זקנה במבט אבולוציוני / שאול ברט
 

 

 

שאול ברט הוא תלמיד מחקר בביוטכנולוגיה באוניברסיטת בר-אילן

 *****

חקר האבולוציה מניח כי לתופעות רבות הקיימות בעולם החי יש ערך משמעותי בעבור בני אותו המין הביולוגי: האבולוציה גורמת לנו להישאר בעיקר עם התכונות העוזרות לנו ומקדמות אותנו. לאור זאת, מעניין לבחון את תפקידה האבולוציוני של הזקנה: במה היא מקדמת את החברה האנושית מבחינה אבולוציונית-הישרדותית? האמנם יש לה תפקיד בשטח זה? ואיך כל זה קשור לתפישה הדתית של הזקנה? שאול ברט בוחן את הזקנה מנקודת מבט ביולוגית

נדמה כי המושג זקנה שינה את פניו במרוצת הדורות. בחז"ל ניתן למצוא מאמרים רבים המשבחים ומהללים את יתרונות הזקנה:

"תנו רבנן: 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן'… ואין זקן אלא חכם, שנאמר 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל'. רבי יוסי הגלילי אומר: 'אין זקן אלא מי שקנה חכמה'. (בבלי, קידושין לב, ע"ב ועוד).

אולם, לאיזו זקנה בדיוק הם מתכוונים? בחינת הממצאים על אודות תוחלת החיים בתקופות השונות מגלה פער מהותי בין גיל הזקנים במקורות לבין גילם בימינו . מכאן עולה, כי סוגיית הזקנה והיחס אליה בדורנו ייחודית, ועל כן ראויה להתבוננות מחודשת.

במקרא מתואר דור אבות האומה כתקופה שבה הייתה תוחלת חיים גבוהה במיוחד של מאות שנים. אולם, כבר התורה עצמה מתארת זאת כתקופה יוצאת דופן, שהסתיימה בעקבות המבול:

"וַיֹּאמֶר ה' לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" (בראשית ו, ג).

מקורות מאוחרים יותר בתנ"ך מגלים כי הגיל המרבי שאליו יכול לשאוף אדם הוא סביבות ה-75:

"יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה" (תהלים צ, י).

ממחקרים בימינו עולה כי גם התיאור בתהילים מתייחס כנראה למתי-מעט שהגיעו לגילים מופלגים כאלו. למעשה, אפילו בתקופת האימפריה הרומית מוערכת תוחלת החיים שהייתה אז בכ-48 שנה בלבד.[1] אמנם, החל מאמצע המאה ה-19 – בעיקר בעקבות התקדמות המחקר הרפואי והשיפור בשמירת ההיגיינה האישית – עלתה תוחלת החיים בהתמדה: מגיל 50 בסוף המאה ה-19 לגיל 65 באמצע המאה ה-20 ועד לגיל 80 בישראל של שנות האלפיים.[2]

העולה מתיאור זה הוא כי הזקנים שעליהם דובר בתקופת חז"ל ובדורות הקודמים – אינם הזקנים שעליהם נסוב בדרך-כלל השיח בימינו. אוכלוסיית ה"זקנים" בעבר כללה, למעשה, אנשים שגילם היה בסביבות ה-60, אלו שבימינו נהוג לכנות בשם "מבוגרים". מובן אפוא מדוע ההתייחסות במקורות חז"ל לזקנים היא כאל אנשים בעלי חכמה יתירה או ניסיון חיים עשיר. נדמה שכך נתייחס גם בדורנו לאנשים בגילאים המדוברים. אלו אנשים נמרצים, אשר אפילו על-פי חוק אינם יכולים לצאת לפנסיה כיוון שנוכחותם בשוק העבודה חשובה ויש משמעות רבה לתרומתו של ניסיון החיים שהם מביאים עמם.

לעומת זאת, במקרים רבים תיתפס כיום הזקנה כמתייחסת לאנשים בגילים העולים על 80. זוהי אוכלוסייה שבקרבה מצויים אנשים רבים יותר הנזקקים לטיפול מסור מצד המשפחה או גורמי רפואה אחרים, ולעתים אף אינם מסוגלים לתפקד באופן מלא או באופן עצמאי.

