not memberg

הטמאים והטהורים כאחד, ויכנסו כולם לעזרה" (הל' ביאת מקדש ד, יב) 

היתרו של הרמב"ם לטמאי מתים להיכנס לשטח המקדש

הרב דוד בן זזון (צילום: ניסים תגר 0522636341)

 

הקדמה

ברצוני להציע במאמר זה בע"ה כי לפי הרמב"ם יהיה מותר בזמן הזה להסתובב בכל שטח הר הבית, גם בטומאה, בכל מקום, ללא כל מגבלה הלכתית, וללא צורך בהכנות מוקדמות. העיון בדעת הרמב"ם הוא משמעותי ביותר, משום שהוא אבן הראשה לפסיקה ההלכתית בנוגע לעלייה להר הבית.[1]

כדי לתחם את גבולות הדיון העקרוני, אציין שהדיון בדעת הרמב"ם מתמקד דווקא בכניסה לאזור המקדש (עזרת ישראל, ההיכל וקודש הקדשים) שרק לגביו יש מקום לדון. הרמב"ם הבדיל בין הר הבית לבין אזור המקדש. בנוגע לכלל מתחם הר הבית, הרמב"ם כתב במפורש שמותר לטמא-מת להיכנס שמה, ולא רק לטמא-מת אלא גם למת עצמו (ביאת מקדש ג, ד): 'טמא מת, אפילו המת עצמו – מותר להיכנס להר הבית, שנאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" – עמו במחנה לוויה'.[2]

כידוע, הרמב"ם פסק בהלכות בית הבחירה (סוף פרק ו) שהקדושה באזור המקדש קיימת, על אף חורבן המקדש, ומכאן לכאורה, מתבקש לומר כי אסור לטמא לעלות להר הבית, כיוון שהמקדש וירושלים נשארו בקדושתם. ולא זו, אלא שמכיוון שהקדושה קיימת מי שעולה לשטח המקדש בטומאה אמור להיות חייב כרת.[3] יחד עם זאת, הרמב"ם התיר במפורש להיכנס בטומאה כדי להקריב קרבנות או כדי לשפץ את בית המקדש.[4] ואילו, הראב"ד חולק על הרמב"ם. לפי הראב"ד אין קדושה בשטח המקדש אחרי חורבן הבית, ולכן ממילא המסקנה היא שאין חיוב כרת לטמא לעלות להר הבית, וצ"ע אם מותר לכתחילה לעלות לדעתו.[5]

הרבנים האוסרים לעלות לשטח הר הבית, פוסעים בעקבות הרמב"ם, לפיו הקדושה נשארה בשטח המקדש וממילא מבינים שלפי הרמב"ם גם האיסור לטמא לעלות הכרוך בו, נשאר על כנו. ולכן, טמא העולה לשטח העזרה יהיה חייב כרת לשיטתם, ומכיוון שאיננו יודעים להבחין בין שטח העזרה לשטח הר הבית, יש לאסור שטחים נרחבים בהר הבית מחשש כרת. את המסורות והעדויות הרבות שיש בידנו, המספרות על עליית יהודים להר הבית בדורות שאחרי החורבן, הם תירצו בכך שהיהודים ידעו אז להיכן מותר לעלות ולשם בלבד הם עלו.[6] לדעתם, כדי לפתור את בעיית הכניסה בטומאה, צריך להניח שאפשר להיטהר על ידי אפר פרה אדומה, אם כי לפי סדר הדברים ברמב"ם נראה כי בניית המקדש בטומאה קודמת לעשיית אפר הפרה.[7]

גם הרבנים המתירים לעלות להר הבית נחלקו לשניים. רובם ככולם, חששו לשיטת הרמב"ם, וקיבלו עקרונית את דעת הרבנים האסורים ואת ההנחה העקרונית של לפיה הישארות הקדושה גוזרת כרת על טמאים להיכנס לשטח הר הבית, אלא שהם צמצמו את שטח האיסור רק לשטח שבו יש סיכוי שהיה שם חלק מהמקדש, והתירו את שאר השטח במקום שאין סיכוי שהיה המקדש. בהמשך לתפיסה זו, חלק מהרבנים אף אסרו לנשים לעלות להר הבית באופן גורף בגלל הטומאה.[8] ולעומתם, היו רבנים שאימצו את שיטת הראב"ד, ובכך אמנם התירו את העלייה לכל שטח המתחם, אך שללו את הקדושה מהר הבית בימינו.[9]

במאמר זה, אבקש להציע פרשנות אחרת לדעת הרמב"ם.

לענ"ד, התפיסה ההלכתית שנשענת על דעת הרמב"ם, ולפיה אסורה הכניסה לטמאים להר הבית גם בזמן שבית המקדש חרב, אינה מבוססת דיה, וכי אדרבה, לדעת הרמב"ם יש לומר כי מותר לאדם להיכנס בטומאה לשטח המקדש באופן כללי, גם לצורך טיול, למרות שהשטח קדוש, ואין בזה חיוב כרת. אכן הקדושה נשארה על כנה, אבל מותר לטמאי מתים לעלות לשטח המקדש, ואף להיכנס לאיזורים האסורים בכניסה כשהיה בית המקדש קיים. זאת משום שיש לנתק בין הימצאות הקדושה – הקיימת גם בזמן הזה לבין איסור כניסה בטומאה הקיים דווקא בזמן שבית מקדש היה קיים, ובטל עם חורבן הבית. השטח קדוש. אך טמא מותר להיכנס לשטח, כשאין בית.

לענ"ד, התפיסה ההלכתית שנשענת על דעת הרמב"ם, ולפיה אסורה הכניסה לטמאים להר הבית גם בזמן שבית המקדש חרב, אינה מבוססת דיה, וכי אדרבה, לדעת הרמב"ם יש לומר כי מותר לאדם להיכנס בטומאה לשטח המקדש באופן כללי, גם לצורך טיול, למרות שהשטח קדוש, ואין בזה חיוב כרת.

אציג מספר פסקי הלכות של הרמב"ם שמהם נראה כי צריכים לשנות את הגישה ביחס להבנת דעת הרמב"ם לגבי איסור כניסה בטומאה גם בנוגע לכניסה לאזור המקדש וקודש הקודשים בשעה שהם בחורבנן.

א] אע"פ שהרמב"ם סבור שהקדושה נשארה במקדש ובירושלים, בשעה שהוא מתייחס בהלכות בית הבחירה סוף פרק ו' לכך שיש קדושה גם בזמן הזה, הוא אינו כותב שמי שעולה בטומאה בזמן הזה לשטח המקדש חייב כרת. דבר זה מפתיע למדי. מדוע הרמב"ם לא כותב בשום מקום שיש גם בזמן הזה חיוב כרת למי שעולה בטומאה? מקובל בידינו, שהפוסק צריך לפרש את דבריו, בוודאי במקום בו יש לכך השלכה מעשית בזמן הזה, מה גם שהרמב"ם עצמו בפרק הבא (בהלכות בית הבחירה) בנוגע למורא מקדש (ז, ז), מתייחס בפסיקתו גם לזמן שהמקדש "היום חרב בעונותינו". וגם אז, הוא לא מזכיר במפורש שיש חיוב כרת גם כיום, דבר שהיה מתבקש לפי דרכו?[10]

 

ב] הרמב"ם מתיר נוכחות של אדם טמא בשטח בית המקדש מבלי שהוא יהיה חייב כרת. מצאנו שלושה מקרים מפורשים ברמב"ם שטמא יכול להיות אף בתוך הקודש פנימה בזמן שבית המקדש היה קיים, ובכל זאת הוא לא יהיה חייב כרת מהתורה, למרות טומאתו, מה שמלמד שלא עצם הטומאה מיד מחייב כרת גם אם האדם הטמא נמצא ממש בתוך בית המקדש.

