חינוך יהודי ברגעי מבחן: קריאת השכמה לבחינה מחדש של זהותנו / אבינועם רוזנק
 

 

סוגיית נישואי התערובת היא לא ‘עוד אתגר חינוכי’; היא קו פרשת המים שמשנה את כללי המשחק. אימוץ כללי השיח המערבי אינו מאפשר להצדיק את המשך הקיום הנבדל של עם ישראל, ואת ההתנגדות לנישואי תערובת. נרדמנו בשמירה. איבדנו את קרקע הבית, את השפה התרבותית הפרטיקולרית שלנו, ושיכנעו אותנו שזה לא פוליטיקלי קורקט להמשיך ולתחזק בית יהודי מובחן ומחייב. זה הזמן להתעורר

 

בואו נתבונן בראי
בית הכנסת ‘בני ישורון’ (או BJ בצורת הביטוי הניו־יורקית) הוא מאבני הפינה של בתי הכנסת במנהטן. בשנת 2017 נטלו על עצמם מנהיגי הקהילה[1] (בליווי האקדמי של ‘מכון שלום הרטמן’ בניו יורק)[2] להעביר את הקהילה תהליך, הבוחן את דרכי ההתמודדות (וההכלה) הראויות לסוגיית נישואי תערובת. בערב מיוחד, שהוקדש לשיח זה, עלה על הבמה בחור צעיר, שאול נתן קציץ (להלן: שאול), ועם עלייתו אפשר היה לחוש את המתח באוויר.[3] הוא פתח ואמר:

לפני ארבעה חודשים בערך, חברתי ואני הלכנו לטייל בסנטרל פארק (Central Park), ואז, במקום שבו פגשתי בה לפני שבע שנים […] ניצבו נגנים ולצלילי המוסיקה ביקשתי ממנה להינשא לי. מסיבה כלשהי היא אמרה “כן”.

הדובר היה שמח אם הקהל היה מגיב בחום לדבריו, אולם השקט נשמר. ואז הוסיף ואמר: “ועכשיו יש לי ארוסה”; ושוב דבריו נשארו תלויים באוויר וסביבו דממה מעיקה. שאול חתם: “אולם כפי שאתם מנחשים, שהרי אני עומד כאן ומדבר אליכם, היא לא־יהודייה”.

שאול מתאר את עצמו כסיפור הצלחה חינוכית של בית כנסת ‘בני ישורון’; כְּאֵבוֹ אמיתי. הוא דמות פעילה בבית הכנסת שבו מצא את זהותו היהודית. גם ארוסתו נוטלת חלק בחיי בית הכנסת, בסעודות השבת ובחלק מהמועדים, ו”כשאמרתי לה שאני רוצה חתונה יהודית, היא מיד הסכימה וללא היסוס להינשא בחתונה המוּבלת על ידי רב. אבל היא אתאיסטית, והיא חשה שיהיה זה לא מכבד ולא ראוי שהיא תתגייר לדת שאינה מאמינה בה. וכמו שהיא כה תומכת ביהדות שלי, אני תומך ומכבד את ההחלטה שלה ואמונותיה”.

שאול מבקש אהדה אך למעשה דורש כנות קהילתית פנימית: לא ייתכן, הוא טוען, שקהילה היודעת להזמין ולהכיל זוגות מעורבים של יהודים ולא־יהודים, תפגין כתף קרה לבן קהילה המבקש לממש את אהבתו עם בחירת לבו. דחייה זו, לטענתו, היא למעשה דחיפת הנוער החוצה מיהדותו. מה הבעיה, ההלכה? הצלחתם למצוא “חלל פנוי עבור זוגות הומו־לסביים ונשים רבניות”, אבל כשמגיעים לנישואי תערובת “החלטתם למתוח את הקווים עלי”?

