יהדות ארצות הברית מתמודדת עם שיעורים גבוהים של נישואי תערובת, ועם הצורך להגדיר את גבולות הגזרה של הקהילה היהודית. השיח הישראלי מתעלם מסכנת נישואי התערובת, מתוך הנחה שגויה שמדינת ישראל היא ערובה להמשך שימור הזהות היהודית. הפניית העורף לאחד מן האתגרים היהודיים המשמעותיים ביותר כיום, ולשיח האמריקני סביבו, מחמיצה את היכולת ללמוד משהו עמוק על יהדות זמננו
התבוננות בהתרחשויות הדתיות-תרבותיות שמטלטלות את יהדות ארצות הברית איננה רק עניין אינטלקטואלי, מחקרי או עיוני. היא עניין קיומי. ניתן לומר שיהדות ארצות הברית היא סיסמוגרף אמין להתרחשויות תרבותיות, שמופיעות לאחר זמן במדינת ישראל. ההשפעות הללו מקרינות על כל הזרמים היהודיים, גם אם ההשפעה אינה מידית והיא דורשת השתהות.
בדבריי הבאים אנסה להציף משהו מן הסוגיה של נישואי תערובת, אבל זו, לדעתי, רק דוגמה אחת מתוך מהלך תרבותי רציף, כפי שאבהיר להלן. ככלל, יש תנועה של השפעת השמאל הדתי על הימין הדתי (וכן, יש גם תנועות הפוכות). מוכרות לכולנו תופעות הלכתיות שהיו בעבר בבחינת "לא יעלה על הדעת", והנה הן הפכו לנורמטיביות. לדוגמה: חגיגת בת מצווה, שהחלה ביהדות הליברלית ומצויה כיום – בניגוד לפסיקות מפורשות של העבר[1] – כחלק מריטואל בית הכנסת האורתודוקסי. גם הסמכת נשים לרבנות החלה בתחילת המאה העשרים ביהדות הליברלית כ"זירת קרב",[2] ועתה היא נורמטיבית אפילו בחלקים של האורתודוקסיה המודרנית;[3] הסוגיה ההומו-לסבית, שב-1973 נתפסה בארה"ב כ"סטייה ומעשה סדום", הוכלה ביהדות הרפורמית ב-1979 וביהדות הקונסרבטיבית ב-2006, וכך ה"לא יעלה על הדעת" הפך לשיח מצוי גם אצל רבנים מרכזיים באורתודוקסיה המודרנית.[4]
וכעת, סוגיית נישואי תערובת. "לא יעלה על הדעת!", יאמרו רבים. אז יאמרו. בנקודה זו חשוב להבהיר מה היקף תופעת נישואי התערובת, כדי שניתן להבין על מה אנו מדברים, וממילא מה ההשלכות של התופעה הזו להבנת יהדות ארצות הברית ולהבנת השיח הישראלי.
להשעות את השיפוט
התמונה המקיפה ביותר בסוגיה הוענקה לנו על ידי דו"ח פיו (Pew) מ-2013. הדו"ח גילה שאם לא כוללים את הקהילה האורתודוקסית, שיעורי נישואי התערובת של יהדות ארצות הברית (נכון לשנת 2013, ואין סיבה להניח שהמגמה בירידה אלא להפך) הם קצת למעלה מ-71%. לשם השוואה: ב-1957 היה שיעור נישואי התערובת בארה"ב 3.8%, ב-1975 – 22.5%, וב-1990 – 52%. בחוף המערבי שיעור נישואי התערובת מגיע ל-90%. אגב, ביהדות אירופה אחוזי ההתבוללות מגיעים ל-80%.
מהן ההשלכות על העתיד הקרוב? נמצא ש-92% מילדי הזוגות המעורבים נישאים ללא-יהודים. בד בבד, הדו"ח מצא ש-94% מהמשיבים גאים ביהדותם; 70% מרגישים שייכות לישראל (אך בקרב הדור הצעיר יש סחף של ניכור לישראל), ו-43% מהנשאלים ביקרו בישראל. ומהי יהדות, להבנת הנשאלים? 73% יראו אותה כזכר השואה; 49% – סקרנות אינטלקטואלית; 42% – חוש הומור. רק 19% מהנשאלים חושבים שיהדות היא שמירת מצוות.