א. המקרה האחד, הוא טמא שנכנס דרך גגין ועליות. כלומר, הוא לא נכנס ברגליו בדרכי הכניסה המקובלות לבית המקדש, אלא בדרך אחרת, מגג לגג – פטור, אע"פ שהוא טמא, ובלשון הרמב"ם (ביאת מקדש ג, יט): 'טמא שנכנס למקדש דרך גגות, פטור. שנאמר: ואל המקדש לא תבוא – דרך ביאה חייבה תורה'. כלומר, רק כשטמא נכנס באופן הרגיל למקדש הוא חייב כרת, אבל במקרה שהוא נכנס בדרך לא רגילה אין חיוב כרת. העובדה שטמא מת נמצא בשטח המקדש, אינה מחייבת בהכרח כרת, למרות שהוא נמצא בשטח המקדש. החיוב הוא בכניסה לא בעצם ההימצאות. ומכאן, לכאורה, במקום שאין מקדש, ואין כאן "דרך ביאה", אין שערי כניסה לא שער ניקנור לא שער האולם ולא השער הגדול, וממילא הנכנס כיום הרי הוא כמי שנכנס דרך גגין ועליות.[11]

מה ההיגיון? כיצד יתכן שטמא-מת יגיע מגג לגג אל תוך הקודש פנימה בזמן שהמקדש קיים, ומן התורה אין בעיה בכך שהטמא מגיע לתוך הקודש פנימה? מדוע האיסור של כניסה בטומאה למקדש הוא דווקא "דרך ביאה" לתוך המקדש בדרך הרגילה של הנכנסים דרך שערי המקדש ופתחיו, משום שרק כך התורה אסרה על טמא להיכנס?

נראה שזוהי גזירת הכתוב. ברם, עדיין עלינו לנסות להבין מה טיבה של גזרה זו.[12]

ונראה להציע לכך הסבר והוא שאין איסור בעצם הימצאות הטומאה בתוך המקדש אלא רק במקרה של כניסה ב'דרך ביאה' למקדש. דבר זה דומה לדיני טומאה בהלכות נידה. רק יציאת דם דרך הפרוזדור מטמאה את האישה בטומאת נידה, ולא כשהדם יוצא בדרך אחרת, למשל דרך שפופרת. הסיבה לכך היא שיש כאן גזירת הכתוב, שרק בדרך מסוימת קיים איסור נידה.[13] ואף כאן, ישנה גזירת הכתוב, שרק כשהאדם נכנס בגופו דרך שערי המקדש ופתחיו לתוך בית המקדש הבנוי אז הוא חייב כרת ומטמא את המקדש, אבל אם הוא נכנס שלא בדרך זו, אינו חייב כרת. ולכן, לדוגמה אדם שנכנס בכדור פורח לתוך בית המקדש – גם אם ייכנס דרך שערי המקדש, עדיין לא יהיה חייב כרת.[14]

ב. אדם שטימא עצמו בתוך בית המקדש, במזיד, אינו חייב כרת. וכך פסק הרמב"ם בהל' ביאת מקדש (ג, כא-כג):

נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס, אפילו טימא עצמו שם במזיד, ימהר ויבהל ויצא בדרך קצרה. ואסור לשהות או להשתחוות או לצאת בדרך ארוכה, ואם שהה… חייב כרת…
יצא בקצרה, אף על פי שלא רץ אלא הלך עקב בצד גודל, אפילו כל היום כולו – פטור.

הלכה זו אומרת דרשני, כיצד יתכן שאדם טמא מתהלך לו בבית המקדש כל היום כולו, בדרך הקצרה, אפילו שהוא טימא עצמו במזיד, בתוך בית המקדש, והוא יהיה פטור מכרת?

הלכה זו מחייבת אותנו, להבין מחדש את איסור הטומאה בבית המקדש.

מעין קצה חוט, ניתן למצוא בדבריו של הרמב"ם בהל' בית הבחירה, בשעה שהוא מתאר את הדרך הראויה להיכנס לבית המקדש (ז, ה): 'וכל הנכנס לעזרה – יהלך בנחת במקום שמותר לו להיכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני האדון יי' שאמר: "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מל"א ט, ג; דה"ב ז, טז). ומהלך באימה ויראה ופחד ורעדה, שנאמר: "בבית א-לוהים נהלך ברגש" (תה' נה, טו)'. הרמב"ם רומז לאיסור הטומאה במילים 'במקום שמותר לו להיכנס לשם' ומסביר שהאיסור נובע מהדרך בה אדם צריך לראות עצמו בשעה שהוא מסתובב בבית השם, 'בבית א-לוהים', לא ניתן להלך בצורה גסה, בטומאה, אלא באימה ויראה ופחד ורעדה. האיסור על הטמא להיכנס לתוך בית המקדש בטומאה, נובע מזלזול בקדושת המקדש. אבל, מי שנכנס בטהרה לבית המקדש, ונמצא בתוך הקודש פנימה, ורק אז הוא טימא את עצמו, לא זלזל בכניסתו לבית המקדש, וכעת, הימצאותו בבית המקדש תלויה בבחירה שלו מעתה ואילך. אם הוא יבחר ללכת בדרך הארוכה או לשהות בטומאה, הרי הוא מגלה אדישות כלפי הקודש וחייב כרת, ואם הוא בוחר והולך בדרך הקצרה, הרי שבחירתו מעידה על איכפתיות מהמקדש ולא על זלזול, ולכן הוא פטור מכרת. בכל אופן, ניתן לראות, שהימצאות טמא בבית המקדש לא מיד מחייבת בכרת, ורק כאשר יש פגיעה וזלזול בקודש ישנו חיוב כרת.[15]

ונראה, שהמפתח להבנת איסור הטומאה – קשור בהבנה שהטומאה נועדה להרחיק את האדם הטמא מהמקדש, וכך מפורש בדברי הרמב"ם במורה נבוכים ג, מז (מהד' מ' שורץ, עמ' 626-625): 'כבר הסברנו, שכל הכוונה במקדש שתיווצר היפעלות בלב הפונה אליו, ושיפחד ושיירא, כמו שאמר: ומקדשי תיראו. וכל דבר שמעריצים אותו, כאשר המגע עמו מתמשך – פוחת (הרושם) שלו בנפש ומתמעטת ההיפעלות שהייתה נוצרת ב(אדם). החכמים ז"ל הסבו את תשומת-הלב לעניין זה, ואמרו שלא רצוי להיכנס למקדש בכל עת, והסמיכו זאת על דברו: הוקר רגלך מבית רעך פן ישבעך ושנאך (מש' כה, יז). ומכיוון שזאת הייתה הכוונה, אסר יתעלה על הטמאים להיכנס למקדש על אף ריבוי מיני הטומאות, עד כדי שלא תמצא אדם טהור אלא לעיתים רחוקות. שהרי, אם ניצל אדם מלגעת בנבילה לא יינצל מלגעת באחד משמונה שרצים… ואם הוא ניצל מזה, אין הוא ניצל מלגעת בנידה או בזבה או במצורע או במשכבן. ואם ניצל מזה, אינו ניצל משכיבת אשתו או מקרי… כל זה גורם לריחוק מהמקדש ושלא יתדפקו על שעריו בכל עת…'. הרמב"ם נראה כדורש טעמא דקרא, ומסביר שאיסור הטומאה נועד להרחיק את האדם מכניסה לבית המקדש בכל עת. ולפי טעמו זה של הרמב"ם, משמע שכשאין בית, ואין שערים שמתדפקים עליהם, בטל הטעם בהרחקת הטמאים.

ג. אדם טמא יכול להיכנס למקדש לצורך ביצוע תיקונים בתוך הקודש (בית הבחירה ז, כג): 'בשעה שנכנסין הבנאין לבנות ולתקן בהיכל או להוציא משם את הטומאה, מצווה שיהיו הנכנסים כוהנים תמימין. לא מצאו תמימין, יכנסו בעלי מומין. אם אין שם כהנים… יכנסו ישראל. מצוה בטהורים. לא מצאו טהורים – יכנסו טמאים. טמא ובעל מום – יכנס טמא, ואל ייכנס בעל מום, שהטומאה דחויה בציבור'.[16] ההלכה האחרונה מפתיעה למדי, עדיף שייכנס בנאי טמא, מאשר בנאי טהור בעל מום חיצוני. אבל גם ללא ההלכה האחרונה, עדיין הקביעה שאם לא מצאו בנאים טהורים יכנסו טמאים – מפתיעה מאוד. שכן, כיצד יתכן שמותר לבנאי הטמא להיכנס למקדש, הלא עם כניסתו בדרך הרגילה הוא מיד יתחייב כרת? אם כניסה למקדש בטומאה מחייבת מיד כרת, שימתינו עם השיפוץ עד שיהיה אפר פרה אדומה מוכן, ורק כשיהיו בנאים טהורים הם יוכלו לתקן ולבנות את מה שצריך? מדוע לשפץ ולהכניס בנאים טמאים אל הקודש פנימה? איך יתכן שהבנאים לא מתחייבים בכרת או בלשון אחרת מה הסיבה שפוטרת את הבנאים הטמאים מכרת בהיכנסם אל הקודש פנימה, ומתירה להם לבוא בטומאה אל הקודש?[17]