תיאור זה מתאים לרבים מאוד מבני הקהילה היהודית בארצות הברית. היטיב לתמצת זאת גל בקרמן במאמר שהתפרסם בניו יורק טיימס[4] (שנכתב לאחר טבח 11 מתפללי בית הכנסת הקונסרבטיבי בפיטסבורג בנובמבר האחרון). לטענת בקרמן, “שלא נתבלבל”: יהודי ארצות הברית אינם חווים אנטישמיות אלא התבוללות; השיח המוביל הוא של אהבה והכלה; 72% בקרב הלא־אורתודוקסים מתחתנים עם לא־יהודים; בתי הכנסת ומוסדות יהדות ננטשים; מדינת ישראל – שבעבר הייתה מוקד השראה, הפכה (בעיקר עבור צעירים) – למוקד מְנַכֵּר.

לא ניתן אפוא להתעלם ולהגיד “לא ראיתי” ו”לא שמעתי”; זו המציאות של רוב מוחלט של היהודים הצעירים בארצות הברית. אם נשוב אל שאול העומד מול קהילתו, נשמע את טענתו הצודקת לכאורה, שהקהילה הובילה אותו למצבו הנוכחי (ובדבריו, לטענתי, הוא מכניס גם אותנו, אנשי האורתודוקסיה המודרנית, לאותה אחריות): מי שמקבל חינוך פתוח המעוֹרב עם העולם הגדול; מי שמבלה את רוב חייו עם אנשים ממגוון רקעים דתיים – באופן פשוט וטבעי ימצא אהבה עם חבריו לחיים, יהודים ולא־יהודים. לדעת שאול, התגובה הנכונה מול כל זה פשוטה: החובה להכיל. זו גם תשובה פרגמטית, שהרי “מה מרוויחה הקהילה בכך שהיא מפנה עורף לי ולארוסתי? […] כיצד התנהגות כזו של הקהילה מאפשרת לקהילה להישאר מגוונת?” והרי הגיוון הוא נשמת אפה של הקהילה והבסיס לכל חינוך יהודי.

עם סיפור זה אני פותח את ספרי, שאני עמל עליו עתה, שעיסוקו באתגר הפילוסופי, התיאולוגי והפילוסופי־חינוכי של נישואי תערובת.[5] התיאור כאן הוא טיפוסי, והוא נפוץ ומצוי כמעט בכל בית ביהדות הליברלית (לאורך כל המנעד של ‘יהדות ליברלית’, כולל באורתודוקסיה המודרנית).

רעידת אדמה
נכנסתי למחקר הזה מתוך הנחה שנישואי תערובת הם תופעה בעייתית. הַנחתי הושתתה על עולמי הרוחני, אך גם על החינוך הדתי־ישיבתי עליו גדלתי בתוך בתי המדרש של האורתודוקסיה המודרנית ברוח ‘נאמני תורה ועבודה’. מהר מאוד התברר לי שאני הבעיה; ומה שלאורך חיי ולאורך דורות רבים בעבר היה מאבק לגיטימי וערכי של זהות יהודית – הפך לדברים שאסור לומר אותם. המקובל של אתמול והמקובל במסורת ישראל הפך להתבטאות שחורגת מהשיח התקני.

השינויים הם טקטוניים, והם יוצרים פערים ודיסוננסים שלא ניתן לגשר עליהם באופן קוסמטי. לדוגמה: סידור התפילה. ביטויים שאנו נפגשים עימם בתפילה, כגון: “שלא עשני גוי”; “אשרי העם שככה לו אשרי העם שה’ אלוהיו”; “ובנו בחרת מכל עם ולשון”; “צור ישראל קומה בעזרת ישראל … גאל ישראל”; “שומע תפילת עמך ישראל”; “המברך את עמו ישראל בשלום”; “שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה, שלא שם חלקנו כהם וגורלנו ככל המונם” – כל אלה הפכו לבלתי אפשריים להגנה במרחב התרבותי בו אנו חיים.[6] משפטים אלה עדיין ‘נסבלים’ על ידי הסביבה הליברלית כל עוד הם נאמרים בהקשר ריטואלי (ועדיף שיאמרו בשקט, ומוטב לדלג עליהם או לשנותם לביטויים אוניברסליים יותר), אבל אם מישהו יבטא טקסטים אלה כביטוי לאמונתו שלו, הם (והוא) יהפכו למוקצה מחמת מיאוס.

