המסורתיות והדתיות מהוות שני נדבכים המשלימים האחד את השני – נדבך של זהות ועל גביו נדבך של בחירה. בתקופה בה מתערערת הזהות, עשויה דווקא המסורתיות הלא דתית ללמד אותנו רבות. ההגות השמרנית, בתורה, יכולה לסייע לנו לפענח עוד ממשמעותה של מסורתיות זו.
הפעם הראשונה שבה נתקלתי במסורתיים הייתה בצבא. אני זוכר איך בשבת אחת רעדנו מהקור של רמת הגולן, ומישהו צעק מהקצה השני של החדר: "אוהד, תדליק את התנור־סולר!" אוהד ענה בכעס: "נראה לך שאני אדליק אש בשבת?!" רק אחרי דקה או שתיים הבנתי מה בעצם הוא אמר. אותו אוהד חילל את השבת בעקביות ובדרכים מגוונות, ולא הראה בשום דרך אחרת זיקה ניכרת לעין להלכה היהודית. ובכל זאת, הדלקת אש בשבת עוררה אצלו לא רק סירוב, אלא גם תגובה רגשית חזקה. בהמשך שירותי הצבאי הכרתי עוד ועוד אוהדים כאלו: חלקם עישנו בשבת, אבל הקפידו לא להתגלח בתער; חלקם שמרו בכיס האחורי כיפה מקופלת, ומיהרו להצטרף בשמחה לכל מניין תפילה; עבור חלקם, קידוש בשבת היה טקס חיוני שלא יחמיצו בשום מחיר.
כמו רוב בוגרי החינוך הדתי, חשבתי אז שהמסורתיים הם "חפיפניקים". כלומר, שהם מאמינים בקדוש ברוך הוא, בתורה ובמצוות, אבל קשה להם להתחייב לכל ההלכות, ולכן הם מקיימים רק מצוות קלות ונחמדות. עם השנים, הבנתי שההסבר השטחי הזה רחוק מלהסביר את המציאות המסורתית. שלוש המצוות שהמסורתיים בישראל מקפידים עליהן יותר מכול – ברית מילה, צום יום הכיפורים וליל הסדר – אינן בשום אופן מצוות קלות במיוחד. בשלב מסוים הבנתי שנחוץ הסבר אחר.
ההסבר שאציג להלן התגבש אצלי במקביל ללימוד ולהעמקה בהגות השמרנית. כך שעוד לפני הדיון הענייני בנוגע לזיקה בין שמרנות למסורתיות, שאליו אגיע בהמשך, מבחינתי האישית החשיבה השמרנית עזרה לי לפצח את המשמעות העמוקה של המסורתיות. כמובן, סייעה לכך גם היכרות עם יותר ויותר מסורתיים, ועם כתיבתו הנבונה של פרופ' מאיר בוזגלו, ששם את המסורתיות על המפה האינטלקטואלית בישראל.
ברית גורל וברית ייעוד
אפתח דווקא בשני מושגים המופיעים בהגותו של הרב סולובייצ'יק. במאמרו "קול דודי דופק", המבוסס על דרשה שנשא הרב ביום העצמאות תשט"ז, הבחין הרב סולובייצ'יק בין שתי בריתות שמכוננות את העם היהודי: "ברית גורל" ו"ברית ייעוד". הראשונה נכרתה בשעבוד מצרים, והיא מייצגת שותפות בתלאות ההיסטוריה היהודית ובשמחותיה; השנייה נכרתה למרגלות הר סיני, והיא מייצגת את ההתמסרות המשותפת לקבלת עול מלכות שמים על ידי חיי תורה ומצוות. בספרי "מכים שורשים" כיניתי את שני הרבדים הללו: זהות ובחירה. ברית גורל עוסקת בזהות המשותפת: אנחנו יהודים מפני שנולדנו כאלו. אם נתכחש למורשתנו המוּלדת, אם נתעלם מהמכנה מהמשותף בינינו ומאחריותנו לאחינו היהודים – נבגוד בברית הגורל. ברית הייעוד, לעומתה, מתמקדת בבחירה להקדיש את החיים באופן אינטנסיבי לעבודת אלוקים. ביהדות הממד הזה מתבטא בעיקר בתורה ובמצוות, ובדתות אחרות – באופנים אחרים.