ג] נראה מתוך לשונו של הרמב"ם שבזמן הזה מותר לטמא-מת להיכנס לעזרה, ולעמוד בה. גם כשהרמב"ם מתייחס לזמן הזה בנוגע למורא המקדש הוא כותב (בית הבחירה ז, ז): 'אע"פ שהמקדש היום חרב בעוונותינו חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו (לא יכנס אלא למקום שמותר להכנס לשם ו) [18] לא ישב בעזרה, ולא יקל ראשו כנגד שער המזרח'. הרמב"ם מדבר בהלכה זו במפורש על הזמן הזה, וקובע שאסור לאדם שנכנס לעזרה לשבת בעזרה, ומותר רק להיות שם בעמידה. עצם הכניסה לעזרה בזמן שבית המקדש היה קיים לאדם טמא מחייבת אותו בכרת לפי הרמב"ם במפורש באותו הפרק כמה הלכות מאוחר יותר (בית הבחירה ז, יח) 'וטמא שנכנס לשם [=לעזרה] – חייב כרת',10 אז, איך יתכן שהרמב"ם הניח כזה מכשול בפני קוראיו שחיו בתקופתו להתיר להם לשהות בעזרה בעמידה, במיוחד כשבימיו של הרמב"ם אפר פרה לא היה מצוי, ורוב האנשים טמאים, כפי שהוא כותב בפירוש המשנה (פרה ג, ב): 'ואם נתאר לנו שלא נמצא איש טהור, אלא הכל טמאין טומאת מת, כמו בזמנינו זה…'? מכאן, נראה שלפי הרמב"ם מותר לאדם להיכנס לעזרה גם בהיותו טמא כשהמקדש חרב, משום שכאמור אין כיום איסור על 'ביאת מקדש' – וזה תלוי בבית קיים, אך עדיין, גם כיום משום 'מורא מקדש' – שקיים גם בהעדר בית בנוי, אין לנכנס היתר לשבת שם, ועליו לעמוד. ההיתר להיכנס, הוא הסיבה כנראה לכך שהרמב"ם לא נתן שום הנחיה מעשית, וגם לא הגדיר במפורש כיצד צריך לנהוג בזמן הזה למי שמבקש לעלות, ולהיכן מותר להיכנס.[19]

ד] בניין בית המקדש. הרמב"ם פסק במפורש שבית המקדש לא ירד מן השמים, אלא שחובה עלינו לבנותו (הל' בית הבחירה א, א): 'מצוות עשה לעשות בית ליי', מוכן להיות מקריבין בו הקרבנות וחוגגין אליו שלוש פעמים בשנה'. זהו גם אחד מתפקידיו של המשיח (הל' מלכים יא, א): 'המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד לישנה, הממשלה הראשונה, ובונה המקדש, ומקבץ נדחי ישראל'. ברם, כדי לבנות את בית המקדש זקוקים למאות ואלפי אנשים שיסתובבו בשטח המקדש, בטומאה. בהנחה שבית המקדש יהיה בניין מותאם לזמנינו, הרי שמדובר לא רק על פועלי בניין, אלא גם על אדריכלים, מודדי שטח, מהנדסים, נהגי משאיות, מנופאים, בקרי בנייה ומפקחים, מעצבי חוץ ומעצבי פנים, חשמלאים, אינסטלטורים, אנשי תריסים וזכוכית, נגרים, אנשי מיזוג אוויר, אומנים שיציירו, אנשים שיפנו אשפה ועוד עובדים רבים שיצטרכו לשהות בתוך השטח, בטומאה, כל עוד אין אפר פרה. איפה מצאנו שהרמב"ם כתב שמותר יהיה לכל האנשים הטמאים הללו להיכנס לשטח המקדש? הרבה אנשים הכרחיים לבנין המקדש אך הם לא יהיו שותפים בפועל לבנייה, על סמך איזו הלכה ברמב"ם יהיה מותר להם להיכנס בטומאה? עובדה היא שלא מצאנו בשום מקום במפורש ברמב"ם אפילו לא היתר להיכנס לשטח המקדש כדי לבנותו בטומאה, מצאנו רק היתר להקריב חלק מהקרבנות במפורש בטומאה. וכיצד אם כן, יבנו את בית המקדש לפי הרמב"ם (והוא לא יירד מן השמים)?[20]

ה] מצאנו במספר עניינים שקשורים לדעת הרמב"ם שלמרות שהוא סבור שיש קדושה בשטח המקדש ובירושלים גם בזמן חורבן המקדש, עדיין האחרונים הבינו שזה לא משליך על שאר ההלכות והן מתפקדות כאילו אין קדושה. עצם מציאות הקדושה לא גוררת אחריה את כל הדינים הקשורים אל הקדושה. כשם שבדינים אחרים מצאנו שיש ניתוק בין הקדושה לבין הדינים האחרים משום שיש צורך ב"בית", כך גם לגבי הטומאה ניתן להניח שייתכן ניתוק בין מציאות הקדושה לבין איסור הכניסה בטומאה. אתן שלוש דוגמאות לכך:

א. לגבי איסור מעילה. כתב החיד"א (מחזיק ברכה, או"ח, קו"א סי' קנא) לדון בענבים שגדלים בשטח הר הבית ומביאים מהם למכור לישראל, האם יש בהם מעילה ואסור לקנותם. ומביא שם בשם גדול אחד טעם להתיר והוא שלמרות שהקדושה 'קידשה לעתיד לבוא, היינו דווקא להשראת שכינה וקדושה, אבל למעילה וכיוצא בה – לא'. הרי שהקדושה הקיימת אינה משליכה על כל העניינים.[21]

ב. לגבי נטילת לולב בירושלים כל שבעה. הרב י' עטלינגר (בכורי יעקב, סי' תרנח, ס"ק א) חקר לפי דעת הרמב"ם שלירושלים יש דין מקדש, ומאחר דקדושה הראשונה קידשה לעתיד לבוא, הרי יוצא 'דמצוות לולב נוהג גם עתה בירושלים מן התורה כל שבעה… גם בזמן הזה מקיים מצוות עשה דאורייתא כל שבעה' ולכן לגבי לולב הוא פוסק ש'אין להקל לעניין הפסולים שנוהגים כל שבעה', ופוסל גם מצבים של ספק בלולב בירושלים מחמת זה. ברם, אחרונים שונים חלקו עליו בעניין זה, וטענו שיש הבדל בין חלות הקדושה לבין הדינים השונים. למשל, המשך חכמה (חידושי רבנו מאיר שמחה, ח"א, עמ' רמב) כתב שלפי דבריו של הבכורי יעקב לפי הרמב"ם צריך גם ש'יהיו תוקעין בירושלים בחצוצרות וקול שופר' ובעוד דינים שונים, שאנו רואים שלא נוהגים בהם, ומשמע שעל אף שנשארה הקדושה בירושלים זה איננו משליך על כל העניינים.[22]

ג. לגבי מעשר שני, הרמב"ם פסק (הל' מעשר שני ו, טז): 'מעשר שני בטל ברוב. באיזה מעשר אמרו? במעשר שנכנס לירושלים ויצא ונפלו מחיצות, שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם. ואי אפשר לפדותו מאחר שנכנס… ונמצא דבר שאין לו מתירין, ובטל ברוב'. וכתב על כך בספר עבודה תמה (הר' חיים נתנזון, שער א, קדושת המקום, דף יב): 'לא ידעתי איך אפשר לפרש דבריו אלו דלא תקשה מזה לשיטתו, דאי נימא דקדושת ירושלים לא בטלה, ומותר לאכול מעשר שני אף בלא מחיצה, א"כ מה לנו שנפלו המחיצות? דהא המחיצות לא מעלות ולא מורידות, וכך לנו בלא מחיצות כמו במחיצות, דהא בודאי דאין המחיצה מעצים ואבנים מה שהוא מתיר לאכול המעשר, רק קדושת המחיצה דבעינן לפני ה' אלקיך, וכיון דהקדושה לא נתבטלה – מה איכפת לנו שנפלו העצים והאבנים, והרי ר' יהושע אמר בפירוש אוכלין קודשים קלין ומעשר שני אע"פ שאין חומה?!'.[23]

כאמור, דינים אלו קשורים לבית המקדש ולא לקדושת מקום המקדש. הלולב והתקיעה במקדש הם כעין עבודה ולכן ברור שהם תלויים בקיומו של הבית עצמו. ואף זאת יתכן לומר, כי איסור הכניסה בטומאה תלוי בקיומו של הבית עצמו, ולא לשטחו.

