מי מוליך את ההלכה? / פרופ' יורם קירש
 

 

מי מוליך את ההלכה?
התפתחות ההלכה בעידן ביזור הפסיקה
פרופ' יורם קירש.

ההלכה היהודית מצטיירת בדרך כלל כמערכת קשוחה ובלתי משתנה של מצוות וסייגים. ואולם, מי שמכיר את תולדות ההלכה יודע כי ההלכה משתנה ומתחדשת, הן בשל תהליכים פנימיים והן בתגובה להשפעות חיצוניות. אפשר להשוות את השינויים בהלכה לשינויים המתחוללים בשפה, שביאליק, במסתו 'גילוי וכיסוי בלשון', תיארם כ"תנועה בלתי פוסקת, הרכבות וצירופים חדשים… חילופי משמרות והעתק מקומות". השינויים בשפה הם איטיים ולעתים קשה לחוש בהם ועם זאת, אין ספק שהעברית המדוברת כיום אינה זהה לעברית שדוברה לפני שלושים או ארבעים שנה. תהליך דומה של שינויים איטיים עובר גם על ההלכה, כפי שמגלה, למשל, השוואה בין קיצור שולחן ערוך שחיבר ר' שלמה גאנצפריד בשנת 1863, לקיצור שולחן ערוך מקור חיים שפרסם הרב חיים דוד הלוי ב-1980.

ההתעניינות שלי בהתפתחות ההלכה התעוררה לפני שנים רבות, והיא התחזקה כאשר הצטרפתי לתנועת 'נאמני תורה ועבודה' בשנת 1987. ואולם, לחקירה שיטתית של הנושא הגעתי לפני כחמש שנים, בעקבות לימודיי בקורס בשם "דת ופוליטיקה" באוניברסיטה הפתוחה, שבה אני משמש בימים כתיקונם חבר סגל בתחום הפיזיקה. בסיום הקורס הגשתי עבודה סמינריונית בנושא "הטוענות הרבניות", וכך היתה לי הזדמנות לחקור מהפכה הלכתית שהתרחשה בימינו ממש, אשר נוגעת למעמד האישה בהלכה. אחר כך המשכתי לחפש ולחקור עוד דוגמאות להתפתחות ההלכה במהלך הדורות. החיפוש הזה הניב ספר, שבעת כתיבת שורות אלה נמצא בתהליך הוצאה לאור. במאמר זה אני מבקש לעמוד על כמה מאפיינים של התפתחות ההלכה.

שינויים יזומים וספונטניים בהלכה
את השינויים בהלכה אפשר לחלק לשינויים יזומים ושינויים ספונטניים. שינוי יזום בא בדרך כלל כדי לפתור בעיה לוחצת שמכבידה על חלק ניכר מהציבור, או כדי לתקן עוול בולט, גם אם רק מיעוט קטן סובל ממנו. הנהגת מכירת חמץ או היתר עסקה לעקיפת האיסור על ריבית, הם שינויים מהסוג הראשון, משום שבאו לפתור בעיות פרנסה של ציבור רחב. הניסיונות שנעשים בימינו לפתור את בעיית העגונות קשורים לבעיה מהסוג השני.