היהודים, או אלה שנשאלו: "כיצד את\ה מגדיר את עצמך?" וענו: "יהודי\ה", מונים כ-5.3 מיליון יהודים בוגרים וכ-1.3 מיליון ילדים. "יהודי" בסקר זה היו גם מי שמרגישים יהודים משום שנולדו להורה יהודי – אב או אם – גם אם הם מגדירים את עצמם כ"חסרי דת"; 30% מהיהודים בסקר מגדירים עצמם כ"חסרי דת" – רובם מקרב הדור הצעיר (נתון המתאים גם לחילון בקרב הדור הצעיר באמריקה כולה). הסקר מגלה שכשם שנישואי תערובת מנבאים את המשך נישואי התערובת בדורות הבאים, כך יהודים המוגדרים כמחוסרי דת יגַדלו – על פי רוב – ילדים נעדרי זהות יהודית. שתי הקבוצות הגדולות בארה"ב הן היהודים נעדרי הדת (30%), והיהודים הרפורמים (35%). האורתודוקסים הם רק 10%, והיהדות הקונסרבטיבית, שמשמשת כגשר קריטי בין האורתודוקסיה לרפורמה, ובאמצע המאה העשרים הייתה הקבוצה הדומיננטית ביהדות ארצות הברית – מצמטקת והולכת. ב-2013 רק 18% משייכים את עצמם ליהדות הקונסרבטיבית.
בד בבד, אחוז הילודה באורתודוקסיה גבוה הרבה יותר משאר חלקי העם היהודי. 60% מהילדים היהודים בניו יורק חיים בבתים חרדים, וממילא האורתודוקסיה היא הזרם הצעיר ביותר (מול ההזדקנות של הרפורמים והקונסרבטיבים). בעקבות המצב הזה צופה פרופ' סטיבן כהן ירידה דרמטית באחוז היהודים הלא-אורתודוקסים במחצית השנייה של המאה העשרים ואחת, ועלייה במספר היהודים האורתודוקסים.
ומה קורה במדינת ישראל? דו"ח עבור כנסת ישראל משנת 2008 מגלה שרק 5% מכלל היהודים בישראל נישאים בנישואי תערובת (ומספר זה, על פי הדו"ח, הולך וגדל).[5]
אפשר – כישראלים – להתבונן בנתונים הללו, לחכך ידיים בסיפוק ולומר, כציונים חילונים: הנה הוכחה ניצחת שקיומו של העם היהודי תלוי בריבונות ציונית-יהודית; טענה זו מקבלת חיזוק בהצלחות של מסעות "תגלית" ו"מסע" למדינת ישראל, במטרה לבסס את הזהות היהודית של הנוער היהודי האמריקני. הציוני-דתי יוכל להצטרף לאמור לעיל ואף להוסיף טיעון מטאפיזי, שאפשר לטעון שהוא מעורפל, ולפיו קיום יהודי ללא הלכה – ללא החיבור לארץ ישראל – סופו דלות רוחנית שמביאה להתבוללות.
אולם ניתן גם להשעות את השיפוטיות אל מול נישואי התערובת. אשתמש בלשונו של הרב קוק במכתבו למשה זיידל (ואני מודע לכך שאני מוציא את דברי הרב קוק מהקשרם, שהוא היחס להתמודדות עם עולם המדע): נישואי תערובת "ברובם סותרים את פשטי דברי תורה … אף שאין כל אמת מוכרחת בכל אותן חדשות, מ"מ [=מכל מקום] אין אנו חייבים כלל להכחישן בבירור ולעמד נגדן … העיקר הוא התוך, ההסברה הפנימית שבהענינים … שכל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לא דוקא לסתור אותה, כ"א [=כי אם] לבנות את ארמון התורה ממעל לה, ובזה אנו מתרוממים על ידה".[6] האם ניתן להחיל את הדברים הללו גם על התופעה הנדונה כאן?