כיצד אפוא יש להתייחס לתופעת ההזדקנות הייחודית לימינו? אם המקורות מהעבר, ואף בחז"ל, אכן אינם מתייחסים ליתרונות הקיימים בזקנה של ימינו, ייתכן שעלינו לפנות למדע בכדי לבחון תופעה זו. ואם כן, כיצד המדע הקיים בימינו מעריך את הזקנה?

בעבר, הייתה התפישה המקובלת כי קיימים מנגנונים ביולוגיים בגוף האדם ה'מפעילים' את הזקנה. לפי אותה גישה ישנו שעון ביולוגי בגוף, המונה את מספר השנים שעברו מאז נוצר, ובהגיעו לגיל מסוים הוא מפעיל תהליכים שונים שלא היו קיימים קודם לכן – תהליכי הזדקנות.[3] לפי גישה זו, הרי שבאופן תאורטי, ישנו היגיון בניסיון לברר האם חלק מתהליכים אלו הם חיוביים ולבחון לאורם מהם יתרונות הזקנה.

אולם, כיום מערערים רבים על תפישה עקרונית זו, בין השאר בשל שיקולים אבולוציוניים. האבולוציה בנויה על התפתחות איטית, המתרחשת לאורך תקופה ארוכה. היא גורמת לאורגניזם המצוי בסיטואציה מסוימת לפתח דרכים להתמודד עם המצב בצורה מיטבית. על כן – טוענת התיאוריה האבולוציונית – יתפתח מנגנון חדש רק בעקבות מפגש עם סיטואציה סביבתית, שאליה הוא "מתאים" את עצמו. לאור הנתונים שהוצגו לעיל בדבר תוחלת החיים בתקופות הקדמות, אשר ברובה לא חצתה את גיל 60, עולה כי בני-האדם מעולם לא חוו באופן נרחב את גיל הזקנה שעליו מדובר כיום. מסיבה זו קשה להניח כי קיים מנגנון ביולוגי-אבולוציוני שהתפתח כדי שיופעל בהגיע האדם לשיבה.

למעשה, העדר הזקנה הוא עיקרון המאפיין כמעט כל חיים בטבע: כל חיה מתבגרת הופכת להיות איטית יותר וחזקה פחות, וככל שתהליך זה מתמיד, הולכת היכולת שלה לשרוד בטבע וקטנה. הלהקה לא תמתין לאריה המבוגר, ולכן הוא יתקשה למצוא אוכל; אותה איטיות בדיוק תהפוך את הארנב המבוגר לטרף קל. במילים אחרות: המושג "חיה זקנה" אינו קיים בטבע. יש חיות צעירות ומעט יותר חיות מבוגרות. רובן המוחלט של החיות מתות ברעב או נטרפות במהלך שנות הבגרות שלהן, הרבה לפני שהן מגיעות לגילים מופלגים. אם כן, שוב עולה המסקנה כי לא ייתכן שבאופן אבולוציוני יתפתח בטבע מנגנון אשר יופעל רק בשנות הזקנה.

על כן, מקובלת כיום במדע התפישה כי זקנה היא פשוט בלאי של גוף האדם. כפי שמחשב, יעיל ככל שיהיה, הולך ומתקלקל ככל ש"פג תוקף" השימוש שלו וחלקיו הופכים איטיים ומיושנים – כך גם גוף האדם. הזדקנות היא מצב שבו תהליכים שאמורים היו לפעול ביעילות – הולכים ומתקלקלים: הלב חדל לפעום בחוזקה ובמהירות כבעבר, העצמות נעשות חלשות וקלות לשבירה, המוח מאבד חלק מיכולות הזיכרון וההיקש שהיו מנת חלקו וכמובן הראייה כבר אינה יעילה כפי שהייתה כשהיה בשנות הילדות והבגרות.

אם לנסח זאת במילים בוטות, הרי שמבחינה ביולוגית, זקנה היא התקופה המגיעה לאחר שפג תוקפו של הגוף. מדובר במצב גופני יוצא-דופן, שאליו הגיע האדם באמצעות הטכנולוגיה, אך מבחינה ביולוגית אין לו ערך; זו תופעה שלא הייתה קיימת בעבר אף בבני-האדם ולא הייתה אמורה להתרחש כלל!