ו] ולבסוף, והוא העיקר. לא יתכן שהרמב"ם יאסור עלייה לאזור המקודש, משום שכל תכלית כוונתו של הרמב"ם בפסיקתו שקדשה לעתיד לבוא, היא לומר שמותר להקריב קרבנות בזמן הזה אע"פ שאין בית מקדש. וכדי להקריב קרבנות, צריך להיכנס ולעלות אל מקום הקודש, ולשטח העזרה. ולכן, לפי הרמב"ם מותר, ואולי אף חובה לעלות לאזור המקדש בכדי להקריב קרבנות, שמותר להקריבם גם בזמן הזה, משום שהטומאה דחויה בציבור. הקדושה מאפשרת הקרבת קרבנות גם בטומאה. היינו, הרמב"ם פסק שהקדושה נשארה לא כדי למנוע עלייה להר הבית, אלא להפך, הקדושה נשארה במקומה, וזו הסיבה לעודד את העלייה לאזור המקדש על מנת להקריב קרבן גם בזמן הזה. וכן נראה מלשונו (בית הבחירה ו, טו): 'לפיכך מקריבין כל הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חרבה ואינה מוקפת במחיצה… שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא'.[24] הטומאה אינה מפריעה לקדושה, ואינה פוגעת בקדושה, כפי שהרמב"ם פסק במפורש שלכלל ישראל מותר להיכנס לשטח המקדש, ולבית המקדש הבנוי, ולהקריב בטומאה. אמנם, לבית המקדש מותר להיכנס רק כדי להקריב קרבן שיש לו זמן קבוע, שרק הוא דוחה את השבת ואת טומאת המת (ביאת מקדש ד, ט) בין שהוא קרבן יחיד ובין שהוא קרבן ציבור. וזו לשון הרמב"ם (שם, יב-י):

ולבסוף, והוא העיקר. לא יתכן שהרמב"ם יאסור עלייה לאזור המקודש, משום שכל תכלית כוונתו של הרמב"ם בפסיקתו שקדשה לעתיד לבוא, היא לומר שמותר להקריב קרבנות בזמן הזה אע"פ שאין בית מקדש. וכדי להקריב קרבנות, צריך להיכנס ולעלות אל מקום הקודש

כיצד דוחה את הטומאה? הגיע זמנו של אותו הקרבן, והיו רוב הקהל שמקריבין אותו טמאים למת, או שהיו הקהל טהורים והיו הכוהנים המקריבין טמאים למת, או שהיו אלו ואלו טהורים והיו כלי השרת טמאים למת – הרי זה ייעשה בטומאה, ויתעסקו בו הטמאים והטהורים כאחד, ויכנסו כולן לעזרה.

לכן לדוגמה, לכשיבוא היום, בו תחליט מדינת ישראל כי ברצונה להקריב קרבן פסח או קרבן תמיד, לפי הרמב"ם נראה שאין בעיה מצד הטומאה, לעלות ולהקריב את הקרבן בטומאה. ואף לפני היום הזה, כשאין בית מקדש, ונותר רק השטח הקדוש, נראה שהרמב"ם היה מתיר לטמאים לעלות ולבקר בכל שטח המקדש, בטומאה, ומעולם לא עלתה על לבו איסור הכניסה למקום שאין בו בית.[25]

יהי רצון, מלפני דר שוכן מעונה, שנזכה לבנות את הבית, במהרה בימינו. אמן.

ולסיום שלוש הערות קצרות:

א. שאלה. אם כנים הדברים, מדוע כל הפוסקים עד כה הבינו שהרמב"ם סבור שטמא מת העולה להר הבית יהיה חייב כרת גם כשהמקדש חרב? ובכן, התשובה היא שכנראה הראב"ד הוא הגורם לכך. הצירוף של הפסיקה של הרמב"ם שקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא, ביחד עם האיסור על ביאת מקדש לטמאים, הולידה את המסקנה הזאת, וכך הבין הראב"ד בבואו לחלוק על הרמב"ם ולהתיר את הכניסה למקום המקדש (בית הבחירה ו, יד): 'לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי, בכבוד יי' לעולם. כך נגלה לי מסוד יי' ליראיו. לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת'. מתוך דבריו נראה שהוא הבין שלפי הרמב"ם שנשארה הקדושה יש חיוב כרת, ועל כך הוא טוען שאין קדושה וממילא אין כרת. הפוסקים פסעו בעקבות הבנתם את הראב"ד והסיקו ביחס לרמב"ם. אם כי, לא חייבים להבין שכך כוונת הראב"ד, אלא עיקר דבריו הם נגד שיטת הרמב"ם שסבר שקידשה לעת"ל, ועליהם הראב"ד רצה לומר שאין קדושה בזמן הזה, וממילא מובן גם שאין כרת, אך אין זה אומר שהוא סבר שבהכרח לפי הרמב"ם יש כרת בגלל שיש קדושה. בכל אופן, לפי דברינו, אין מחלוקת אמיתית בין הרמב"ם לבין הראב"ד ולפי שניהם בשעה שאין בית מקדש, אין כרת לעולים בטומאה אל מקום מקדשנו.

ב.  המנהג והמסורת הקדומה. העיד הנשיא, ר' אברהם בן חייא (מגלת המגלה, לרבי אברהם בר חייא הנשיא, מהד' פאזנאנסקי, ברלין, תרפ"ד, עמ' 100-99): '… שהרומיים המחריבים את הבית בימי טיטוס הרשע ואע״פ שהיו מחללים את קדושתו, לא היו טוענים על הבית הטהור שיש להם בו נחלה ושהוא ראוי להם לבית תפלה. אלא משנשתמד קונסטנטין הרשע באו לטעון בטענות האלה. ובתחלה כשהחריבוהו הרומיים – לא היו מונעים את ישראל מלבוא אליו ולהתפלל בתוכו. וכמו כן היו מלכי ישמעאל נוהגים עמם מנהג טוב, והרשו לישראל לבוא אל הבית ולבנות בו בית תפלה ומדרש, והיו כל גליות ישראל הקרובים אל הבית עולים אליו בחגים ובמועדים, ומתפללים בתוכו, ומעמידים תפילתם כנגד תמידין ומוסיפין. ועל המנהג נהגו כל ימי מלכות ישמעאל, ער שפשטה על הבית בעת הזאת מלכות אדום הרשעה והסירה את מלכות ישמעאל מעליו. ומן העת ההיא חללו המקדש המעוז שעשו אותו בית תפילה להם והעמידו פסילי טעותם בתוכו והסירו התמיד – שמנעו את ישראל מלהתפלל בבית ולקיים בו מצות תפלה אשר היא כנגד התמידין. כי מיום שגברו אלו הרשעים על הבית, לא הניחו ישראל לבוא בתוכו. אף איש אחד יהודי אינו נמצא בירושלים בימים האלה'. אמור מעתה, הריחוק מהר הבית נבע בתחילתו כתוצאה ממדיניות של מלכות אדום הרשעה, ולא מסיבה הלכתית.[26] את המצב ההיסטורי סיכם הרב שלמה גורן כך: 'בעשרות המסמכים הקדומים שנבדקו… אין רמז קל ממנו אפשר להבין שהיהודים היו נזהרים מליכנס למקום המקדש או לא להתקרב לאבן השתייה… היהודים בדורות הקדומים לא חשבו שעליהם להיזהר ולהבחין בתוך הר הבית עצמו בין מקום המקדש לחצר הר הבית'. (הר הבית, עמ' שנט-שס).[27]