חבר לא-יהודי בוועד בית הכנסת
מה ניתן להבין באופן עמוק יותר על התרבות היהודית והזהות היהודית כאשר מתבוננים על מאבקיה של יהדות ארצות הברית עם נישואי תערובת ועל הזהות היהודית במאה העשרים ואחת? אין בכוונתי לסנגר על אימוצו של "החוץ" וייבואו, אך מה אנו יכולים ללמוד מהקשבה לקולות וללבטים שיש "שם"? עד כמה אנו שומעים את מצוקות האחים היהודים מעבר לים? ומה יכולים אנו ללמוד על עצמנו, "המוגנים" לכאורה, כאן בישראל?
אך עוד קודם לכן, ראוי לפרוס את התגובות הנפוצות כלפי תופעת נישואי התערובת בארצות הברית. כך, למשל, כמה מרבני האורתודוקסיה החרדית והציונית יושבים ומחכים להיעלמותו של הזרם היהודי הליברלי מעל במת ההיסטוריה היהודית. עמדתם יכולה לכאורה למצוא לה עוגן בהיסטוריה היהודית. התבוללות הייתה מצויה מאז ומעולם; היא תהליך היסטורי טבעי. העם היהודי – יטענו המצדדים בטענה הזו – תמיד היה קטן. ריבוי טבעי של אלפי שנות קיומו של העם היהודי היה אמור להשוות את גודלנו לגודלו של העם הסיני. בעם היהודי נשארו ויישארו יהודים "הנאמנים לדבר ה'" ולרוחה של "היהדות האמתית".
זו טענה מרתקת ובעייתית: דובריה מוותרים על מיליוני יהודים בפועל (מבחינה אתנית) בשל שימת יהבם הבלעדי על יהדות כ"תרבות" ו"דת" (טענה שאם היא נכונה, יש להחיל אותה גם על חילונים ולטעון שהם אינם עוד ב"כלל ישראל"). באופן פרדוקסלי, המתבוללים יטענו טענה מקבילה: לדידם, נטישת הפן האתני של היהדות באמצעות ההחלטה להינשא ללא-יהודים נובעת מראייתם את היהדות כתרבות, כריטואל, כבית כנסת, ולא כיהדות של "בשר". מאותה סיבה הם יקבלו את השותף הלא-יהודי שהצטרף לחיי בית הכנסת ומגדל את ילדיו עם חינוך יהודי כזה או אחר – כיהודי. זו גם הסיבה, שיהדות ליברלית (קונסרבטיבית ורפורמית) תהיה ביקורתית כלפי יהודים חילונים.
נישואי התערובת רובצים על יהדות התפוצות כעננה כבדה, והמתחקה אחר התגובות האותנטיות של היהודים המחויבים ליהדותם – בכל הזרמים – ימצא בעיקר מבוכה והתלבטות. המציאות מאוד מורכבת. בד בבד, אפשר להשוות את התפתחות היחס לנישואי תערובת לתהליכי ההתמודדות עם אבל: החל בשלילה מוחלטת של התופעה, עבור בהתעלמות מהתופעה כ"שולית", דרך הכלה ועד לקבלה מוחלטת.
הנה תרגיל מחשבה: מה יעשה מנהיג קהילה יהודית ש-50% מבאי בית הכנסת שלו אינם יהודים על פי ההלכה? מה יעשה רב שיודע שהצבת הגבול בין "שייך" ל"לא שייך" פירושה סגירת בית הכנסת והפסקת החיים היהודיים גם עבור 50% היהודים שמצויים בו כיום? כיצד יש להגיב מול מי שנישא ליהודייה ואין בכוונתו להתגייר (נניח, וזו סיבה מצויה: "כי הוא לא מוכן לפגוע בהוריו" הנוצרים), אולם פעילותו בבית הכנסת נמרצת ונלהבת יותר מזו של בת זוגו היהודייה – ש"רק נמצאת שם", בגללו. ונניח שאותו בן זוג נלהב הוא גם תורם חשוב של בית הכנסת, ואם נרצה – וזו המציאות – הוא גם יושב בוועד המנהל של בית הכנסת, ועשוי להיות חבר בוועדת החיפוש של רב בית הכנסת העתידי, ולבחון את הרב על מידת התאמתו לתפקיד?[7]
וכשהזוג הלא-דמיוני הזה יחגוג את בת ובר המצווה של ילדתם וילדם – האם ייתכן שלא להעלות את האב הנרגש לתורה, לברכת "אשר בחר בנו מכל העמים"?[8]
כך כותב הרב ג'ק ורטהיימר, רב בבית המדרש הקונסרבטיבי בניו יורק:
מאות רבנים עורכים טקסי חתונה מעורבים עם כל הסממנים הנדרשים: החתן חובש כיפה ושובר כוס. לעיתים יש גם 'שבע ברכות'. הכל נעשה כדי להעניק תחושה שחתונה יהודית מושלמת מתרחשת, הגם שאחד הנישאים אינו יהודי בשום מובן. מספר לא מבוטל של רבנים אף מוכנים לערוך טקסי חתונה לצד כמרים, כאשר כל צד דואג לסממנים הייחודיים לו.[9]
העובדה היא שאם רבנים יסרבו לקיים טקסים כאלה, משפחות רבות ומבוססות יעזבו את הקהילה, ועלולה, כאמור, להיווצר דינמיקה של חיסול הקהילה כולה. לאור כל האמור לעיל גם ברור שכמה ממוסדות היהדות הליברלית מסמיכים כיום לרבנות גם מי שאינם מוגדרים כיהודים על פי ההלכה האורתודוקסית.
