצמך לעצמך, … העובדה שאני חוקר את עצמי – תמיד משנה אותי , דבר הדורש חקירה נוספת. עצם החקירה העצמית, כמו קריאה יומיומית בטקסט חשוב, היא היא המטרה של הציור העצמי . יתכן שהתוצאות החשובות של ציורי הדיוקנים היו יותר במימד הפילוסופי מאשר בציור עצמו."
ובכן, נלך אל המימד הפילוסופי: למי מנסה שולה קשת להעניק פנים? לה באופן אישי ? ל"אישה המזרחית"? ל"מזרחיות" באשר היא? דומה כי כל תשובה יוצרת בעצם "מעגלי תשובות". יצירתה זו של קשת היא אבן יסוד הן באמלגם יצירתה האישית, הן בהתיחסותה לנשים מזרחיות, והן תחת הכותרת: "הזהות המזרחית באומנות הפלסטית בישראל". שלושת המעגלים הללו הם מעגלי- נחיתות. מעגלים שיש צורך דחוף ועז לתת להם פנים. שולה קשת היא אחד האומנים הטובים ביותר בארץ כיום. מאז סיימה את לימודיה ב"מדרשה" היא יוצרת ואוצרת תערוכות טובות מבחינה אומנותית, מרגשות, סוחפות קהל. במהלך העשור האחרון של עבודתה לא קיבלה קשת ולו פרס אחד, ולו בדל מילגה אחת. במקרה שלה כל מחשבה על "סטודיו" (הן ממשי והן כתב העת) היא מותרות. תגידו: לא רבים הם האומנים המקבלים פרסים ומלגות. אכן. אולם כאן אנו נוגעים במעגל השני, ה"מזרחיות". כמה אומנים מזרחים קיבלו פרסים ומלגות בארץ? המספר רחוק מיצוגם באוכלוסיה, רחוק ממספרם בקרב האומנים. הטענה השיקרית היא:" אין". אין אומנים מזרחים, אין אומנים מזרחים טובים. למרבה הפלא, כותבת שורות אלו (ולא רק אני, כמובן) מכירה עשרות. עשרות אומנים מזרחיים טובים עד טובים מאוד. כמעט כולם נדחקו לשוליים האומנותיים בארץ. האומנים המזרחיים ש"הצליחו" היו אלו אשר נמנעו מלעסוק בזהותם המזרחית , או אף הכחישו אותה. (אני מזרחי? מה פתאום? אני ישראלי!).
כאשר אנו עושים את הצעד המשמעותי ומכירים בכך כי מדינת ישראל היא מדינה הנגועה בגזענות כלפי המזרח, מהעדפת הבלונדיניות ועד למיעוט התרגומים מערבית, נשאלת השאלה הלא נעימה: מה היה המחיר אשר אותו היו צריכים לשלם אותם אומנים מזרחיים אשר כן הצליחו להשתחל אל מרכז השיח האומנותי? התשובה כתובה בפיסקה הקודמת.
קשת אינה נמנית על הללו. כל עבודותיה עוסקות בזהות המזרחית, מנקודות מבט שונות. סידרת הדיוקנאות, מעצם היותה סידרה, מעניקה לנו אף היא את האפשרות לנקודות מבט שונות גם אל המזרח וגם מתוך המזרח, הרי המבט המסתכל בצופה הוא המבט המזרחי הנשי.
החזרתיות בסידרה מעצימה את היסוד הקבוע בכל אחד מן הצילומים: תוי פניה של שולה קשת.
החזרה הסדרתית על תוי הפנים היא מוליך תוכן נוסף ליצירה. זהו אוטו- פורטרט שחוזרים עליו, בוריאציות שונות. מדוע יש לחזור עליו? מהו הסוד הכמוס אותו היא מנסה לפצח?