אמנם, ייתכן שדווקא המסקנה הפסימית ביחס למקומה של הזקנה כמצב בלתי טבעי, מאירה על הרעיון המוסרי שבשמו נובעת החובה לדאוג לזקנים בימינו. בשונה מדאגה לילדים – אשר מבחינה חברתית יש עניין לדאוג לרווחתם ולשלומם כיוון שהם אלו אשר יקיימו את החברה בעתיד – הזקנים מהווים במובנים רבים – כלכליים ורפואיים בעיקר – נטל על החברה. כפי שכתבנו בתחילת הדברים, לעניין זה מצטרפת התובנה כי הטבע "מתנגד" לקיומה של זקנה. על כן, החובה המוסרית לדאוג ולשמור על כבודם ומצבם הראוי של הזקנים בדורנו נובעת ממעין "הכרת טובה" כלפי אלו אשר תרמו בעבר לחברה.[4]

לאור הדברים הללו, מובנת הבעיה שבה נתונים זקנים עריריים. בן מוקיר תודה לאביו ולאמו על שדאגו לו בעבר, ועל כן יעשה מאמצים רבים כדי לדאוג לרווחתם בשעה שהם כבר אינם יכולים לעשות זאת בעצמם. כיוון שההשפעה של זקני המשפחה (הורים וסבים בדרך-כלל), בזמנים שבהם היה כוחם במותניהם, על חיי הצעירים הייתה ישירה ובדרך-כלל בעלת משמעות רבה – הרי שהכרת הטוב כלפיהם משהזדקנו היא בעלת משמעות מבחינת אותם צעירים. אולם, זקן החסר את אותם קרובי משפחה, נתון לחסדיה של החברה הכללית וזקוק לכך שהיא תפגין כלפיו את אותה הכרת הטוב. לצערנו, ערך הכרת הטוב, דהיינו הקצאת משאבים לשם גמול לאדם, על אף שהשקעה זו לא תניב תועלת פרקטית, אינו נפוץ בחברה שבה אנו חיים.

כיוון שהזקנה היא תופעה הנוגדת את הטבע – מצבם של הזקנים בקהילה הופך להיות מדד לרגישותה המוסרית של החברה. אין לדאגה זו השלכה היכולה להימדד במדדים של תועלת, ואין רווחים בצידה. מדובר בתנועה נפשית טהורה של הכרת הטוב כלפי אלו שהיוו חלק פעיל בחברה בשנים שבהן יכלו לעשות זאת. מדובר בחסד הטומן בחובו רק הפסדים פרקטיים. אם כן, מובן אפוא מדוע מצבם של הזקנים בישראל של שנת 2013 הוא אכן מדד לרגישותה המוסרית של החברה הישראלית.


[1] אין מכניסים לחישוב את הילדים שנפטרו עד לגיל 5.. אם כוללים גם אותם, תוחלת החיים הממוצעת יורדת לסביבות 30-25 שנה בלבד.

[2] מתוך נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה: www.cbs.gov.il/ts/IDaaa1514fb6105f/.

[3] התאוריה המקובלת סברה כי ה"שעון" המדובר הוא רצפי הטלומר המצויים בקצוות הכרומוזומים, המתקצרים בכל חלוקת תא. לפי אורך אותו זנב-כרומוזום – כך סברה התאוריה – יודע התא בן כמה הוא, ובהגיעו לגיל מסוים – הוא מסיים את חייו. אולם, בשנים האחרונות התבררה תאוריה זו כבלתי מדויקת: ראשית, כיוון שאורגניזמים בעלי רצפי טלומר ארוכים מאד, פי כמה וכמה מאלו של בני-האדם, עדיין סובלים מתוחלת חיים קצרה הרבה יותר משלנו. שנית, כיוון שרצפי טלומר ארוכים הם גם מאפיינים של תאים סרטניים, ועל כן ייתכן שדווקא טלומרים שאינם ארוכים שומרים על בריאותו ואורך חייו של התא.

[4] עיקרון מוסרי נוסף אשר בשמו מתבקשת הדאגה לזקנים והשמירה על רווחתם הוא כבוד האדם, אך אני בחרתי שלא להתייחס אליו, אלא להאיר עיקרון מוסרי נוסף.