הלכה מזרחית – הרהורים ביקורתיים
אריאל פיקאר
ד"ר אריאל פיקאר הוא המנהל החינוכי של תוכנית "בארי" ועמית מחקר במכון שלום הרטמן.
תפיסת מודל הפסיקה הספרדית כמתאימה גם לחיינו היום עשויה לחסום את הביקורתיות ביחס לשמרנות העכשווית של הקהילות המזרחיות, כמו למשל בנושא מעמד האישה. האחריות לחיינו מוטלת עלינו, החיים כאן ועכשיו, ומשום כך אנו נדרשים גם לחדש ולשנות מדרכי העבר ולא לשקוע בנוסטלגיה לחיים מפוארים שהיו פעם
בשנים האחרונות הולכת ומתגבשת תפיסה לפיה הנוקשות האורתודוקסית ביחס למודרניות והדיכוטומיה בין עולם החיים ובין ההלכה הן מנת חלקה של התרבות האשכנזית, אך לעומתה התרבות ההלכתית והדתית שצמחה בארצות האסלאם היא תרבות של פתיחות, גמישות דתית ונינוחות הלכתית, יכולת הכלה וקבלה של שונות חברתית, והדגשה של השאיפה לצדק חברתי כערך דתי העומד בראש סדר היום של המנהיגות הדתית. על פי תפיסה זו חשוב לחשוף את העמדות הדתיות של חכמי המזרח, מפני שבעזרתם אפשר ליצור אופציה דתית תרבותית של קיום יהודי השונה מבחינות רבות מאופני הקיום היהודי האירופי ומתפיסת היהדות האשכנזית הטיפוסית. חכמי המזרח מוצגים כאנטיתזה לשמרנות האורתודוקסית האירופית, וכמייצגים של עמדה דתית והלכתית המתמודדת עם המודרנה באופן יצירתי ופתוח.
דוגמה טובה לכך אפשר למצוא באחד הכרכים שיצאו לאור בסדרת "עם הספר" של הוצאת "ידיעות אחרונות": "מסורת בעידן המודרני – חכמים ספרדים בדורות האחרונים". כדרכם של ספרי הסדרה, יש בכרך זה קטעים של מחברים שונים: הרב אליהו בן אמוזג, הרב יוסף חיים, הרב משה כלפון הכהן, הרב עוזיאל, הרב יוסף משאש, הרב חיים דוד הלוי והרב יהודה אשכנזי (מניטו). במבוא לספר, שכתב הרב יצחק שוראקי, מאופיינת דרכם של "החכמים הספרדים בעידן המודרני" (כותרת המבוא) כך:
"היהדות הספרדית מדגישה יסודות שונים […] התאמה – כלומר, איזון והרמוניה בין דרישות התורה לדרישות החיים, בין עבודת האדם הבודד להשתלבותו בחברה, בין העולם הייחודי היהודי לבין העולם הרחב הכללי, בין מסורת הדורות לבין ההווה החדש והמשתנה, בין הידע הפנימי היהודי לבין החכמות הכלליות […] כמובן, אין כוונתנו לתאר כאן את כל החכמים הספרדים, אלא להציג דגמים כלליים היפים למרחב התרבותי הספרדי בכללותו".
המבוא כולו הוא תיאור נפלא של קיום יהודי מודרני שמוצא את האיזון בין מסורת לקדמה בלי לוותר על אחד מהם. כיוון שזוהי היהדות הספרדית האותנטית, הרי שכל סטייה של רבנים או של קהילות מזרחיות ממודל זה מוצגת כהשפעה אשכנזית. למשל, על ההבדל בין הבחירה האשכנזית בנתיב הכתוב ובין הבחירה הספרדית בנתיב החי, נאמר שם כי כל זה נכון "עד הדור האחרון שבו אנו עדים לאימוץ של סממנים אשכנזיים על ידי חכמים ספרדים".
אכן, החכמים שנבחרו לייצג את הגישה הזו בספר, עומדים במשימה, אך האם אפשר לאפיין את דרכם של "חכמי המזרח"? האם מדובר בשיטה "מזרחית", העומדת בניגוד לשיטה "אשכנזית"? האם אין בנמצא קטעים מקבילים המבטאים את אותם רעיונות גם בקרב חכמים אירופים? האומנם החכמים הספרדים הם יותר "חברתיים" מן האשכנזים? שאלות אלו עומדות במרכזו של ויכוח מחקרי.