לענ"ד, מן הראוי לומר, שהסיבה שבמשך דורות רבים אחרי החורבן יהודים טיילו בכל שטח הר הבית בטומאה – נובעת מתוך תפיסה הלכתית מוצקה, ולא חלילה כטעות בהלכה. זו הסיבה שגם הרמב"ם עצמו, מספר על כך שהוא בעצמו יחד עם אביו ואחיו הלכו בשטח המקדש, מבלי שתהיה כאן סתירה בשיטתו.[28]  ואכן, ר' לוי בן אברהם, שרק בדור האחרון התפרסמו חלק מכתביו,[29] מבהיר את הגישה ההלכתית העומדת ברקע הדברים: 'ושמעתי בשם חכמי צרפת… וטומאה הותרה בציבור כדי שלא ימנעו ישראל מליכנס במחנה שכינה'. (לוית חן לר' לוי בן אברהם, איכות הנבואה וסודות התורה, באר-שבע, תשס"ז, עמ' 404-403).[30] כלומר, הדגש בדבריו הוא במילה 'הותרה'. שחכמים התירו באופן חיובי את הכניסה למחנה השכינה במצב של ציבור טמא. אם כן, המנהג שעליו העיד המאירי וראשונים אחרים רבים, מבוסס על תפיסה הלכתית מוצקה של טומאה הותרה בציבור, שנועדה כדי שעם ישראל לא ידיר את רגליו ממחנה השכינה.[31]

ג. מורא מקדש. מהו אם כן, מורא המקדש הרצוי בשעה שאין מקדש, ויש רק שטח שנשאר קדוש? על כך, באה תשובת הרמב"ם בספר המצוות (עשה כא) ובמשנה תורה (הל' בית הבחירה ז, ז; וראו הע' 18) שאיסור מורא המקדש קיים גם בזמן החורבן, כשם שהיינו חייבים בו בשעה שהבית היה בנוי.[32] מורא זה בא לשמר את תחושת יראת השמים שלנו כלפי המקום בו איווה השם למושב לו, על אף שהוא נראה שמם ושועלים הילכו בו. לפי מה שהתבאר, מותר לטייל בכל שטח ההר, רק שאין "לשבת" בעזרה, ואין להיכנס במקלו ובמנעלו, ולא לעשותו קפנדריא, ולא להקל ראש במקום. מותר לעמוד, ויש להתייחס למקום זה כמקום קדוש, שהשכינה לא זזה ממנו. זה איננו עוד מקום על פני כדור הארץ. זה מקום שונה ויוצא דופן בעל ערך עליון לעם היהודי בניגוד לעמים אחרים שלא מייחסים לו ערך עליון, ולא לשם הם פונים בתפילותיהם. זהו מקום בו שורה השכינה, ושבו עתידים אנו לשוב ולבנות את בית המקדש. הן אמת, כי בזמנינו זה, יש חשש סביר שחלק ניכר האומה לא "תעמוד" במקדש אלא תשב, ואף מעבר לזה, יהיו כאלה שיטיילו במקום כנכס לאומי בעל ערך היסטורי בלבד, ללא מורא מקדש כביטוי ליראת שמים. לכן יש לשקול אם ניתן להתיר לעם ישראל לטייל בשטח כפי דעת הרמב"ם באמת, או שמא עדיף לשמור על האיסור המדומה על מנת לשמר את מורא המקדש.

 

[1]  ראו דבריו של הרב עטלינגר בשו"ת בנין ציון סי' ב: 'אפילו אם כוונת הראב"ד להתיר לכתחילה דעתו דעת יחידית היא שעם שיטת הרמב"ם הסכימו הספר החינוך והטור שהזכרתי לעיל וגם המג"א הנ"ל כתב שכשיטת הרמב"ם משמע בתוספתא בשבועות וכן כתוב בסה"ת וכ"כ באגודה, ולכן הסכימו כל הפוסקים שמי שנכנס בזה"ז למקום המקדש חייב כרת'; וכן למשל אצל הרב ש' משאש בשו"ת שמ"ש ומגן, ח"א, יו"ד, סי' כה, תשמ"ה, עמ' קצא : 'העולה מכל זה להלכה דרוב הפוסקים וכמעט כולם סוברים כהרמב"ם, ורק מיעוטא סוברים כהראב"ד'.

אמנם, לכאורה ממטבע התפילה השגור בפי כל, נראה כי הלכה כדעת הראב"ד, שכן אנו אומרים: "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים… בא"י המחזיר שכינתו לציון", ומשמע שהשכינה אינה שרויה כעת, ועליה עוד לשוב. וכן גם נראה מדברי ריה"ל בכוזרי במספר מקומות שהשכינה הסתלקה, למשל: ב, סב; ג, סה ועוד. וצ"ע לדעת הרמב"ם.

[2]  כשהמקדש היה קיים, ההיתר להיכנס לשטח הר הבית הוא דווקא לטמא-מת, אך לא לטמאים מסוגים אחרים שהטומאה יוצאת מגופם, וטומאתם לא הותרה בציבור, ואסורים בכניסה בכל שטח הר הבית מהתורה (ראו הלכות ביאת מקדש ד, יב).

[3]  כך למשל הרב עובדיה יוסף זצ"ל, בשו"ת יחווה דעת ח"א, סי' כה מפנה לדעת הרמב"ם בסוף פרק ששי מהלכות בית הבחירה, כאילו שם מפורש שחייבים כרת על כניסה בטומאה, ולא היא. שם רק נאמר שיש קדושה אף כשבית המקדש חרב, אך לא נאמר שם שאסור להיכנס בטומאה. ולמאי נפ"מ אם יש קדושה? ראו בהמשך המאמר בסעיף ו', שהדברים מפורשים בדברי הרמב"ם.

[4]  כך מפורש ברמב"ם בהל' ביאת מקדש ד, יב והל' בית הבחירה ז, כג.

[5]  הראי"ה קוק במשפט כהן (סי' צו, סעיף ו) טען שגם לפי דעת הראב"ד יש איסור, וכן אחרונים שונים החזיקו אחריו. הסיבה לחשוב שיש איסור לפי הראב"ד היא שגם לראב"ד סוף כל סוף ישנה איזה קדושה במקום זה שעתיד להתקדש בקדושה עולמית, ולכן אם יש קדושה מסתמא יש איסור דאורייתא או דרבנן. וגם מתוך לשונו של הראב"ד שכתב 'שהנכנס עתה שם אין בו כרת', משמע שכרת אין אבל יש איסור בכל אופן. ברם, לענ"ד גם בזה יש מקום עיון, שכן היה על הראב"ד אם הוא סבור שיש איסור מדרבנן לכתוב זאת במפורש. ובכל אופן, לדידו נראה בפשטות, שיש קשר בין הקדושה לבין איסור הכניסה בטומאה, אך מכיוון שאין במקום קדושה לכאורה פרח לו גם האיסור.

[6]  כך, למשל כתב הרב ש' גורן, הר הבית, משיב מלחמה חלק ד, ירושלים, תשנ"ב, עמ' שנ; הרב ש' משאש הנ"ל בעמ' קצא, ועוד פוסקים רבים. הרב י' שפירא והרב י' פלאי, בספרם אל הר המור, בעמ' יט כתבו (בהע' ב) שהנוהגים לעלות בעבר כנראה סמכו על הדעה שבטלה הקדושה או שהנוהגים כך היו מהמון העם ושלא ברצון חכמים. בסוף המאמר, אברר שהסבר זה אין לו יסוד במקורות הקדומים, ואלו שנהגו כך בעבר כיוונו יפה לדעת חכמים.

[7]  הרמב"ם פוסק כי כדי לעשות את אפר הפרה צריך בית מקדש. כך, בהל' פרה אדומה ד, ה: 'היזה ולא כיוון כנגד ההיכל פסולה, שנאמר (במ' יט, ד): "אל נוכח פני אוהל מועד" – עד שיכווין כנגד ההיכל ויהיה רואהו. וכן אם שחטה או שרפה שלא כנגד ההיכל, פסולה, שנאמר (שם, ג): "ושחט אותה לפניו"'. ומשמע, שלא ייתכן לעשות פרה אדומה ללא היכל ובית מקדש קיים. וראו גם: הרב שמואל דוד לעווין, טהרת הקודש, בו יבואר אם אפשר לעשות פרה בזה"ז להטהר ליכנס אל הקודש, פיעטרקוב, תר"צ.