אם נמשוך את השטיח של "מדינת ישראל" מתחת רגלי היהודים החיים בארץ, נזרוק אותם לפזורה בחו"ל ונעניק להם שפה זרה שוטפת, רמת נישואי התערובת שלהם – כך מלמדת הסטטיסטיקה – תהיה גבוהה הרבה יותר מרמת נישואי התערובת של היהודים שקיבלו חינוך יהודי בחו"ל. הישראלים מגיעים אל המרחב הבינלאומי חפים מתשובות לשאלות שיהודי חו"ל כן מתנסים ומתחככים בהן: מדוע להיות יהודי? מה טוב בזה? ועד כמה זה מחובר אליי?
בלי "חטא" ובלי "חובה"
יש ביהדות ארצות הברית כאלה שרואים בתמונה הזו מימוש של "חלום בלהות", והתגובות מגוונות: יש שיכריעו לעלות ארצה, כי רק בישראל ניתן להבטיח את רשות הרבים היהודית שתאפשר את המשך קיומו של העם היהודי כעם. אחרים יגביהו את חומות ההלכה ויכריעו לטובת הסתגרות אורתודוקסית חרדית, שמאפשרת את המשך קיומו של העם היהודי אך מתוך היבדלות מן המרחב הכללי. אחרים נוטלים על עצמם אפשרות מורכבת של המשך שיתוף הפעולה עם השיח המערבי על כל רמותיו, אך מעצימים את הזהות היהודית וההלכתית של ילדיהם וקהילתם מתוך הנחה שבכוח חינוכם הם יוכלו להביס את הדינמיקה הסובבת אותם.
כל שלוש התגובות הללו מסכימות על דבר אחד: היהדות הליברלית המתוארת לעיל צועדת אל היעלמותה. וכפי שאמר לי אחד ממנהיגיה החשובים של היהדות הליברלית עצמה: "בעתיד הלא רחוק נהיה רק שני מיליון יהודים. זו המציאות".