הסיבה לשינוי ספונטני היא פחות ברורה והוא מתרחש כאילו מעצמו. דוגמה לשינוי כזה היא למשל, כיסוי הראש לגברים, שנחשב היום לסימן ההיכר של יהודים דתיים. מתברר כי מנהג זה הוא מאוחר יחסית, והתפתח כנראה בהשפעת מנהגים מוסלמיים ונוצריים. בתורה ובתלמוד אין כיסוי הראש לגברים מוזכר כהלכה מחייבת. הרמב"ם, אולי בהשפעה מוסלמית, פסק שאין להתפלל בגילוי ראש ושתלמיד חכם לא יגלה את ראשו כלל1 ואולם במאה ה-14 התיר יהודה בן הרא"ש בספרד למי שקשה לו החום, ללמוד בגילוי ראש.2 בשולחן ערוך, הדעה שאסור להיכנס לבית הכנסת בראש מגולה ואסור לומר ברכה בראש מגולה מוצגת כדעת מיעוט ("יש אוסרים")3. ההקפדה על כיסוי הראש התפתחה בימי הביניים, כהסתייגות ממנהג הנוצרים לגלות את ראשם בכנסייה, אך גם בתקופות מאוחרות יותר נהגו יהודים דתיים ללכת בגילוי ראש ולכסות את ראשם רק בבית הכנסת או בשעת התפילה. במאה ה-18 פסק הגאון מווילנה (הגר"א) כי כיסוי ראש הוא ממידת החסידות ומותר להלך בגילוי ראש. בבית החינוך שייסד ר' שמשון רפאל הירש במאה ה-19 בפרנקפורט, ישבו התלמידים בגילוי ראש כשלמדו מקצועות כלליים, וכיסו את ראשם רק בשעת לימוד תורה.4

ביזור הסמכות ההלכתית
כשפסקה שושלת גאוני בבל באמצע המאה ה-11, חל שינוי עקרוני ובלתי הפיך בפרוצדורה של הפסיקה ההלכתית. הגאונים, הלא הם ראשי הישיבות בסורא ובפומבדיתא, נחשבו לסמכות עליונה בענייני הלכה. יהודים בכל העולם ראו בהם את יורשי האמוראים ואת ממשיכי מסורת הסנהדרין, ופנו אליהם בכל שאלה שלא נמצא לה משיב במקומות מגוריהם. לאחר שבטל מוסד הגאונים שוב לא קמה בישראל סמכות פוסקת מרכזית (אף שהיו ניסיונות לכונן סמכות כזו. כשהוקמה הרבנות הראשית לארץ-ישראל ב-1921, היו שקיוו כי היא תשמש גוף פוסק מרכזי אשר היהדות כולה תציית לו). הסמכות לפסוק הלכה בכל תפוצות ישראל עברה למעשה לאחריות רבני הקהילות ורבני הישיבות, כלומר, היא הפכה פלורליסטית ומבוזרת. הביזור ההלכתי מתבטא בכמה דרכים.

1. הקהילות אוטונומיות בדרך כלל לבחור את רבניהן בעצמן. גם כאשר הרב מתמנה בידי גדולי הדור או בידי השלטונות, נחוצה הסכמת הקהילה למינויו (בישראל נבחרים רבני הערים על ידי גוף בוחר שמורכב באופן שווה מנציגים של הרשות המקומית, המועצה הדתית של היישוב ובתי הכנסת, ולהלכה לפחות כל אלה הם נציגי הקהילה).
2. לרבנים בכל מקום יש סמכות עקרונית לפסוק הלכה באופן עצמאי. אמנם פסיקתם כפופה לביקורת עמיתיהם, אך הביקורת הזאת הדוקה ומחייבת רק בעניינים מסוימים, כמו דיני אישות. בעניינים אחרים הביקורת מחייבת הרבה פחות, ולכן בקהילות שונות יכולים להתפתח מנהגים שונים.
3. סמכותו של הרב אינה נובעת מהיותו נושא מִשרה רשמית, אלא מהמוניטין שיצאו לו כפוסק בקי ומנוסה בעל ידע בהלכה. הגאון מווילנה זכה להשפעה עצומה אף שמעולם לא כיהן במשרה רשמית של רב או ראש ישיבה. גם החזון איש (ר' אברהם ישעיהו קַרֶלִיץ) לא החזיק במשרה רשמית, וסמכותו נבעה מכבוד לבקיאותו וללמדנותו. דוגמה נוספת היא הרב עובדיה יוסף, שמעמדו כפוסק התחזק דווקא לאחר שנאלץ לוותר על כהונה שנייה כרב ראשי בשנת 1983.
4. גם סמכותם של פוסקים ידועי שם היא מוגבלת. בימי הביניים הסמכות הוגבלה על ידי הגיאוגרפיה – לפוסקים מפורסמים כמו הרמב"ם, רבנו גרשום מאור הגולה והמהר"ם מרוטנבורג, הייתה השפעה ניכרת באזור מסוים, והשפעה פחותה מחוץ לאזור זה (למשל, חרם דרבנו גרשום על ביגמיה הוכר רק בארצות אשכנז). בעת החדשה, כאשר אמצעי התקשורת צמצמו את המרחקים, ההשפעה היא לעתים בתחומי "קהילה וירטואלית" שאינה מוגבלת לאזור גיאוגרפי מוגדר אלא יכולה להשתרע על פני ארצות רחוקות.
5. גם סמכותו של הפוסק בתוך קהילתו אינה עומדת מעל לכל ערעור ומחלוקת. פסיקותיו צריכות להיות מקובלות על קהלו, בהתאם לכלל התלמודי: "אין גוזרים גזרה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה".5 בהשפעת הציבור על תהליך הפסיקה נדון בהמשך.