[8]  ראו: הרב י' שפירא והרב י' פלאי, אל הר המור, יצהר, תשנ"ז, פרק ה', ובסיכומו, בהע' כה. לגבי צמצום השטח האסור, ראו: הרב ש' גורן, הר הבית, משיב מלחמה חלק ד, ירושלים, תשנ"ב.

[9]  ראו הוויכוח הסוער בין הרב חיים הירשנזון לבין הראי"ה קוק בסוגיה זו. ראו: הרב חיים הירשענזאהן, מלכי בקודש, שאלות ותשובות בהנהגת הממלכה על פי דרכי ההלכה, חלק א, סט. לואיס, 1919 (5679), עמ' 89-41; ושנתיים מאוחר יותר, הגיב לדבריו הראי"ה קוק, שו"ת משפט כהן סי' צו. הרב יהודה נוח ברוור, בספרו שער דלתי לבנון (ירושלים, תרפ"ח) טען שאמנם ההלכה כרמב"ם, אך בהיעדר מזבח קיים, אין קדושה, ואז יש להתיר כהראב"ד להיכנס. תגובות לטענתו זו, ראו למשל: הרב שמואל דוד לעווין בספר לשד השמן, ווילנא, תרפ"ט; הרב יוסף ידיד הלוי, ספר ימי יוסף בתרא, ארה"ב, 1972, עמ' קצא-ריב; הרב אליהו אילוז, ספר הלכות אישות בסופו, ירושלים, התרצ"ד, שכתב בסי' א, שלפי הרב יעקב חי זריהן אין מקום המזבח המדויק מעכב לפי הרמב"ם, ודווקא הקרבה בחוץ היא האסורה.

[10] בנוגע להלכה יח' בה הרמב"ם כתב שהנכנס לעזרה חייב כרת, המעיין בפרק זה החל מהלכה טו ועד לסוף הפרק, יווכח שהרמב"ם מתאר את מסלול ההליכה של אדם טמא דווקא בשעה שהיה בית המקדש בנוי, והתחנות במסעו במקדש הבנוי אחרי שהוא נכנס להר הבית, הוא מתקרב לחיל, ומשם לעזרת הנשים, עזרת ישראל, עזרת כהנים, בין האולם והמזבח, ההיכל, ובית קודש הקודשים. זהו מסלול הליכה המתייחס לבית קיים, ולכן מובן שכשהרמב"ם אומר אז שטמא מת שנכנס לעזרת ישראל חייב כרת, הכוונה באותו מסלול ההליכה דווקא בזמן שהיה מקדש שהוא נכנס לעזרה העומדת על תלה. וה"ה לפסיקתו של הרמב"ם המחייבת כרת מי שנכנס למקדש בהל' ביאת מקדש ג, יב שמדברת דווקא בזמן שהמקדש קיים. בכל פרק זה המילה מקדש פירושה בית המקדש ולא שטח המקדש, כך למשל בהל' כא: 'אחד טמא שנכנס למקדש טהור, או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה'  – מקדש טהור בפשטות הכוונה לבית מקדש טהור, וכן בשאר הפרק. וכבר העיר על כך הרב קאפח (בעמ' רמז) שכל פרק ג מדבר על בית המקדש הבנוי. יש להעיר, כי בזמן שהיה הבית קיים גם לכהנים אסור היה להיכנס לצורך טיול לתוך הקודש פנימה, משום שזו ביאה ריקנית, ראו הל' יוה"כ ה, כה והל' ביאת מקדש ב, ג. אמנם, בהל' בית הבחירה ז, ז נראה כאילו הרמב"ם סבר שיש איסור מדרבנן בכניסה לשטח המקודש, ברם לענ"ד משפט זה אינו משל הרמב"ם אלא הוא מאוחר יותר, כפי שאטען בהע' 18.

[11] אמנם, המשנה למלך כתב שאם שהה שם חייב כרת, בדומה למה שהרמב"ם כתב בהמשך הפרק בהל' כב. ברם, גם אם נניח שהוא צודק (לכאורה הרמב"ם לא חשב כך, משום שהוא לא כתב זאת שאם שהה חייב כרת, ויתכן שגם בעלי התוס' סברו שגם אם שהה אין כרת ויש רק איסור מדרבנן, כפי המבואר בדבריו בד"ה ודע שזה שכתבנו), עדיין יש לומר שזה דווקא בזמן שהמקדש קיים, כיון שהלכה כב' שממנה לומדים מדברת דווקא בזמן שהיה מקדש, כפי שמוכח מתוך ההלכה ('שהחזיר פניו להיכל'). ועצם העיקרון שלמדנו כאן לפיו כניסה שלא בדרך הרגילה לבית המקדש אינה מחייבת אותו כרת, גורמת לחשוב כי כשאין בית מקדש, ואין כניסה בדרך הרגילה (דרך שערי המקדש או פתחיו), אפשר שכלל אין כרת ואין איסור. אגב, יתכן שהכוונה בנוסח של הראב"ד של 'חסר מכאן' הוא ששאר ההלכה אינה משל הרמב"ם, ולומר שאף אין מכין אותו מכת מרדות, ומשמע גם בשהה.

[12] יתכן לחזק דיוק זה מלשון הרמב"ם (ביאת מקדש ג, א, יא): 'מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש, שנאמר: וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש… ומניין שאינו עובר אלא אם נכנס, אבל אם נגע בעזרה מאחוריה פטור, תלמוד לומר ביולדת: ואל המקדש לא תבוא'. הרמב"ם מדגיש שדווקא כניסה לתוך המקדש היא זו שאסורה לטמא-מת, מדובר כאן על מקדש בנוי, ועל אדם שנוגע בעזרה שכל עוד הוא נשאר מחוץ לעזרה הבנויה, הוא פטור. גם לשונו של הרמב"ם "לשלח טמאים מן המקדש… עובר אלא אם נכנס" מלמדת שדווקא כשאדם נכנס ברגליו לתוך בית המקדש בטומאה אז הוא חייב כרת, ומשמע כשאין מקדש ואין עזרה, אין כאן "כניסה" לטמא.

[13]  ראו שו"ת מנחת שלמה תניינא, סימן עב שרצה לחדש מצב בו אישה לא תטמא משום נידה.

[14]  ראו הל' ביאת מקדש ג, יט. דמיון לזה: אדם לא מתחייב בתרומות ומעשרות אם מכניס דרך גגין ועליות, ורק אם מכניס בדרך הרגילה. וכן, בהלכות שבת לגבי בישול בשבת – כשמבשל ישירות מהשמש, כיוון שאין זו דרך המלאכה, למרות שיתכן שהתוצאה והיא אוכל מבושל תהיה דומה ביותר לבישול באור שנחשב למלאכה שחייבים עליה מיתה, ואעפ"כ בישול בשמש מותר לגמרי, כיוון שהתורה לא אסרה מלאכה בדרך זו. ואפשר להסביר גם שהאיסור על טמא להיכנס לבית המקדש הוא משום מורא מקדש, ולכן, דווקא כניסה בדרך הרגילה בטומאה למקדש מהווה בעיה, אך לא כניסה בדרך שונה. דרך זו מתחזקת מתוך המקרה הבא.

[15] בימינו, לכאורה, דווקא אי העלייה לשטח המקדש והזנחת השטח בידי אחרים היא הזלזול בקדושת המקום.

[16] נראה שיד מגיה קדמון נגעה בהלכות אלו, ובמקום: 'יכנס טמא' – הנוסח בדפוסים הוא 'יכנס בעל מום'. כדי למנוע מטמא להיכנס. ברם, המשך ההלכה אינו מובן, שכן 'טומאה דחויה בציבור' הוא טעם לכך שייכנס טמא. בכל אופן, כשלא מצאו טהורים, הדין הפשוט הוא שייכנסו טמאים. וראו גם בפיהמ"ש לרמב"ם פסחים ז, ד.

[17] דברי הרמב"ם בהלכה זו לפיהם 'טומאה דחויה בציבור' – מנמקים מדוע עדיף הבנאי הטמא על פני הבנאי בעל המום. אך, הם לא נכתבו כדי להסביר כיצד יתכן בכלל שטמאים ייכנסו כדי לתקן ולבנות בהיכל. ונראה שההיתר לכניסת טמאים אינו משום זה, אלא משום שזה כבוד המקדש, לתקנו ולייפותו, ולכן אין בזה כרת.