אחרים יטענו ההפך. הרב ריק ג'ייקובס, נשיא האיחוד ליהדות הרפורמית בצפון אמריקה, טען בנאום בפני משתתפי הוועידה הרפורמית השנתית ב-2013 ש"במקום לסגור את הדלת לנישואי תערובת אנו צריכים לפתוח את לבנו וזרועותנו ולקרבם":[10]
אני עדיין שומע מנהיגים יהודים המדברים על נישואי תערובת כעל סוג של מחלה – היא לא! [נישואי תערובת] הם תוצאה של החברה הפתוחה, שאיש מהנוכחים כאן אינו מעוניין לסוגרה. הסוציולוגיה ברורה: עם ירידת האנטישמיות, יהודים מרגישים מקובלים, אנו מתערבבים בקלות עם אחרים; יהודי צפון אמריקה – כך אומרים החוקרים – הם יותר מוערכים מכל קבוצה דתית אחרת. אז ודאי שהתוצאה היא נישואי תערובת באחוזים גבוהים … להיות היום – בצפון אמריקה – נגד נישואי תערובת זה כמו להיות נגד כוח הגרביטציה. אתה יכול לטעון זאת ככל שתרצה, אבל אלה עובדות החיים. ומה הייתם מעדיפים?! יותר אנטישמיות?! שאנשים לא ירגישו נוחות כפי שהם חשים אתנו?! … אנו עוסקים בקירוב כי זה טוב לעם היהודי. זוגות מעורבים יכולים לגדל משפחה מחויבת ליהדות בעיקר כאשר הם עושים זאת במסגרת הקהילה היהודית שמוצעת על ידי היהדות הרפורמית.[11]
הנחת העבודה הנשמעת מדברי ג'ייקובס היא שזוגות מעורבים יכולים לגדל משפחה יהודית ולהעניק לילדיהם חינוך וזהות יהודית. יתר על כן: ההנחה בסוף המאה העשרים הייתה שזוגות מעורבים יכריעו "בשלב הילדים" האם לגדלם כיהודים או כנוצרים – וקירובו של הזוג יאפשר את חינוך הילדים כיהודים. המציאות מלמדת שההנחה אינה נכונה. לפי דו"ח פיו משנת 2013, 25% מהילדים הגדלים בנישואי תערובת יקבלו חינוך כיהודים וכנוצרים בו זמנית. נוצר מגזר חדש של יהודים בעלי זהות כפולה המבקשים להתקבל לשורות הקהילה היהודית.
ביטוי לכך ניתן למצוא בכתבתה של סוזן כץ-מילר,[12] המתארת את מצעד הנשים בוושינגטון כנגד הנשיא הנבחר טראמפ כחוויה יהודית ליברלית; חוויה רוחנית, שמהדהדת את צעדתו של התיאולוג היהודי א"י השל עם מרטין לותר קינג – צעידה שהיא בבחינת "רגליים מתפללות". לטענתה, צעדה זו היא חלק ממלחמתה למען נישואין מעורבים ומשפחות מעורבות: "לגדול במשפחות מעורבות היא תזכורת קבועה לרעיון שהאהבה מנצחת. זו לא אהבה מופשטת, אלא אהבה רדיקאלית בין יחידים … אנו מעלים על נס את הרעיון שהאהבה היא חוצה גבולות, היא מאתגרת שיפוטים מוקדמים, האהבה תנצח את השנאה".[13] לדבריה:
אם אתה חי באחת מהערים הגדולות ומשפחתך הייתה בארה"ב לפחות דור אחד, קרוב לוודאי שיש לך חבר, הורה, ילד … שהוא מדת אחרת … [אולם] כל משפחה היא למעשה משפחה של נישואים בין אמונות שונות מעצם העובדה, שאין שני אנשים שיש להם אמונות דתיות זהות, כמו גם מעשים, מסורות, היסטוריה וחוויות זהות … כולנו תוצרים של משפחות מעורבות … אלה מאפשרים לי לעמוד כנגד האנטישמיות והאיסלמופוביה … ולעמוד לטובת הקהילה הלהט"בית.
ורטהיימר צופה פני העתיד הקרוב, שבו "בתי כנסת ימצאו עצמם תחת לחץ לאמץ תפילות שיש בהן הכרה בישו, על מנת שאנשים בעלי זהות היברידית יחושו בנוח". מול דפוסי תרבות אלו, "רק אחוז קטן מהילדים יבחרו בליבת היהדות". לתופעה זו יש גם סלבריטאים (והחשיבות של אלו לקידום רעיונות בעולם המערבי היא משמעותית): צ'לסי קלינטון שנישאה ליהודי קונסרבטיבי מארק מזווינסקי בטקס מעורב של רב וכומר, משמשת כמודל חיקוי של זוג שמבקש לגדל את ילדיו בחינוך יהודי-נוצרי מעורב.[14]
החוקרת אריקה סימון מצביעה על התרבות המערבית העכשווית כמעודדת ריבוי שיוכים דתיים. לטענתה, אפשרות זו מבוססת על העובדה שהנצרות כבר פחות מקפידה על הצורך להיות נוצרי כדי להיות אדם גאול. אותה רוח ניתן לראות ביהדות הליברלית. לא ניתן עוד לדבר בגלוי על "חטא" וממילא גם לא על "חובה". נוצרה הבניה של הכלת ריבוי דרכים, והדת היהודית (ככל דת) היא בחירה. היהודי המתבולל מתקבל כיהודי נורמטיבי תוך כיבוד החלטתו – וודאי לא מוּחלת עליו קטגוריה של חוטא. כל זה גם מתאים לעליית השיח הספיריטואלי בחברה האמריקאית; שיח שדוחה את השפה והגדרים הדתיים, הנתפסים כנוקשים וכמפרידים.