ראויה לציון העובדה, שלמרות היעדר סמכות הלכתית מרכזית, הבדלי המנהגים בין עדות וקהילות, וחסרונם של כללים ברורים המגדירים מתי חידוש הלכתי הוא לגיטימי ומתי הוא חורג מן המותר, נשמרה האחידות היחסית של ההלכה, והיהדות לא התפצלה לכתות ולזרמים, לפחות עד להופעת הרפורמה במאה ה-19. יש אמנם הבדלים בהלכה המקובלת בעדות השונות, אך אלה הם, בדרך כלל, הבדלים קטנים הנוגעים בעיקר לתחום המנהג. אפשר לומר כי אף שביהדות אין אפיפיור כמו אצל הקתולים, היא לא התפצלה למספר רב של כתות כמו אצל הפרוטסטנטים.

אחד ההסברים לכך הוא "ביקורת עמיתים" שהוזכרה קודם. רבנים בכל הדורות נהגו להגיב בכתב ובעל-פה על פסיקות שהגיעו אליהם, לפרסם הסתייגויות והתנגדויות כשהפסיקה לא נראתה להם, או דברי שבח והסכמה כאשר היא מצאה חן בעיניהם. יש דוגמאות רבות לכך שמידת התמיכה של רבנים-עמיתים בפסק הלכה חדשני קובעת אם הוא יהפוך ל"הלכה לדורות", או יישאר בגדר פסיקה אזוטרית, חד-פעמית, או אף יבוטל.

השפעת ביזור הפסיקה על הדינמיות של ההלכה
ביקורת העמיתים קובעת למעשה עד כמה יכול פוסק חדשן להרחיק לכת בסטייתו מההלכה הנורמטיבית בעניינים חשובים. יש לציין בעניין זה כי לביזור הפסיקה היו שתי השפעות הפוכות על הדינמיות של ההלכה. מצד אחד, היעדר סמכות מרכזית המקובלת על הכול גרמה לקיפאון בכמה עניינים הלכתיים שבהם אי-אפשר לחולל שינוי בלי הסכמה של כל קהילות ישראל. כך, למשל, בימינו אי-אפשר להכניס תיקונים בלוח השנה, אף-על-פי שהלוח הנוכחי אינו מושלם ופסח, שלפי התורה היה צריך לחול בחודש האביב, נע באיטיות לעבר הקיץ. שינוי בלוח דורש הסכמה של כל העולם היהודי, ובימינו אין אפשרות להשיג הסכמה כזאת או לכפות אותה.

מצד שני, ברוב התחומים היעדרה של סמכות מרכזית לא פגע בהתפתחות ההלכה, אלא סייע לה. זאת משום שרבנים בכל אתר ואתר יכולים לפסוק הלכות מבלי שיהיו נתונים למרותו ולפיקוחו של גוף סמכותי רב עוצמה. ביקורת העמיתים, שנוטה להיות פסקנית ולוחצת בעניינים חשובים, היא בדרך-כלל סובלנית כשמדובר במנהגים ובהלכות לא חשובות. כך נוצרים הבדלים קטנים בין המנהגים וההלכות שמקיימות קהילות שונות, ובמשך הזמן ההבדלים הללו מצטברים ויוצרים פיצול וגיוון בתחום ההלכה.