ברית גורל עוסקת בזהות המשותפת: אנחנו יהודים מפני שנולדנו כאלו. אם נתכחש למורשתנו המוּלדת, אם נתעלם מהמכנה מהמשותף בינינו ומאחריותנו לאחינו היהודים – נבגוד בברית הגורל. ברית הייעוד, לעומתה, מתמקדת בבחירה להקדיש את החיים באופן אינטנסיבי לעבודת אלוקים. ביהדות הממד הזה מתבטא בעיקר בתורה ובמצוות, ובדתות אחרות – באופנים אחרים.
המסורתיים מתמסרים לברית הגורל, לממד הזהות, בלי להתחייב בהכרח לברית הייעוד, לממד הבחירה. המצוות שהם מקפידים עליהן אינן דווקא מצוות קלות ונוחות, אלא מצוות מכוננות זהות ומאשרות זהות. הקידוש המשפחתי בשבת מכונן ומאשר את הזהות המשפחתית, הדתית והלאומית גם יחד, וכמוהו באופן מועצם עוד יותר ליל הסדר. המילה היא הברית הלאומית עם אלוקים החתומה בבשרנו. צום יום הכיפורים לא נתפס כחובה דתית נקודתית, בדומה לצומות אחרים, אלא כביטוי עילאי של שייכות לאלוקי ישראל ולעם ישראל.
יש כותבים שמתארים מסורתיות כחופפת לעמדה של פשרנות מדינית. המסורתיים הרבים שפגשתי בחיי רחוקים מלאשש את העמדה הזו, ובדרך כלל תופסים את הקוטב ההפוך במפה הפוליטית. בכל אופן, נדמה לי שהמוקד אינו הפוליטיקה או המדיניות, אלא הזהות. בדומה, אינני חושב שהזהות המסורתית משתלבת היטב במאבקים כוחניים של פוליטיקת זהויות, שאליהם מנסים לפעמים לגרור אותה. פוליטיקת זהויות היא פוליטיקה של פירוק הזהויות, של בוז לזהות הלאומית המשותפת, ה"הגמונית" כביכול. והרי המסורתיות הישראלית דווקא מעצימה את המכנה המשותף היהודי, ולא באה לפרק אותו. בעיניה, הסיפור הגדול שלנו כאן איננו דיכוי מתמשך, אלא קיבוץ גלויות.
דתיים פעם, מסורתיים היום
בישראל, המסורתיות נתפסת כעניין מזרחי. אך למעשה, דומה שהדתיות של רוב אבותינו, בכל גלויותיהם, הדגישה את ממד הזהות ולא את ממד הבחירה. כך הוא ודאי בשיר הפתיחה הנודע של המחזה והסרט "כנר על הגג", שבו זועק טוביה החולב: "מסורת, מסורת!" ומסביר למה הוא לובש ציצית: כי זה מה שיהודים עושים. ההבדל העיקרי בין המסורתיים של היום לדתיים של פעם הוא בהיקף תחולתה של המסורת: לפני מאתיים שנה, המסורת הקיפה מעגל זהות עבה הרבה יותר. אם היום יהודי מסורתי רואה כמובן מאליו את הצום ביום הכיפורים ואת תפילת נעילה, לפני מאתיים שנה יהודי היה רואה כמובנים מאליהם גם את צום גדליה ואת תפילת שחרית של יום חול. כמובן, גם אז היו שהתאמצו יותר והתמסרו גם לרובד הייעוד והבחירה: הם הִרבו בתפילה, בלימוד תורה ובכוונה זכה בקיום מצוות, מעבר למה שנתפס בקהילה כמינימום המחייב כל יהודי.
בנסיבות הייחודיות של מדינת ישראל במאה העשרים, המסורתיות הפכה לדגל של יוצאי עדות המזרח, ואלו נשאו את הדגל הזה בגאווה, למרות זלזול מתמשך שספגו מדתיים ומחילוניים גם יחד. אני אינני מסתפק במסורתיות, מפני שאני חושב שגם רובד הבחירה חיוני לחיינו הדתיים; אך אני חושב שהרובד הנוסף הזה צריך להיבנות על גבי הרובד הבסיסי הראשון של הזהות המסורתית. היהדות שלנו צריכה להיות קודם כל גורל, ומעליו גם ייעוד; קודם כל זהות, ומעליה בחירה להתמסר לעבודת אלוקינו בחיי תורה ומצוות.