אל מול התופעה הזו, הוויכוח הישראלי על "גובה חומות הגיור" נראה בלתי רלוונטי לחלוטין. הזוגות המעורבים אינם מאמינים בצורך בגיור. גם רוב רבני הקהילות אינם מעיזים לבקש, וודאי לא לדרוש, הליכי גיור כאלה או אחרים.
האם ניתן להשיב לשיח המערבי הליברלי את מושג החובה ההלכתית? ואולי, כדברי סטיב כהן, לא בזה העניין, וגם אין שחר למחשבה שניתן לדבר על חובות הלכתיות. לדידו, המטרה היא ליצור חִברות של יהודים לא רק ליהדות אלא גם ליהודים על ידי קהילות חזקות ומחבקות, סמינרים משותפים, ערבי הווי, בישול, משחקים חברתיים, ערבי שבת משמעותיים למשפחה, לקהילה ולחברים, מחנות קיץ יהודיים, פסטיבלים יהודיים, מועדים יהודיים שהופכים לחגיגה – ולכל אלה הכול מוזמנים. הפעילויות הללו ישמשו מסגרת המגבירה את סיכויי ההתקשרות הנפשית והחברתית בקרב יהודים נוספים, ומעצימה את סיכויי הנישואים בתוך הקהילה היהודית.
מחיר הפתיחות למערב
החדשות הטובות: ארגונים יהודים רבי-השפעה משקיעים בכל אלה את מיטב מוחם וכספם; מאמציהם כדי להצליח במשימתם זו מעורר התפעלות. החדשות הרעות: זוהי "תרופה" שכבר השתמשו בה בעבר. היא "עוד מאותו דבר", אולם ביתר שאת, מתוך הבנה שאין פתרון קסם אחר – ואם זה לא הצליח עד כה, כך מנחמים את עצמם המוחות בארגונים הללו, כנראה שלא ניסינו באופן מספיק אפקטיבי. עוד חדשה רעה: כל הפעילויות הללו לא עוצרות את הסחף; אנחנו נמצאים תחת צונאמי תרבותי.
יש המנחמים את עצמם בכך שהתופעה הנדונה איננה רק "בעיה של יהודים" – מדובר בתופעה מערבית כללית; היא חלק מעלייה חדשה של נישואי תערובת בכלל האוכלוסייה המערבית; היא צפויה ומוכרת סטטיסטית בכל מיעוט שעבר שלושה דורות של התאקלמות בחברת הרוב. יתר על כן, בעולם של חירות, דת איננה גורל או חובה, אלא בחירה – Jews by Choice . זו לא בעיה אלא אתגר; ואם לא נראה זאת כאתגר, נחמיץ את השעה: הנוכל לשכנע יהודים צעירים להישאר יהודים לא בגלל גורל, אלא מתוך בחירה? ואולי, טוענים רבים ביהדות הליברלית, כל זה מאפשר לנו לבחון מדוע היהדות ראויה להתקיים ובמה היא מוסיפה טוב, כדי שתהיה ראויה לכך שילדינו יישארו חלק מן השיח היהודי.
מנגד עולות שאלות וטענות פנים-יהודיות. יש מחיר לעובדה שהעם היהודי קשר את גורלו עם המערב הליברלי והשוויוני, והמחיר הוא התבוללות. האם אנו משלמים את המחיר הזה באופן מושכל של רווח והפסד? האומנם הקשר הזה הוא גזירת גורל? כל מי שמתוודע להתנהלות האורתודוקסית בארצות הברית ובאירופה יכול להתרשם מכמה הסגירות האורתודוקסית – ברמות שונות – היא אפקטיבית ומונעת שותפות (ודאי לא מלאה) ב"חגיגה המערבית", ולראיה – כמעט ואין שם נישואי תערובת.