 [18] מהשוואת הלכה זו להלכה ה' (שתי הלכות קודם), בה נאמר: 'וכל הנכנס לעזרה – יהלך בנחת במקום שמותר לו להיכנס לשם, ויראה עצמו שהוא עומד לפני האדון ה' שאמר: "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מל"א ט, ג; דה"ב ז, טז). ומהלך באימה ויראה ופחד ורעדה' – נראה שמדובר על כניסה של אדם טהור לתוך שטח העזרה, אלא שגם הוא מוגבל בכניסתו לאיזור המקדש, ואינו רשאי להיכנס לתוך הקודש פנימה. כך, שלפי זה השטח האסור בכניסה כיום הוא שטח מצומצם ביותר.

אך, נראה בעיני יותר, כי משפט זה הוא תוספת מאוחרת. ראיה לכך שאין זה פרי עטו של הרמב"ם נמצאת במקבילה להלכה זו בה לא נמצאת תוספת זו, ובה רואים שהרמב"ם לא מציין שום מגבלה על מקום הכניסה. המקבילה נמצאת בספהמ"צ בעשה כא שם הרמב"ם גם מתייחס למורא מקדש בזמן הזה, ומציין שאסור להיכנס במקלו ובנעלו, ומזכיר גם שאין לשבת בעזרה גם בזמן הזה, אך אינו רומז שיש בעיה כלשהיא בלהיכנס לשם, ואין שום הערה על כך, מה שמראה שלפחות בספהמ"צ הרמב"ם עצמו לא חשב על הגבלת כניסה שכזו, ולא העיר דבר על כך. מה גם שהרמב"ם מעיד על עצמו שנכנס לשטח הר הבית, ראו בהע' 28.

ואכן, מצאנו כבר מקומות שנוספו בתוך דברי הרמב"ם, למשל, לגבי ברכות הנישואין שנמצאות ברמב"ם גם בהל' ברכות ב, יא וגם בהל' אישות י, ג עם שינויים קלים, ראו פירושו של הרב י' קאפח בהל' ברכות שם: 'כל הלכה זו, כלומר נוסח שבע ברכות ליתא ברוב כתבי יד העתיקים ומקומה בפ"י מהל' אישות… ואפשר כי הלבלרים הביאוה לכאן מהלכות אישות, ויתכן כי רבנו עצמו במהדורה אחרונה הכניס אותה גם כאן כדי להקל על הלומד והמעיין'. בכל אופן, בנ"ד לענ"ד משפט זה אינו פרי עטו של הרמב"ם אלא תוספת מאוחרת, שכן משפט זה סותר את המשפט הקודם לו, אם נניח שהרמב"ם כולל בדבריו גם טמאי מתים, אז כיצד יתכן שהוא מתיר להיכנס ולעמוד בעזרה?!. לצערי, לא הצלחתי להוכיח מכתבי היד את היעדרו של משפט זה. בשני כתבי היד של ההעתקות של המשנה תורה משפט זה קיים, אך הם מאוחרים לפחות כמאה שנה אחרי מותו של הרמב"ם (ואולי אף כמאתיים שנה אחרי מותו של הרמב"ם. ראו: הרב שלמה זלמן הבלין, משנה תורה להרמב"ם – מדע ואהבה : הספר המוגה, מכון אופק, תשנ"ז, עמ' 26-25, הע' 57), ויתכן שמשפט זה הוסף מאוחר יותר. (תודתי לד"ר עזרא שבט על עזרתו). כתב ידו וחתימתו של הרמב"ם מצויה בידינו על העתקת ספר אהבה ועל עוד מספר קטעים מתוך משנה תורה מספר משפטים ונזיקין, אך אין בידנו מכתב ידו או אישורו על הנוסח המצוי בידינו של ספר עבודה.

הן אמת, שמשפט דומה לזה מופיע בהלכה ה' שמדברת על 'כל הנכנס לעזרה יהלך בנחת במקום שמותר לו להיכנס לשם', אלא שבהל' ה' משפט זה מתאים כיוון שמדובר בזמן שהמקדש קיים, אך כאן זה מצביע על תוספת של מגיה קדמון שנעשתה ב'העתק-הדבק' וללא תשומת לב קפדנית (וכאמור בהע' 16, ניתן לזהות עקבות של אותו מגיה קדמון). שכן, בעוד שבהלכה ה' כשמדובר על זמן שהיה הבית קיים, תוספת זו היא הגיונית ומתאימה משום שהיא מדברת על אדם הנכנס לעזרה בפועל, כשהוא טהור, ורק אז יש היכי תמצא שהוא יהיה שם. הרי שבהלכה ז' שמדברת במפורש כשאין מקדש קיים ואין אפר פרה לטהר ואנחנו טמאים, איך יתכן שהוא מתיר להיכנס ולעמוד בעזרה ורק לא לשבת? אלא אם נידחק ונאמר שהוא מדבר רק על אדם טהור מטומאת מת, דבר שאינו מצוי (ונראה שגם בימיו של הרמב"ם לא היה מצוי, וראו בפהמ"ש פרה ג, ב), מה גם שהיה לו לכתוב במפורש שאדם טהור לא יכנס אלא וכו'…

ולבסוף, גם אם נניח שזהו פרי עטו של הרמב"ם (מה שאין הוכחה, וגם לא מכתבי היד), יש לדון אם מדובר על איסור דרבנן, משום שאם היה חיוב כרת היה לו לכתוב במפורש שאם נכנס חייב כרת. (ולגבי מה שכתוב בהל' יח' ראה בהע' 10). וכעין זה כתב הפני שלמה (גאנצפריד) לשבועות טז ע"א ד"ה ועל דרך הלימוד, וד"ה ונ"ל היוצא מדברינו (מכון ירושלים, תשנ"ט, עמ' רה).

בכל אופן, לענ"ד משפט זה הוא תוספת של אותו מגיה קדמון שסבר שלפי הרמב"ם אסור גם בזמן הזה להיכנס אל שטח המקדש, ולא כן דעת הרמב"ם.

[19] הרבנים המתירים בהגבלות מסוימות להתקרב אל שטח המקדש, כתבו ספרי הדרכה כיצד יש להיטהר ועד להיכן מותר ללא חשש. מפליא הדבר שברמב"ם אין התייחסות מפורטת או הסבר מעשי מה ההנחיות המתאימות למי שמבקש לעלות להר, ומהם הגבולות המותרים בזמן הזה, אך כאמור לענ"ד, נראה שלשיטתו, אין צורך בכך.

[20] לענ"ד כאמור התשובה שכלל אין איסור להיכנס כשאין מקדש. המקום היחיד שמצאתי מעין היתר להיכנס לבנות בטומאה הוא בהל' בית הבחירה ז, כג ששם הרמב"ם מתיר לבנאים "לבנות ולתקן" גם בטומאה, ברם כשקוראים את כל המשפט רואים שמדובר בבית הבנוי, והבנאים באים כדי "לבנות ולתקן בהיכל או להוציא משם את הטומאה", כבר יש היכל שעומד ומקדש על מכונו. אך, איפה מצאנו היתר לא לתיקון קטן אלא לבנות את כל ההיכל? מאיפה ההיתר לכל האנשים שיצטרכו להיכנס לשטח הקדוש, כשחלקם לא יעסקו כלל בבנייה, רק במדידה, עיצוב, הובלה, ניקיון וכדו'. אמנם, ניתן לענות שהסיבה שיהיה מותר היא שטומאה דחויה בציבור, ולכן כשם שמותר להקריב קרבנות גם מותר לבנות את בית המקדש על כל הכרוך בכך. אלא שאם כבר מרחיבים את היתר "הטומאה דחויה", שמא גם יש לומר, שכשם שמותר לעסוק בכל ענייני הבניין בטומאה, כיוון שהטומאה נדחתה, כך יהיה מותר לבקר בשטח כי הטומאה נדחתה.

[21] ראו עוד באנציקלופדיה תלמודית, הר הבית, כרך י', עמ' תקפו, בהע' 193. וכן ראו: בקובץ יגדיל תורה, התרע"א, קונטרס כז, סי' פו 'בדבר הזיתים הגדלים על הר הבית מקום מקדשנו השמם'.