נס הרנסנס המסורתי
מכּתביו של הרב סולובייצ'יק משתמע שברית הייעוד נראית לו מרכזית יותר מאשר ברית הגורל. הוא העריך את המאמץ המרוכז שאדם בוחר בו, יותר מאשר את היענותו לזהות שאיתה נולד. בספרי "מכים שורשים" טענתי שבאמצע המאה העשרים, בזמן שהרב סולובייצ'יק כתב על הנושאים הללו, ברית הייעוד הותקפה באופן קיצוני הרבה יותר מאשר ברית הגורל. הבחירה בחיי תורה ומצוות נלהבים נראתה לרבים מיושנת, מסולפת והרסנית. עצם הזהות הלאומית, הקהילתית, המשפחתית והמגדרית הייתה מקובלת הרבה יותר. בימינו המצב הפוך. איש לא ירים גבה אם אספר בחברה חילונית על תפילה נלהבת ומרגשת שחוויתי. להפך: בהקשרים רבים זו תיתפס כעוד סגנון חיים ייחודי חביב של העצמה אישית. לעומת זאת, דווקא ברית הגורל המתמקדת בזהות הפכה לזירה של מלחמת תרבות. זהות מינית ומגדרית מתוארת כהבניה חברתית, זהות משפחתית – כדיכוי מחניק, זהות קהילתית – כדפוס של היררכיה רומסת, וזהות לאומית – כבדיון גמור.
לנוכח כל אלו, הרנסנס המסורתי בישראל הוא בעיניי פשוט נס. יש סקרים שמלמדים על ירידה מסוימת בשיעור אלו שמגדירים עצמם מסורתיים, אך לי נדמה שזו מראית עין. כיוון שהמילה "מסורתי" הפכה מזוהה בישראל עם "מזרחי", יש כאלו שאינם מזדהים עם המילה, גם אם הם מזדהים עם תכניה. מבחינה עניינית, הרבה מאוד מאלו שמגדירים עצמם היום חילוניים – יוצאי ספרד ואשכנז גם יחד – חושבים, מרגישים ומתנהגים יותר ויותר כמסורתיים. בנאומים של פוליטיקאים, בהצהרות של זמרים, בתיאורים תמימים של שמחות משפחתיות, האופציה הזנוחה של המסורתיות הולכת והופכת למיינסטרים הישראלי. וכאמור, זהו נס: בעידן שמנסה לפרק כל זהות, ההתמסרות המסורתית לזהות יהודית הפכה לעוגן מרכזי של החברה בישראל. טומי לפיד היה אנטי־דתי; בנו, יאיר לפיד, כבר מדבר כמסורתי.
בשנות התשעים נדמה היה שהבון־טון, האופנה הנאורה והנחשבת, היה להתכחש ללאומיות היהודית ולדת היהודית. האופציה המתכחשת הזו נדחקה מאז לשולי־השוליים של השיח הישראלי. מנגד, אבן מאסו הבונים הפכה לראש פינה, והמסורתיות מאששת־הזהות הפכה מרכזית הרבה יותר. המסורתיות מביאה ברכה גם בתחום שבו ניטשת היום החזית המרכזית של מלחמת התרבות בעולם המערבי, והוא הזהות המשפחתית. שאל אותי פעם מנהל בית ספר, אחרי הרצאה על המשפחה במאה העשרים ואחת: "מה יש לי לדבר עם התלמידים שלי על ערכי המשפחה? הם בכלל מסורתיים". אמרתי לו: "הם מסורתיים, ולכן אנחנו לא צריכים ללמד אותם על משפחה, אלא ללמוד מהם; המשפחות שלהם חזקות יותר מאשר המשפחות שלנו".
בשנות התשעים נדמה היה שהבון־טון, האופנה הנאורה והנחשבת, היה להתכחש ללאומיות היהודית ולדת היהודית. האופציה המתכחשת הזו נדחקה מאז לשולי־השוליים של השיח הישראלי. מנגד, אבן מאסו הבונים הפכה לראש פינה, והמסורתיות מאששת־הזהות הפכה מרכזית הרבה יותר. המסורתיות מביאה ברכה גם בתחום שבו ניטשת היום החזית המרכזית של מלחמת התרבות בעולם המערבי, והוא הזהות המשפחתית.