אכן, כל מי שיש לו אוזן רגישה לשיח מגדרי מזהה את הדמיון. גם בתחום הזה, מה שהיה מקובל אתמול הפך ביהדות הליברלית לבלתי נסבל היום. כולנו חניכי ובוגרי השיח הפמניסטי הדתי מאמצע המאה העשרים. גם שם נוצרו שינויי נוסח. אבי ומורי מיכאל רוזנק ז”ל לימדני שהוא אינו מברך “שלא עשני אישה” אלא את הנוסח “שעשני כרצונו”, ואף אני נוהג כמותו. יש מניינים, שכששואלים את העולה לתורה לשמו, ‘התשובה הנכונה’ היא להזכיר את שֵם האם בצד שֵם האב, ובתפילה יזכירו בצד אבות האומה גם את האמהות. ואולם אלה שינויים מינוריים. המתח הגדול יותר מצוי מול נוסח התפילה (והתורה); שהרי הכול שם מאוד גברי. “האל הגדול, הגיבור והנורא” היא צורת התבטאות שבעלת מודעות מגדרית תחוש לא בנוח איתה בפנייתה לקב”ה, וזו דוגמית בלבד.[7] כאן כבר יש רעידת אדמה בסדר גודל הרבה יותר עמוק.

כך גם ביחס לנישואי תערובת: השינויים הטקטונים עמוקים, ועתה הם אינם עוסקים בשינוי צורת הפנייה או הזיהוי של הקב”ה כגבר או אישה, או שינוי יחסי הכוחות (בין נשים לגברים) בתוך החברה והעם היהודי; אלא בהעלאת השאלה “מהו ‘עם יהודי’?” ו”עד כמה המשך העיסוק בו הוא פוגעני ומדיר?” (ונוסח התפילה הוא רק דוגמה לבעיה זו). חלק משינויים אלה מועצמים על ידי מאמרים אקדמיים, שמבהירים את הרקע ההיסטורי והתיאולוגי של התפילות והפיוטים ה’בעייתיים’ הללו ואת מופרכותו של הבידול בין יהודים לגויים. כל זה הופך את רוב מניינו ובניינו של השיח היהודי ביחס לעצמו לנלעג.

מעבר לשיח האינטלקטואלי־תיאולוגי וההיסטורי, השינויים הטקטוניים ביחס לנישואי תערובת מתרחשים מלמטה והם קיומיים, פשוטים ואנושיים. רבים רבים ממי ששוחחתי עימם ומקוראי שורות אלה מכירים מי שנישאו נישואי תערובת; הם חברינו, הם ילדי חברינו, אצל חלק מדובר בילדינו. ברוב מניין ובניין של משפחות ליברליות במרחבי ארצות הברית – זו המשפחה. אז כלל אין מה לדבר על ‘בעיה’; והדיבור על ‘בעיית נישואי תערובת’ היא משהו שגם במחוזות ישראלים (לפחות אצל סוג אוכלוסייה מסוים, שרבים ממנו מנויים של מנעד קוראי דעות ועד הארץ) הוא דיבור היוצר אי־נחת, ניחוח גזעני מרחף באוויר, יחד עם תחושה שהדובר המדיר הוא קרוב אם לא זהה לארגון להב”ה.

רבים מהעוסקים בתחום מחקר נישואי תערובת – ואני מתכוון למודאגים שבהם – מֵצֵרִים על איבוד פיסי של העולם היהודי, התמוטטות המוסדות היהודים (בשל העלמוּת הקהילה), איבוד המשענת הכלכלית או הפוליטית של יהדות ארצות הברית. מקובל גם לדון על המצוקות החינוכיות הגלומות בנישואין מעורבים אלה, בשל נוכחות חנוכייה ועץ אשוח בסלון, והמתח שזה יוצר “אצל הילדים” (אך אחרים יאמרו להפך: תמונה זו היא תמונת גאולה, לנוכח היכולת לגדל סוף סוף ילדים לעולם ללא תסביכים “שבו עצי אשוח וחנוכיות ישכנו זה לצד זה ללא מורא”).[8]