[22]  וכן ראו שו"ת הרדב"ז ח"ב סי' תרלג שהציע לחלק בין מצוות הנוהגות בירושלים מדרבנן שהם אלו שבטלו לבין מצוות הנוהגות בה מן התורה; הרב י"מ טוקצ'ינסקי, עיר הקודש והמקדש, ירושלים, תשכ"ט, חלק ג, פרק א; הרב ש' גורן, תורת המועדים, עמ' 454-447 כתב לחלק בין דין 'לפני ה"- שהוא דווקא כשיש בית מקדש ולכן חייבים אז ליטול כל שבעה לולב לבין הקדושה שקיימת גם ללא המקדש. וכן בשו"ת אגרות משה יו"ד, ח"ד, סי' סג כעין זה. ואף אנו נאמר שאיסור כניסה בטומאה הוא דווקא בהיותו "לפני ה' – בשעה שיש בית.

[23]  הרמב"ם עצמו בהל' מע"ש ב, א כתב לגבי מעשר שני: 'ונוהג בפני הבית ושלא בפני הבית, אבל אינו נאכל בירושלים אלא בפני הבית, שנאמר (דב' יט, כג): "מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך" – מפי השמועה למדו: מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית – אף מעשר שני לא ייאכל אלא בפני הבית'. ומשמע שיש כאן גזה"כ.

[24]  לשונו של הרמב"ם: "כל הקרבנות כולן" – היא לשון כללית שמתארת את הדין העקרוני, שניתן להקריב גם ללא בית בנוי. ברם, יש הבדל בין מצב של טהרה שאז אכן כל הקרבנות כולן יכולים ליקרב, לבין מצב שרוב הציבור בטומאה – שאז ניתן להקריב רק קרבנות ציבור שזמנם קבוע, ולא מעבר.

הרב קלישר בספרו דרישת ציון קרא לחדש את עבודת הקרבנות בזמן הזה, היו שתמכו בתפיסה זו, אך גם היו מתנגדים רבים, כדוגמת הרב יעקב אטלינגר בשו"ת בנין ציון סי' א, ועוד רבנים אחרים. ראו: הרב צבי הירש קלישר, דרישת ציון, ירושלים, התשס"ב. בפשטות לפי הרמב"ם הנ"ל נראה כי יש להקריב קרבנות בזמן הזה גם כשאין מקדש. ברם, נושא הקרבנות בזמן הזה סבוך למדי, מפאת האתגרים ההלכתיים שהוא מציב, ועוד חזון למועד.

[25] אין אני אומר קבלו דעתי על פני דעות אחרות, ברם, אלו הסבורים שיש מקום להקל מבחינה הלכתית, כבר מצאנו תקדים לפיו יכולים לנהוג כפי שנאמר בכתובות (כב ע"ב) שאם ברי לה ולעדיה, יכולה האישה להינשא, למרות שיש תרי ותרי, שזה ספק מן התורה. תודתי לרב שלמה דייכובסקי על הערתו זו.

[26]  הרב גורן כתב על עדות זו: 'לפנינו עדות נאמנה של אישיות היסטורית מוסמכת ביותר, הלא הוא ר' אברהם ב"ר חייא הנשיא… האמינות ההיסטורית של מגלת המגלות היא גבוהה ביותר, ככה שאין כל ספק בעובדה ההיסטורית בדבר בית תפילה ומדרש שהיה קיים במקום המקדש עד שחיללוהו הצלבנים' (הר הבית, עמ' שמג). תודתי לפרופ' חיים קרייסל על ההפנייה המדויקת למגלת המגלה.

[27]  ראו מאמרו של פרופ' ב"צ דינבורג, בית תפילה ומדרש ליהודים על הר הבית בימי הערבים, ציון, ג, (תרפ"ט), עמ' 87-54 המצביע על מקורות שונים המראים על קיומו של בית מדרש ותפילה בשטח המקדש. ובשו"ת מהר"צ חיות, קונטרס אחרון עבודת המקדש, סי' עו הראה שהקריבו קרבן פסח גם אחרי החורבן, הרב גורן מתקשה להסביר מנהג זה, ומציע במהלך ספרו שלושה הסברים שונים (פסקו שלא כהלכה (לפי הראב"ד), הם ידעו את המקום שאסור להיכנס אליו, היה להם אפר פרה כדי להיטהר). וראו במאמר הנ"ל של פרופ' ב"צ דינבורג, עוד ראיות רבות מתקופת הראשונים. וראו גם בהע' .

[28] כך נראה שנכון לפרש את דברי הרמב"ם באיגרתו (איגרות הרמב"ם, א, מהד' שילת, עמ' רל) לפיה הרמב"ם בעצמו בלווית אביו ר' מיימון הדיין ואחיו דוד ביקרו בהר הבית בהיותם בארץ ישראל (בשנת 1166) שכתב: "שאני והוא (=האח דוד) ואבא מרי זצ"ל ואתה (=ר' יפת הדיין) – ארבעתנו הלכנו בבית ה' ברגש" – וכפי שהעיר הרב שילת לשון זו רומזת להילוך בשטח המקדש, וראה גם לשונו של הרמב"ם בהל' ביאת מקדש א, יז. אך, בניגוד להסברו (שם, בעמ' רכו) שמדובר על הילוך בהר הבית כולו, יש לפרש זאת כפשוטו, כהילוך במקום הקודש.

[29]  אודותיו, ראו במבוא לספר: לוית חן לר' לוי בן אברהם, מעשה בראשית, ירושלים, תשס"ד; וכן במבוא לספר: לוית חן לר' לוי בן אברהם, איכות הנבואה וסודות התורה, באר-שבע, תשס"ז. ר' לוי כאן אינו פוסק הלכה אלא מעיד על שמועתו מחכמי צרפת שטומאה הותרה בציבור כדי שנקרב אל הקודש.

[30]  למשל, המאירי בשבועות טז כתב: 'והמנהג פשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו'. ובספר כפתור ופרח פרק ו (מהד' המכון ללימודי מצוות הארץ, ירושלים, תשס"ד, עמ' ק-קא) מספר על ר' יחיאל דפריז שאמר לבוא לירושלים (בשנת 1256 לסה"נ) 'ואני מטרדתי להשלים עמו המלאכה לא שאילתיו מה נעשה מטומאתנו… אנוכי בדרך לפני שילה שב למקומי, נזכרתי הלכה שאין לחוש על הטומאה, כדאמרינן בתמורה… שקורבנות ציבור דוחין … ואת הטומאה'.

[31] ורגליים לדבר שאף הרמב"ם סבר כן, כמו שראינו לגבי היתר הבנאים לתקן בהיכל, שלא רק לצורך הקרבת קרבנות טומאה הותרה בציבור, אלא לכל צורכי המקדש כמו תיקונו ושיפוצו. ואם לא נאמר כך, היכן מצאנו היתר כתוב בדברי הרמב"ם לעלות בטומאה ולבנות את בית המקדש, היכן ההיתר למודדים, למעצבים, למהנדסים, למפני האשפה וכו' לעלות בטומאה לשטח המקדש כשירצו לבנותו? אין היתר כתוב, כי גם לא מצאנו שום איסור כתוב, וד"ל.

[32]  נראה מהרמב"ם שעיקר מורא מקדש מתייחס בראש ובראשונה לבית הבנוי בספר המצוות עשה כא לגבי מורא מקדש: 'שצונו לירא מן הבית הזה הרמוז אליו מאוד מאוד', ומשמע שה'מורא' מתייחס בעיקר לבית המקדש הבנוי. וכן גם נראה מלשונו בעשה לא: 'שציוונו לשלח הטמאים מן המקדש והוא אמרו ית' (במ' ה, ב): וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. וזה המחנה הנאמר הנה הוא מחנה שכינה שדומה לו לדורות – העזרה'. בהלכות בית הבחירה ז, ז יש מקום להסתפק אם הרמב"ם ראה במורא מקדש גם כיום חיוב מהתורה או שמא מדובר באסמכתא. בכל אופן, גדר מורא המקדש כפי שהרמב"ם כתב בספר המצוות הוא: 'וגדר זאת היראה כמו שזכרו בספרא (קדושים ז, ט): "איזהו מורא? לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו, ולא יעשהו קפנדריא ורקיקה מקל וחומר", וכבר התבאר במקומות מן התלמוד שאינו מותר כלל לשבת בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד… וזה חובה תמיד ואפילו בזמננו זה שהוא חרב בעונותינו שרבו'.