ביזור הפסיקה מאפשר את התפתחותה של ההלכה בתהליך שמורכב מכמה שלבים. בתחילה יש פיצול לנוסחים שונים בגלל פסיקה מבוזרת. אחר-כך יש "תחרות" בין הנוסחים השונים שבמהלכה מתגבשים כמה נוסחים מרכזיים "מנצחים". מתוכם עשוי לבסוף להתגבש נוסח אחיד, שיהיה שונה מהנוסח הקדום של ההלכה לפני התחלת הפיצול. זהו כמובן תיאור סכימטי שאינו ממצה את כל האפשרויות לשינויים, פיצולים והשפעות הדדיות בין מנהגים שונים, שאפשר לעקוב אחריהם, למשל, במפגש בין עדות שונות במדינת ישראל. השינויים הנוצרים בדרך זו בליבה הקשיחה של ההלכה (להבדיל משינויים במנהגים ובדפוסי התנהגות) הם מטבע הדברים איטיים ולא דרסטיים. ואולם הם מתרחשים כל הזמן, ומאפשרים להלכה להתפתח ולהתאים את עצמה לתנאי החיים, בצורה קלה וחלקה יותר מאשר היה אפשרי בנוכחות סמכות הלכתית מרכזית. ברוב התחומים אפשר להגיע בדרך זו גם לשינויים גדולים בהלכה, תוך התפתחות הדרגתית שנמשכת עשרות שנים.

התפתחות ההלכה, לפי תיאור זה, דומה במידה מסוימת להתפתחות המדע על פי גישתם של הפילוסופים של המדע קרל פופר ודונלד קמפבל. גישה זו, שמכונה "אפיסטמולוגיה אבולוציונית" או אבולוציה של רעיונות, טוענת כי המדע מתפתח באמצעות "בררה טבעית" של רעיונות. מדענים מציעים רעיונות שונים לתיאור תופעות טבע והרעיונות הללו נבחנים על ידי הקהילה המדעית באמצעות ניסויים ובדיקות תיאורטיות. בסופו של דבר שורדים הרעיונות המוצלחים, והם מתפתחים לתיאוריות מדעיות שהופכות חלק מהמדע התקני.6

תפקיד הציבור
בתהליך הזה של "בררה טבעית" יש לציבור תפקיד חשוב, משום שהוא הבוחר בין המנהגים השונים, וכאשר הפוסקים אינם מצליחים להגיע לידי הסכמה הציבור מחליט במקומם. גם כאשר יש תמימות דעים בין הפוסקים, הציבור עשוי לא לקבל את פסיקתם. יש דוגמאות רבות לפסקי הלכה שלא יושמו משום שהציבור שאליו כוונו הפסקים לא קיים אותם. לדוגמה, בין השנים 1997-1999 חתמו כמה מגדולי הרבנים החרדים על מודעות שאסרו "באיסור חמור" את השימוש במחשב ובאינטרנט. למרות זאת, השימוש במחשבים בבתים חרדיים לא פסק ואף גדל.

באוקטובר 2000 פרסמו עיתוני המפלגות החרדיות המודיע ויתד נאמן מכתב שקרא לציבור החרדי לא להאזין לרדיו, כולל לתחנות החרדיות, ולא לקרוא עיתונים חרדיים שאין עליהם פיקוח הלכתי (כלומר, ביטאונים עצמאיים שאינם כפופים למפלגות החרדיות). על המכתב היו חתומים בין השאר ראשי אגודת ישראל, הרבנים יעקב אלתר (האדמו"ר מגור) ומשה הגר (האדמו"ר מוויז'ניץ), וכן ראשי סיעת דגל התורה, הרבנים יוסף אלישיב ואהרון שטיינמן. באפריל 2001 פרסם יתד נאמן מכתב, בחתימת הרבנים אלישיב ושטיינמן ורבנים נוספים, שאסר על תלמידי הישיבות להחזיק בטלפונים סלולריים. האיסורים הללו לא נקלטו. הציבור החרדי ממשיך לקרוא עיתונים חרדיים עצמאיים כגון השבוע ויום השישי ולהאזין לרדיו. בישיבות ממשיכים להדהד צלצולי המכשירים הסלולריים.