בין מסורתיות ישראלית להגות שמרנית
האם יש קשר בין המסורתיות הישראלית לבין ההגות השמרנית? התגובה הראשונית היא שהמסורתיות היא תופעה ממשית, בעוד השמרנות היא עמדה אינטלקטואלית. אבל צריך לזכור שלמעשה הפער בין החיים הממשיים לבין המשגתם הרעיונית אינו פער בין שתי המערכות הללו, אלא בתוך כל אחת מהן: הן אלו שכותבים על שמרנות והן אלו שכותבים על מסורתיות נאלצים לעתים קרובות להודות שהם מייבשים פרח חי בין דפי מחברת, או גרוע מזה: מנסים לכתוב מסה בוטנית על הפרח החי הזה. ההיסטוריון האמריקני ירוסלב פליקן, שחקר את המסורת בהקשרה הנוצרי, כתב על ההבדל בין מסורת, שהיא האמונה החיה של המתים, לבין מסורתנות, שהיא האמונה המתה של החיים.[1]
ובכל זאת, יש אכן הבדל יסודי בהקשר זה בין המסורתיות לשמרנות: מסורתיות היא ביסודה אורח חיים, בעוד שמרנות היא ביסודה השקפת עולם. אמנם, השמרנות היא השקפה הנזהרת מהפיתוי של רציונליזם קיצוני, ומבוססת על שכל ישר ואינטואיציות בריאות, ולכן אינה נוחה לתרגום לשפת הפילוסופיה המופשטת. ועדיין, יש פער בסיסי בין העולמות הללו. לכן לא אטען לזהות מלאה או אפילו חלקית בין מסורתיות לשמרנות, אלא אעלה טענה צנועה יותר: היבט מסוים של ההגות השמרנית יכול לסייע לנו לפענח עוד ממשמעותה של המסורתיות. לא בכדי מסורתיים רבים מכנים את עצמם "שומרים": שומרי מסורת.
שמרנות היא עולם הגותי רחב, ובו זרמים שונים. הזרם הרלוונטי להשוואה ולהתייחסות הוא זה שמכונה Traditionalism, לאמור: מסורתיות. שמרנים מהזרם הזה אינם מתמקדים בכלכלה ואפילו לא בפוליטיקה, אלא בעיקר בתרבות, במנהגים, במסורות ובזהות. האב הרוחני של השמרנות המסורתית הוא אדמונד בֵּרְק, המדינאי הבריטי בן המאה השמונה־עשרה, שבתגובה למהפכה הצרפתית ניסח לראשונה את יסודות החשיבה השמרנית. ברק הציג את השמרנות לא כנטיית נפש פרטית, אלא כהשקפת עולם. השקפת העולם השמרנית מתמקדת באופן שבו נצבר ומשתמר ידע חברתי. מהפכנים למיניהם מניחים שהם יכולים לפענח בכוחות עצמם את הדרך שבה יש לנהל את החיים החברתיים. לעומתם, השמרן מאמין שבני אדם יצורים הם מורכבים מאוד ושהיכולת הרציונלית שלהם מוגבלת למדי, ולכן אי אפשר לפענח שאלות יסודיות על אודות חיינו מתוך עיון רציונלי מופשט. הידע החברתי נצבר במשך דורות רבים על ידי ניסוי וטעייה, ומשוקע במוסדות חברתיים קיימים. שום תיאוריה לא תוכל לומר בביטחון מהי הדרך הנכונה לגדל ילדים, ומה הסביבה הבריאה לגדילתם. ניסוי וטעייה ממושכים לימדו זאת את החברה האנושית, וההבנה הזאת צפונה במוסדות החברתיים הקיימים. מי שניסה לנתץ את המוסדות הללו ולהמציא דרך יעילה יותר לגידול ילדים – למשל, בבתי ילדים קיבוציים – נאלץ אחרי כמה עשורים להודות בטעותו הקשה.
השמרנות אינה רק נטיית נפש, אלא השקפת עולם, בנוגע לאופן שבו נשמר ידע חברתי. כאשר מעמיקים יותר, רואים שהשמרנות היא למעשה השקפת עולם בנוגע לטבע האדם. מדוע האדם ויחסיו החברתיים אינם נוחים להתמסר לניתוחים תיאורטיים? מדוע ידע חברתי נצבר דווקא בניסוי וטעייה, ולא בעיון מופשט? שמרנים סבורים שהאדם הוא תמיד חלק ממרקם קהילתי, ואינו אטום אינדיבידואלי הצף לבדו בחלל.