השכפוליות, אקט ההדפסה ,הדפוס החוזר, הוא למעשה קיבוע היסוד החוזר בחיים, הצבעה עליו, הדגשתו. הקבוע, הלא משתנה, הוא אחד מסימני המוות. הזרימה וההשתנות הם סימני החיים. כך מתנדנדת יצירתה של קשת בין "הכי חיים שאפשר"- צילום דיוקנה העצמי, לבין יסוד החידלון, הנובע מעצם הסדרתיות.
אם נפנה מבטנו אל המימד הפסיכולגי, נראה כי הטקסט הקלאסי המדבר על הדיוקן הוא של פרויד, (במסה: "המאוים") המדבר על על המימדים הנסתרים של הדיוקן: זיקתו אל דמות "הכפיל" , הבבואה והצל, אל המלאך השומר וכסגולה כנגד ההשמדה של המוות. אולם, ממשיך פרויד ואומר: "היצגים כאלה צומחים מקרקע האהבה העצמית הבלתי מוגבלת , מן הנרקיסיות הראשונית השולטת בחיי הנפש של הילד כמו של הפרימיטיב, ועם התגברות על שלב זה משתנה ערכו של הכפיל ומערובה להישארות הנפש הוא נהפך למבשרו מעורר החלחלה של המוות." בסיפורים רבים בא לידי ביטוי קו המחשבה האומר ש"קיומו של דיוקן מוציא מכלל אפשרות את חיוו הפיסיים של מי שמיוצג בו. ..ליצג בדיוקן פרושו להמית." (ראו באנתולוגיה "שבעה סיפורי דיוקן בעריכת משה רון) .
אולם לדעתי ה"סיפור" המשמעותי המסתתר בדיוקנאות אלו הוא "סיפור" אחר, הפוך. לא מוות, כי אם הצלה עצמית, ישועה. בכדי לראות זאת עלינו להביט במכלול האדם הממשי "שולה קשת". בנוסף למימד האומנותי בחייה, משמשת שולה קשת כחברה ב"ועד נפגעי התחנה המרכזית". למעשה, מסיבות שונות, (גיל מבוגר, חולי, מעבר לאיזור אחר) הפכה קשת עם הזמן לדמות הדומיננטית היחידה בו. קשת מנהיגה את אחד המאבקים התובעניים והחשובים ביותר בארץ. תושבי השכונה תבעו לדין את האחראים על הרס שכונתם, איכות חייהם וחייהם עצמם. בפסק דין תקדימי בבית המשפט המחוזי הם זכו. הנתבעים (מן העיריה עד לקבלנים) ערערו לעליון. עכשיו כולם מחכים לראות מה יקרה. כמה פיצויים יפסקו לתושבי השכונה, אשר חייהם הפכו לבלתי נסבלים. בנוסף לזאת, היתה קשת ממקימות התנועה "אחותי" , התנועה הפמיניסטית המזרחית. תערוכתה האחרונה היתה: "13 כדורים חיים" מיצב אומנותי בעקבות אירועי אוקטובר. המעורבות החברתית של קשת היא מן הסוג העולה על גדותיו. מכאן נגזרת עבודת הדיוקן. תצלומי הדיוקנאות העצמיים הם נסיונו של האני להציל את עצמו, הם ההחזקה המבוהלת ב"אני" הרדוף, הם עדות לניסיון לקבע את המרכיבים של הזהות. לא כל כך "חקירה" כמו שאמר ללוש, או "מוות" ו"נרקיסיות" מבית מדרשו של פרויד, (אם כי כמובן כל המרכיבים הללו קיימים אף הם) כי אם תשועה, הכרח, הצלה עצמית מן ההיבלעות על ידי הנתינה וההתמסרות לאחר.
כותב גדעון עפרת:" דיוקן הוא ז'אנר וידויי, וכל וידוי הוא מסע המבקש להיגאל מן המפוצל אל האחדותי, מהספקני אל הבטוח." קשת מכוננת את זהותה בדיוקנאות האלה. היא נדרשת לחזרתיות, כי זהות הוא מה שחוזר על עצמו. היא נדרשת לדיוקנאות כי דיוקן הוא פגישת האדם את עצמו, מול עצמו, סוף סוף.