ענייני ממוקד בדבר מה אחר, שכדי לעשותו צריכים להפסיק לחשוב כל הזמן על תקינות פוליטית. הבעיה מונחת במשפט התמציתי הבא:[9] לטענתי, אם מאמצים באופן עמוק (ובלעדי) את התובנות והשיח המערבי (כמצוי היום), אין אפשרות להצדיק את המשך קיומו של העם היהודי כעם. בד בבד, אם הניסיון לתחזק את המשך קיומו של העם היהודי יוּצַב על סיבות הישרדותיות – כשלונו של הניסיון מובטח. הישרדותיות אינה תוכן, וליברליזם אינו זקוק לעם נבדל. נוסח אחר: אם ‘מערכת ההפעלה’ של המחשבה היהודית יושבת על ‘תוכנה ליברלית’ שהיא הבסיס לחשיבה ולערכי היסוד (כמצוי ברוב מוחץ של היהדות הליברלית, כולל רבים מחברי ‘נאמני תורה ועבודה’) – בשרשור לוגי, פסיכולוגי וסוציולוגי פשוט, לא ניתן עוד להצדיק את המשך הסגירות האתנית של הקהילה היהודית. תחת הנחות ליברליות אלה לא רק שלא ניתן להתערב בבחירות הרומנטיות של הילד והילדה המבקשים לממש את אהבתם עם בן או בת זוגם הלא־יהודים, אלא גם ראוי לברך עליהן. למען האמת, הבנה עמוקה של ההיגיון הליברלי מבהירה לנו (וגם כאן אין צורך להסתבך, זה לא כל כך עמוק ומורכב), שאי אפשר לטעון על בן ובת הזוג שהם לא־יהודים, כי הם דווקא החליטו היום שהם כן יהודים. ועכשיו מה?! למי יש את הזכות לטעון שהם לא־יהודים?!

על האדישות
יש חוגים שכלל אינם מוטרדים מכל הסוגיה הנדונה כאן. חוג ליברלי גדול אינו מוטרד מכך, והוא מצוי בעיקר ביהדות הרפורמית בארצות הברית ושמאלה לה (וזה הרוב המוחץ של יהדות ארצות הברית). אלה החליטו ש’הכול בסדר’. המצוי הוא הרצוי; המצב הנוכחי משקף פריחה חסרת תקדים של העולם היהודי, שעתה הפך ל”רצוי לרוב אחיו” הלא־יהודים, המבקשים להינשא לנו, וכל זה מבטא הצלחת מסע הקבלה שלנו לחברת הרוב. חזון אחרית הימים קם והתגשם, גם אם ‘המחיר הפעוט’ הוא העלמותנו כקבוצה נבדלת; אבל כשאתה ‘בפנים’ – “מי רוצה להיות נבדל?”. וכי מה אתם מעדיפים, ישאל הרב ריק ג’ייקובס, נשיא האיחוד ליהדות הרפורמית בצפון אמריקה:[10] “נישואי תערובת […] הם תוצאה של החברה הפתוחה, שאיש מהנוכחים כאן אינו מעוניין לסוגרה […] להיות היום – בצפון אמריקה – נגד נישואי תערובת זה כמו להיות נגד כוח הגרביטציה. אתה יכול לטעון זאת ככל שתרצה, אבל אלה עובדות החיים. ומה הייתם מעדיפים?! יותר אנטישמיות?! שאנשים לא ירגישו נוחות כפי שהם חשים איתנו?!”.

חוג אחר שגם הוא אינו מוטרד, מצוי בחלקים של האורתודוקסיה. אלה אינם שותפים להנחות היסוד של המערב. לדידם של אורתודוקסים אלה, הזרמים היהודיים המכילים נישואי תערובת הם קוריוז שעתיד לחלוף. הבעיה תתפוגג עם היטמעותם של המתבוללים.[11] הרוגע שמופגן על ידי אורתודוקסים אלה, אינו מתאים לי אישיותית, ערכית, תרבותית ופילוסופית. הוא אינו עולה בקנה אחד עם הבנתי את המושג ‘כלל ישראל’, ואני חושד שהוא נובע – בין היתר – מחוסר יכולת לענות לשאלות קשות, שתובעות תשובות, נוכח אתגרי השעה.