התפיסה השמרנית הזו אינה אומרת שצריך להקפיא את המצב הקיים. למעשה, לטיעון השמרני יש תוקף רק אם החברה אינה קפואה, אלא בוחנת בכל דור בזהירות רבה את מוסדותיה. השמרן מניח שמוסדות חברתיים גרועים היו נזנחים במהלך ההיסטוריה, וזה מקור ההערכה הגדולה שלו למוסדות ששרדו מאות או אלפי שנים. לו אסור היה לזנוח מוסדות כושלים, שרידתו של מוסד כלשהו לא הייתה מוכיחה דבר על תועלתו וערכו. השמרן מאמין בניסויים זהירים, מגששים, איטיים, לא מהפכניים, כאלו שאינם נובעים מאיזו תיאוריה שגובשה בידי הוגה מבריק היושב בספרייה בלונדון או בידי מרצה אופנתי למדעי החברה באוניברסיטת ברקלי, אלא מתוך צרכים ממשיים של אנשים ממשיים. ניסיונות זהירים כאלו אינם מתיימרים לבנות מוסדות חברתיים מאפס, אלא ללטש ולטפח מוסדות קיימים, מתוך אי־ודאות לגבי תוצאת הניסוי המהוסס, מתוך כבוד לנקודת המוצא, ומתוך נכונות להודות בכישלונם של ניסיונות חדשים. ההבדל בין השמרן לפרוגרסיבי אינו רק בקצב השינויים, אלא במהותם: הפרוגרסיבי מסתער על המציאות כדי להתאים אותה לאיזו תיאוריה מבריקה ומופשטת, בעוד השמרן אוהב ומכבד את העולם שירש מאבותיו, ומנסה לשפר אותו בזהירות, מתוך הכרה עמוקה בכך שייתכן שייכשל בניסיונו.
כאמור, השמרנות אינה רק נטיית נפש, אלא השקפת עולם, בנוגע לאופן שבו נשמר ידע חברתי. כאשר מעמיקים יותר, רואים שהשמרנות היא למעשה השקפת עולם בנוגע לטבע האדם. מדוע האדם ויחסיו החברתיים אינם נוחים להתמסר לניתוחים תיאורטיים? מדוע ידע חברתי נצבר דווקא בניסוי וטעייה, ולא בעיון מופשט? שמרנים סבורים שהאדם הוא תמיד חלק ממרקם קהילתי, ואינו אטום אינדיבידואלי הצף לבדו בחלל. הוגים שמרנים קהילתנים, כמו הפילוסוף הבריטי רוג'ר סקרוטון, מעמיקים לתאר את האופן שבו אדם תלוי בסביבתו. התלות הזו מעמיקה ומכפילה את מורכבותו של הקיום האנושי, ולכן מקשה עוד יותר על הניסיון להבין ולהגדיר אותו באופן מופשט.
אם נעקור שתיל משורשיו ונביא אותו למעבדה כדי לנתח ולחקור אותו, נוכל להסיק מסקנות לגבי עץ יבש ומת, לא לגבי צמח חי. השתיל חי רק מתוך אינטראקציה עם סביבה מסוימת, ורק שם – הרחק מכלי המעבדה החקרניים – אפשר להבין אותו באמת. מכלול הקיום האנושי כמוהו כשפה: הוא במהותו תופעה קהילתית, המשגשגת רק בתוך מערכות יחסים מורכבות ויציבות. מכאן הכבוד שרוכש השמרן למשפחות, לקהילות, לדתות ולעמים, כמרקם חי של ממשות אנושית, אשר המסורת היא זרם הדם שלו.
אינני מסתפק במסורתיות, אך אינני יכול בלעדיה. מסורתיות היא נאמנות לנתונים הבסיסיים ביותר של זהותנו המוּלדת, והיא נחוצה כדי שנתחייב להמשך עתידנו המשותף. ישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה הילודה עולה על שיעור התחלופה, כלומר: המדינה היחידה שבה נולדים מספיק ילדים כדי שהאוכלוסייה לא תתכווץ. סביר מאוד שהנס השני הזה קשור לנס הראשון – לנאמנות המסורתית של היהודים בישראל לעברם, ולכן גם לעתידם. בתקופה מדאיבה של דכדוך קולקטיבי, המסורתיות הישראלית מספקת לנו תקווה.
אם נעקור שתיל משורשיו ונביא אותו למעבדה כדי לנתח ולחקור אותו, נוכל להסיק מסקנות לגבי עץ יבש ומת, לא לגבי צמח חי. השתיל חי רק מתוך אינטראקציה עם סביבה מסוימת, ורק שם – הרחק מכלי המעבדה החקרניים – אפשר להבין אותו באמת. מכלול הקיום האנושי כמוהו כשפה: הוא במהותו תופעה קהילתית, המשגשגת רק בתוך מערכות יחסים מורכבות ויציבות. מכאן הכבוד שרוכש השמרן למשפחות, לקהילות, לדתות ולעמים, כמרקם חי של ממשות אנושית, אשר המסורת היא זרם הדם שלו.
[1] The Vindication of Tradition, p. 65.