ברי, שעבור מי שהפנימו עד תום את הערכים הליברליים, ההתבוללות איננה מחיר אלא הצלחה. לדידם, היהדות צועדת את צעדי הגאולה האחרונים שלה ועוברת משיח אתני, פרטיקולרי, של "עם לבדד ישכון", לחזון ישעיהו, לכאורה, שבו עמים רבים מבקשים להצטרף לבית ישראל ולהיות שותפים בערכיו ובחזונו המוסרי.
לא משנה כיצד נבין את האתגר או המשבר – העובדות בהירות: כל האמור לעיל מעיד על כך שהדמוגרפיה של "היהודים" עתידה להשתנות לחלוטין. אנו עומדים לקראת שינוי עמוק במושג ה"עם", שכבר הופך ללא-לגיטימי; מוסד המשפחה היהודית מתערער, משתנה או נעלם.
באופן פרדוקסלי נמצא שהחברה החשופה ביותר (מבחינה חינוכית) לנישואי תערובת היא זו של יושבי מדינת ישראל. היהדות האמריקנית (בניגוד לישראלית) משקיעה משאבים תרבותיים עצומים להתמודדות עם התופעה. החברה היהודית-ישראלית, לעומת זאת, לא עוסקת בכך, ורואה את יהדותה כמובנת מאליה.
אסור להעלים עין
ליושבי ציון ולסבורים ש"לי זה לא יקרה", אזכיר את תחילת דבריי: אם אתם עושים בת מצווה לבתכם וקוראים בשלוות נפש על רבניות אורתודוקסיות בעיתוני השבת, אז אין סיבה שנישואי תערובת לא יהיו כאן מחר בבוקר.
באופן פרדוקסלי נמצא שהחברה החשופה ביותר (מבחינה חינוכית) לנישואי תערובת היא זו של יושבי מדינת ישראל. היהדות האמריקנית (בניגוד לישראלית) משקיעה משאבים תרבותיים עצומים להתמודדות עם התופעה. החברה היהודית-ישראלית, לעומת זאת, לא עוסקת בכך, ורואה את יהדותה כמובנת מאליה. מדובר בטעות חינוכית ופילוסופית שיש לה עוגנים סטטיסטיים. אין הצלחות חינוכיות ללא התכוונות והשקעה מובחנות. ההנחה שניתן לסמוך על קיומה של המדינה היהודית כחממה לשמירת הזהות היהודית היא הנחה שגויה מבחינה היסטורית ופוליטית, כמו גם מבחינה חינוכית-ערכית.
היא שגויה מבחינה היסטורית ופוליטית, מכיוון שאם נמשוך את השטיח של "מדינת ישראל" מתחת רגלי היהודים החיים בארץ, נזרוק אותם לפזורה בחו"ל ונעניק להם שפה זרה שוטפת, רמת נישואי התערובת שלהם – כך מלמדת הסטטיסטיקה – תהיה גבוהה הרבה יותר מרמת נישואי התערובת של היהודים שקיבלו חינוך יהודי בחו"ל. הישראלים מגיעים אל המרחב הבינלאומי חפים מתשובות לשאלות שיהודי חו"ל כן מתנסים ומתחככים בהן: מדוע להיות יהודי? מה טוב בזה? ועד כמה זה מחובר אליי?
אך יש כאן גם משגה חינוכי עקרוני. אנו נרצה לטעון, לדוגמה, שאדם מוסרי הוא אדם ששומר על מוסריותו גם בסביבה שונה בתכלית. עמוד השדרה המוסרי של האדם לא ייבחן רק כשהוא מוקף חברה שמקיימת מוסר ממילא, אלא דווקא כאשר הוא נמצא בבדידות ונדרש להכריע בניגוד לסביבתו. הצלחה חינוכית היא היכולת להצמיח אדם בעל עמוד שדרה עצמאי, כזה שאינו תלוי לחלוטין במערכת קהילתית או פוליטית.