כאשר הזהות האישית ‘מתהפכת עליך’
סוגיה זו היא לא ‘עוד אתגר חינוכי’; היא קו פרשת המים שעתיד לשנות את כללי המשחק (ולמעשה הוא כבר שינה אותם). זוהי סוגיה עמוקה ותשתיתית ועניינה: היחס ל’אחר’ החיצוני לתרבות שלי, והיכולת שלי להכילו, לשלבו, להיות דומה לו; ואיך להתמודד עם האינסטינקט שרכשתי, עם הטמעת השיח המערבי לפיו המשך הנבדלות הוא בלתי נסבל. למעשה אלה הן סוגיות הליבה של תחום ‘מחשבת ישראל'[12] והחינוך היהודי מאז. לדעתי נרדמנו בשמירה. איבדנו את קרקע הבית, את השפה התרבותית הפרטיקולרית שלנו, ושיכנעו אותנו שזה לא פוליטיקלי קורקט – ודאי לא אינטליגנטי – להמשיך ולתחזק בית יהודי מובחן ומחייב.

סוגית נישואי תערובת ‘דוחפת את הפרויקט היהודי לפינה’, דוחקת ותובעת ממנו – ככותרת מאמרו של בקרמן המוזכר לעיל: Create Meaning or Fade Away – צור משמעות או העלם. אולם יותר מכך, לטענתי, אתגר זה מחולל חידוד של טיעונים פרו־אוניברסליים המגיעים מליבת השיח הליברלי, שהתרגלנו לשמוע אותם על כל צעד ושעל (והם תמיד נראו ‘בסדר’ ואף ‘ראויים ביותר’ אם לא ‘מקור לגאווה’). עתה – לאור סוגיית נישואי תערובת – הטיעונים של העבר הם לפתע חלק מרעידת האדמה של ההווה.[13]

שלל טיעונים עולים לטובת נישואי תערובת בכתיבה בת זמננו, ואזכיר כאן רק את קצה הקרחון: שיח ‘זכויות אדם’ ושחרור מכפייתיות דתית ממסדית; שחרור הנישואין ממגבלות דתיות היסטוריות; אהדה לספיריטואליזם אוניברסלי רב־תרבותי; פתיחות לחוויות רליגיוזית כלל אנושיות; שמיעתו של ‘הקול האלוהי’ במגוון דרכים ותרבויות, והרי אלוהים אינו מצוי בכיס של דת ספציפית. הרחבנו וגיוונו את הזהות היהודית גם ליהודים חילונים?! – עתה הזמן לריבוי זהויות יהודיות שמצויות אצל כלל ‘נבראי בצלם אלוהים’. ההכרה שאמונותינו ותרבויותינו הן נרטיב – ולא יותר מכך; ואין ‘סיפורו’ של האחד גדול וחזק מחברו; ההכרה שמ’סיפורים’ אפשר ‘להיכנס’ ו’לצאת’, ותחושת הכבילות אל המסגרת הנתונה היא גם מדומה וגם נובעת מהעדר הבנה נכונה של דרכי עיצובה של התרבות.

כמעט כל הנאמר לעיל מוכר. טיעונים אלה הובילו דיונים רבים (על מעמדן של נשים, תפילות בין דתיות, מעמד הרבנות וההלכה ועוד) שהיינו שותפים אליהם בהקשרים אחרים. הם חלק מזהותנו הדתית והליברלית. והם גם בסיס הטיעונים לחיוב נישואי תערובת (וזהו רק קצה קרחון של מהלך משנה מציאות שאנו בעיצומו).

מחיר ה’נישואין’ הבלעדיים למערב
כיצד ניתן להתמודד עם אתגר זה? לטענתי, כאן יש להשתמש בְּמִכְתָם לשוני המיוחס לאלברט איינשטיין, ש”ניסוח הבעיה חיוני לפעמים יותר מפתרונה” ו”כדי לפתור בעיה כבדת משקל עלינו להגיע אל רמת חשיבה גבוהה מזו שבה היינו כשיצרנו את הבעיה”. מהגיונו של אינשטיין ניתן, לדעתי, ללמוד שני דברים לדיוננו: (1) לא ניתן לבקר עמדה אם לא מבינים את ליבת חשיבתה והגיונה. אם לא חושפים את מלוא פניו של הטיעון המחייב נישואי התערובת, אי אפשר להבין את טיבו של האתגר. (2) לא ניתן להתמודד עם האתגר הזה תוך המשך השימוש בכלים ליברלים, שהם הם מקור ההצדקה לנישואי תערובת.