עצם הלימוד והפרסום של תורת חכמי המזרח הוא חשוב מאוד מפני שהוא חושף עוד ועוד אופציות קיום יהודיות, ובהם וריאציות המתאימות יותר לקיום המודרני בימינו, כאן ועכשיו. הוא חשוב גם מבחינה תרבותית וחברתית מפני שהוא מציב דמויות להזדהות גם מקרב חכמי המזרח, ובכך מערער במעט על ההגמוניה התרבותית האשכנזית. אך לדעתי תהיה זו טעות להציג את המסורת הספרדית כדגם שלם ואחיד התואם את אתגרי הזמן שאנו חיים בו. עלינו לזכור כי חכמי המזרח הם בני אנוש בעלי תגובות מגוונות, בדיוק כפי שהחכמים בכל המרחב המכונה "אשכנזי" אינם עשויים עור אחד, והם פיתחו עמדות שונות ביחס לאתגרי המודרנה.
זאת ועוד, תפיסת הספרדיות כמודל המתאים גם לחיינו היום עשויה לחסום את הביקורתיות הנוגעת לשמרנות העכשווית של הקהילות המזרחיות הדתיות. על פי הגישה הזו, המזרחיות האותנטית, זו שהתקיימה במרוקו או בבגדד, היא מודל הרלוונטי לקיום עכשווי, ולכן יש להישאר נאמנים למסורת זו כפי שהייתה. כך נוצרת זיקה בין "מזרחיות" ל"מסורתיות": מאחר שהמזרחיות היא צורת חיים והשקפת עולם הנענית לאתגרי המודרנה ורלוונטית לחיים היום, אפשר, ואף צריך, להיות נאמנים לה כפי שהיא, כלומר להיות מסורתיים. ובאמת, פעמים רבות דווקא אנשים המגדירים את עצמם "מסורתיים" יתנגדו לכל שינוי במנהגים הקיימים. בעיניהם המסורת היא קדושה, לעתים קדושה מכדי שיוכלו לקיים אותה על מלוא דרישותיה, אך ודאי שאין הם רשאים לשנותה.
דא עקא, שמסורת זו, על כל גדולתה וחשיבותה, לא התמודדה עם כל הבעיות העומדות על הפרק היום; כלפי אלו דרושות התמודדות חדשה ונטישה של מאפיינים מסורתיים מרכזיים. הדוגמה הבולטת לכך היא נושא מעמד האישה – בהלכה, בפולחן, ובחברה. דוגמה נוספת היא ההערצה והיעדר הביקורת כלפי הרבנים. עלינו לתת את הדעת לכך שהגישה ההלכתית האורתודוקסית-המודרנית התפתחה במחצית השנייה של המאה העשרים בעיקר בקרב הקהילות האשכנזיות דווקא, בתחילה בארצות הברית ולאחר מכן בישראל, ואילו הקהילות הספרדיות, למרות פתיחותן היחסית, כמעט לא שינו דבר בדרכיהן. נדמה לי שהסיבה לכך היא בדיוק אותה זיקה חזקה בין "מסורתיות" ו"מזרחיות", והתחושה שבעיות כגון מעמד האישה הן בעיות של אשכנזים (או ליתר דיוק, אשכנזיות), "אך אצלנו המזרחיים, הכול בסדר".
חקר ההלכה הביקורתי וחקר ההיסטוריה הביקורתי מראה את גדולתן, אך גם את חולשתן של תופעות מן העבר. מה שאנו למדים מן המחקר הוא כי ההלכה היא כלי בידיהם של בני אדם, גדולים ככל שיהיו, הנתונים בתוך הקשרי תרבות של זמן ומקום. משום כך לעולם יהיה פער בין עבר להווה, בין מה שהיה פתרון במאה התשע-עשרה ובין צורכי המאה העשרים ואחת. כדי ליצור אלטרנטיבות לקיום היהודי-הישראלי בימינו עלינו לחפש במסורות השונות והמגוונות של העם היהודי את הכלים והתובנות אשר יעניקו לנו את ההשראה ואת היכולת להתמודד עם אתגרי ההווה, ומשום כך חשוב להפנות זרקור דווקא לחכמים ולמסורות שנדמה כי נשכחו או נזנחו. אך עלינו לזכור שבסופו של דבר האחריות לחיינו מוטלת עלינו, החיים כאן ועכשיו, ומשום כך אנו נדרשים גם לחדש ולשנות מדרכי העבר ולא לשקוע בנוסטלגיה לחיים מפוארים שהיו פעם.