אותם דברים ניתן לומר על חינוך יהודי והישרדותו. החזקת חינוך יהודי מצליח במסגרת פוליטית חזקה כמדינת ישראל, שמאפשרת את המשך התפקוד היהודי מכוח האנרציה, איננה סימן להצלחה חינוכית. חינוך יהודי נבחן כאשר הוא מתמודד עם העדר תמיכה פוליטית וקהילתית. בהקשר הזה, יהודי התפוצות יוצרים מודלים חינוכיים בעלי שאיפות מרשימות – גם אם במבחן התוצאה אחוזי ההישרדות הם נמוכים מאוד.
מדובר אפוא לא רק בבעיה של יהודי ארצות הברית. נישואי התערובת הם אחד האתגרים הגדולים ביותר שידע העם היהודי בזמן החדש, והשינויים הדמוגרפיים, הפוליטיים והתרבותיים דוהרים אלינו כגל צונאמי; חופי ישראל לכאורה יבשים ולא רואים את הגל המתקרב, אך כידוע, חופים מוכי צונאמי נוטים להיות יבשים רגע לפני הגעתו של הגל. העלמת עין והפניית עורף אינן אופציות. התעלמות כזו רק תחמיץ את היכולת ללמוד משהו עמוק על יהדות זמננו; לימוד חיוני להבנת אתגרי הזמן, וליצירת מחשבה חדשה שיכולה לאתגר ולהישמע גם בקרב מי שאינם אורתודוקסים.
החזקת חינוך יהודי מצליח במסגרת פוליטית חזקה כמדינת ישראל, שמאפשרת את המשך התפקוד היהודי מכוח האנרציה, איננה סימן להצלחה חינוכית. חינוך יהודי נבחן כאשר הוא מתמודד עם העדר תמיכה פוליטית וקהילתית. בהקשר הזה, יהודי התפוצות יוצרים מודלים חינוכיים בעלי שאיפות מרשימות – גם אם במבחן התוצאה אחוזי ההישרדות הם נמוכים מאוד.
*ד"ר אבינועם רוזנק הוא מרצה בחוג למחשבת ישראל ובחוג לחינוך יהודי באוניברסיטה העברית, עמית מחקר במכון ון ליר ובמכון הישראלי לדמוקרטיה
* המאמר הוא חלק מפרויקט מחקר שנעשה על ידי במכון הישראלי לדמוקרטיה. תודתי לעוזר המחקר מורדי מילר על תרומתו למחקר זה.
[1] בניגוד מוחלט לפסיקות המאה התשע-עשרה והמאה העשרים, וראו: הרב משה פיינשטיין, אגרות משה, אורח חיים, חלק א, סימן קד.
[2] דליה מרקס פורסת את היריעה בסוגיה זו. ראו דליה מרקס, 'נשים ברבנות וסמיכת נשים: היסטוריה, אתגרים ואופקים', זהויות 5 (תשע"ד), עמ' 75-98.
[3] ראו לדוגמה: https://musaf-shabbat.com/2013/01/13/%D7%AA%D7%95%D7%90%D7%A8-%D7%97%D7%93%D7%A9-%D7%99%D7%A2%D7%9C-%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%93%D7%A1%D7%95%D7%9F/
[4] ראו לדוגמה: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3926281,00.html ; http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1214333
[5] נעמי מי עמי, התבוללות בישראל ובתפוצות, הכנסת, פברואר 2008.
[6] הראי"ה קוק, אגרות הראיה, איגרת קלד, עמ' קסג.
[7] הרב ג'ק ורטהיימר מספר במאמרו "Intermarriage: Can Anything Be Done? שאחד מעמיתיו ראה נציג של ועד החינוך היהודי מגיע לאחת מישיבות הוועדה כשהוא עונד צלב.
[8] וראו תיאוריו של סטיב כהן באתר זה: http://www.thejewishweek.com/editorial-opinion/opinion/op-ed-if-you-marry-jew-youre-one-us#JfwwWiTPd1oUEKA9.99)
[9] https://mosaicmagazine.com/essay/2013/09/intermarriage/
[10] https://www.youtube.com/watch?v=Yp5fGPOpXrw
[11] שם.
[12] https://onbeingboth.wordpress.com/
[13] שם.
[14] האתרים של ידוענים שהתחתנו בנישואי תערובת מציפים את מרחבי הרשת. לדוגמה: http://www.ranker.com/list/famous-people-in-interfaith-marriages/celebrity-lists