אז מה כן? יש חלופות בשיח היהודי שנעלמו, נאלמו או שצריכות להיווצר על גבי הרבדים שנזנחו. השיח הליברלי דחק אותן כ’בלתי ראויות’, אך לא השתכנעתי שהן בלתי ראויות. לדעתי הן אפילו עמוקות ופוריות, והשימוש בהן אינו תובע בהכרח ‘גט גירושין’ מהמערב (וקשה אך הכרחי להמשיך בחיים מורכבים, למרות שיש רבים שיתבעו לחתוך ולהיות ב’או או’). התעוררותן של חלופות הגותיות ומושגיות (שאני מדבר עליהן בספרי) מחייבת הקשבה, הטיית אוזן, לרעיונות ומושגים שאינם במילון הליברלי ועל כן נתפסים כ’לא ראויים’. סתירה זו נובעת מחוסר הקשבה ומאג’נדה המקעקעת את אפשרות המשך קיומו של הפרטיקולריזם היהודי.

מהלך כזה, של יציאה החוצה מהכלים הליברלים שאנו תקועים בתוכם באופן חד חד ערכי, מחייב הימנעות מראיית העולם באופן דיכוטומי ובינארי של ‘או או’. מעמדן של נשים אסור שיפגע; תורה ללא מדע תהפוך לעיוורת וחרשת. בד בבד, מדע שתפקידו ‘לגאול’ את האדם הדתי מ’ילדותיותו’ האמונית שנתפסת כצורך פסיכולוגי וכנרטיב נסבל – הוא עיוור וחרש לא פחות מדת לא מלומדת.

נישואי תערובת הם התרחשות שאמורה להיות ‘שעון מעורר’ תרבותי לבחינה מחודשת של הנחות היסוד שאימצנו מהתרבות המערבית באופן חסר עכבות; הנחות יסוד – ואסתכן ואזכיר, לדוגמה, את מושג השיוויון – שהפכו בחלקים של השיח החילוני לעקרונות ‘דתיים’ (במובן הרע של המילה) הן בפנאטיות של השיח סביבם והן בצביעות הנלווית אליהם. שלא נטעה: ערכים אלה חשובים מאוד (ומקורותיהם טמונים גם במחשבה ובהלכה היהודית, אם כי ניגונם שונה). אבל ערכים אלה אינם חזות הכול, וניתן לממשם בהקשרים אחרים, ובשפה אחרת שגם מאפשרת את המשך הזהות של עם שיש לו תפקיד בעולם.

מה תפקידו? בין היתר, להציל את המערב מעצמו ומהפינות הליברליות הרדקליות אליהן הוא נכנס (וכמובן, התפקיד הוא הרבה יותר מכך; אולם צרה מסגרת זו כדי להכיל דיון זה).

אם העולם היהודי הוא כל כך פנטסטי, למה כל כך קשה לשכנע צעירים להישאר בו והעם נפוץ לכל עבר? תמיד אפשר להאשים אחרים. אבל נראה שחלק בלתי נפרד מבדק הבית הראוי הוא להתבונן פנימה. היהדות היא באמת דבר מדהים ביותר; עמוק, רחב ובעל כלים, שמטילים את האחריות למימושה המושכל והיצירתי על האדם. אך מנהיגים רבניים, שאמוּנים על חזות פניה של היהדות ברשות הרבים, יוצרים – לא אחת – חילול שם שמים. קשה מאוד לנהל מאבק על לב הדור הבא כשכל הזמן ברקע יש קלקולים קשים מנשוא. בד בבד, ניהול המאבק מול מנהיגים רבניים אלה על ידי שימוש שכולו אמירות ליברליות אינו משרת את המטרה שעליה אני כותב כאן אלא רק מחריף את הבעיה ומעמיקה.