הקלה או החמרה?
ביזור הפסיקה מאפשר לציבור להשפיע על התפתחות ההלכה גם על ידי בחירת הפוסק שאליו מופנות השאלות. אין פירוש הדבר שהציבור יעדיף תמיד לפנות לפוסק שנוטה להקל. השפעת הציבור על ההלכה היא לעתים דווקא בכיוון של החמרה. דוגמה לכך היא האיסור על תספורת בימי ספירת העומר, שאינו נזכר כלל בתלמוד ובספרות הגאונים, אלא הוא מנהג שהחל להתפשט באופן ספונטני בימי הביניים, וקנה לו אחיזה בהלכה הנורמטיבית.

דוגמה מודרנית לחומרה שהתפשטה עקב התנהגות הציבור הוא היחס לחומרי ניקוי כשרים לפסח. על פי ההלכה, חומר ניקוי אינו חייב להיות כשר לפסח, משום שהוא אינו ראוי אפילו "למאכל כלב". אף-על-פי כן, שומרי מצוות מקפידים בשנים האחרונות לקנות לכבוד פסח רק חומרי ניקוי "כשרים לפסח". הרבנים הממונים על מתן הכשרים מיישרים קו עם הציבור בנושא זה, ומעניקים הכשר לחומרי ניקוי שאינם מכילים חמץ, למרות שהדבר אינו נחוץ מבחינה הלכתית.

המסקנה מהדוגמאות הללו היא, שהשפעת הציבור אינה תמיד בכיוון של הקלות בהלכה. הציבור יעדיף בדרך כלל להפנות את שאלותיו לפוסק שהתפרסם כגדול בתורה, ולא לפוסק מקל. עם זאת, עצם היכולת של הציבור לבחור מהווה לחץ מסוים על הפוסק להתחשב בקהלו ובמאווייו.

בקרב הציבור הדתי בימינו אפשר להבחין במגמות סותרות של החמרה והתחרדות מצד אחד, והתקרבות לעולם החילוני, מצד שני. שני סוגי התהליכים משפיעים על התפתחות ההלכה. בכמה תחומים, ובהם מעמד האישה, ההתפתחות הבולטת היא דווקא בכיוון של התאמה לעולם החילוני. אנו עדים לשינויים הלכתיים חשובים, שתקצר היריעה מלפרטם כאן, ושמשמעותם שוויון רב יותר לנשים בהלכה, עד כדי כך שיש המדברים על "מהפכה פמיניסטית" ביהדות. המהפכה הזו עדין לא הושלמה, אך חשוב להכיר בה ולהבין כיצד היא משתלבת בהתפתחות הטבעית וההדרגתית של ההלכה במהלך הדורות.


הערות
1. משנה תורה, הלכות תפילה ה, ה; הלכות דעות ה, ו
2. שו"ת זכרון יהודה, כ.
3. שולחן ערוך, אורח חיים צא, ג; קנא, ו.
4. שו"ת מלמד להועיל, חלק ב, נו.
5. בבא קמא עט, ב; הוריות ג, ב.
6. דיון בגישת האפיסטמולוגיה האבולוציונית יש בספריו של פילוסוף המדע הישראלי אהרון קנטורוביץ': A. Kantorovich, Scientific Discovery, State Univ. of N.Y., 1993. מהאמבה עד איינשטיין, אוניברסיטת חיפה – זמורה ביתן, 2002.