נישואי תערובת הם קריאת השכמה לשיקומו של החינוך היהודי, שאינו מסתגר בד’ אמות של גטו ומגיף חלונותיו אל החוץ, אך גם אינו ‘מתרגם עצמו לדעת’ למרחב הליברלי, תוך השמטת המחויבות הגלומה בנבדלות, בייחודיות, וביכולת להאמין בתפקידו של עם ישראל. כשמתבוננים בתשומת לב בתוכנה של קריאת השכמה זו, לומדים שהמשימה עצומה. זוהי קריאת השכמה לכל איש ואישה מוכשרים, שמאמינים שחינוך הוא יעוד נאצל ששורשו בשמים, הנוגע ברוח; רוח שניתן להצמיחה, שכוחותיה יכולים לכול; רוח שיכולה לשנות מציאות.

 

* מאמר זה נכתב בעיצומה של עבודה על ספר שאני כותב, שעוסק באתגר נישואי תערובת והשלכותיו הפילוסופיות, התיאולוגיות והחינוכיות. בספרי אני יוצא חוצץ נגד ההצדקות של נישואי התערובת המצויות בשיח הליברלי, אני מכונן מהלך ביקורתי על השיח המערבי ומציע חלופות הגותיות וחינוכיות. במאמר זה אני פורש חלק מליבת האתגר שאנו עומדים מולו, ומטרת המאמר לעורר לחשיבה ורק לרמוז על כיווני המחשבה החלופיים.

[1] הרבנים פליסיה סול, רולנדו מטלון ומרסלו ברונשטיין.
[2] החוברת שהוצעה והובילה לימוד זה נקראת: Jewish Identity and Intermarriage: What’s at Stake?
[3] תיעוד המפגש כולו נמצא באתר זה: https://youtu.be/-nxs7pZbq9U
[4] ראו: Gal Beckerman, “American Jews Face a Choice: Create Meaning or Fade Away”, The New York Times, 12.11.2018: https://www.nytimes.com/2018/11/12/books/review/steven-weisman-chosen-wars.html
[5] לעיל הערת כוכבית.
[6] איני מדבר על המשפט הבא – “שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים לאל לא יושיע” – שנתפס כעלבון בוטה וכבר לאורך המאה העשרים מניינים רבים השמיטו אותו.
[7] ראו לדוגמה: תמר רוס ויהודה גלמן, “השלכות הפמיניזם על תיאולוגיה יהודית אורתודוקסית”, מ’ מאוטנר, א’ שגיא ור’ שמיר (עורכים), רב תרבותיות במדינה דמוקרטית ויהודית, הוצאת רמות, תל אביב תשנ”ח, עמ’ 443–464.
[8] יש כאן ציטוט נסתר ומבודח לסרט ‘מלך האריות’ וצרה מסגרת זו להרחיב על כך.
[9] ספרי עסוק בניתוחו של משפט זה ובהרחבתו למגוון הוגים וסוגיות, וצרה מסגרת זו מהכיל.
[10] מתוך נאום בפני משתתפי הוועידה הרפורמית השנתית ב־2013: https://youtu.be/Yp5fGPOpXrw
[11] ראו דבריו של הרב שמואל אליהו בראיון לצביקה קליין, “אין ליהודי מה לעשות בארה”ב או במקום אחר בעולם”, מקור ראשון, שבת, י’ באב תשע”ח, 22.7.2018: https://www.makorrishon.co.il/judaism/64255
[12] אבינועם רוזנק, הגיונות במחשבת ישראל: בעקבות שיעוריו של אביעזר רביצקי, מרכז זלמן שז”ר, ירושלים תשע”ה, עמ’ 13–26.
[13] ושוב, עבור רבים אין רעידת אדמה, ולעומת זאת, לדידם, המאמר הזה והדיון בחוברת הזו הוא ‘רעש רקע’ מביש.

 

*פרופ’ אבינועם רוזנק הוא מרצה בחוג למחשבת ישראל ובמגמה לחינוך יהודי במרכז מלטון שבבית הספר לחינוך ע”ש סימור פוקס, האוניברסיטה העברית בירושלים, ועמית מחקר במכון ון ליר בירושלים