תושב"ע: הסיכוי לרלוונטיות / טוני מיטלמן
 

 

 

 

 

תושב"ע: הסיכוי לרלוונטיות

טוני מיטלמן

טוני מיטלמן מלמדת גמרא ותושב"ע במדרשיית אמי"ת "קמה" ובמדרשת אמי"ת "באר" בירוחם, הייתה חלק מצוות הכתיבה של יחידת הבגרות החדשה בתושב"ע "בית, חינוך ומשפחה".

 

תוכנית הלימודים בתושב"ע לבנות הייתה לאורך השנים סמל להשטחה ולרידוד התורה לאוסף של מסקנות הלכתיות ופרטים יבשים. הבנות הורחקו את הבנות מכל אפשרות להעמקה ולמפגש בלתי אמצעי עם המקורות. תוכנית חדשה להוראת התורה שבעל פה לבנות התיכונים שואפת לאפשר לבנות לגלות את העומק והמשמעות שיש לתורה להציע. טוני מיטלמן מציגה את התוכנית הבעייתית שהיא למדה וחוותה בתיכון, ואת התוכנית החדשה אשר היא הייתה שותפה לכתיבתה

 

גדלתי במערכת החינוך הדתית-לאומית האיכותית. מסרים רבים נאמרו לנו כמתבגרות דתיות במפורש, ומובן שהמסרים החשובים ביותר היו אלו שלא נאמרו. בשורות הבאות ברצוני להתייחס ללימודי התורה שבעל פה לבנות באותן שנים. במסגרת לימודי התורה שבעל פה (ואגב, גם מחשבת ישראל) נחשפנו להרבה אינפורמציה בנושאים שונים – דבר חשוב כשלעצמו. בניגוד לספרי לימוד עכשוויים, לא חששו להעמיס עלינו טקסטים ארוכים, וגם לא חששו ללמד נושאים "לא רלוונטיים" כמו מצוות התלויות בארץ; נושאים שבהחלט חשוב לחזור וללמד אותם גם כיום.

 

מקורות "גזורים היטב"

עם זאת, דבר אחד בוודאי לא היה חלק ממטרת הלימוד וההוראה: לא ניסו, ולא רצו – להכניס אותנו לתוך עולמה של תורה שבעל פה. החומרים בדרך כלל נלמדו מתוך חוברת מעובדת ותווכו על ידי מורה. הטקסטים הראשוניים מעולם התושב"ע היו בדרך כלל רמב"ם, ולעתים גם ספר החינוך או משפטים "גזורים היטב" מהגמרא. בחירת המקורות הנלמדים מעולם התורה שבעל פה הייתה של אלו אשר לא מותירים את הלומד מבולבל אף לא לרגע, וגם לא לאחר מאמץ לימודי רב. כמעט לא הוצגו מחלוקות, כך שלא היה חוסר ודאות. לא פגשנו טקסטים שדורשים "פיצוח" וכמעט לא פגשנו מקורות אשר הותירו אותנו מאותגרות מבחינה מחשבתית והלכתית. המקורות הציגו את התמונה השלמה שהיינו צריכות להכיר. וכך, האמינו המחנכים, נבנתה לנו השקפת עולם שלמה הבנויה לתלפיות.

 

דא עקא, וכמה מאיתנו כבר נחשפו לעולם התושב"ע העשיר יותר והמורכב יותר במקומות אחרים. ההיכרות המוקדמת והבלתי אמצעית עם עולם התורה שבעל פה יצרה אצלנו זלזול מסוים בלימודי התושב"ע בבית הספר, ושעמום. ידענו שאנחנו מקבלות רק את השכבה הגלויה שאותה צריך "לדעת", בלי שום זכות או יכולת "להבין". הבנו שהתמונה שמוצגת לנו היא חלקית, בוודאי בנושאים השנויים במחלוקת. יצאנו מבית הספר עם הרבה ידיעות, ובלי שום מפתחות להמשיך ולהתפתח בעולם התושב"ע, אבל עם הרבה רצון להיכנס ולהכיר את העולם הזה מבפנים.

 

לימים נכנסתי למערכת החינוך כמורה לתושב"ע ולגמרא. לשמחתי, קמו בתי ספר אשר חשבו שיש מקום לתת לבנות לא רק את המידע, אלא גם את המפתחות לעולם התושב"ע ובחרו ללמד גמרא. אין ספק שאורך הרוח והמאמץ הדרושים בלימוד גמרא אינם קלים לכל נערה, ואני מניחה שגם לא לכל נער, ויש לדון האם נכון לחייב את כלל הבנות להיחשף לעולם זה, או להשאיר זאת כבחירה; אולם זכיתי ללמד בנות אשר היה בהן שילוב מופלא של להט ורצון להבין את דבר ה', ונכונות לעמל.

 

"הן לא באמת צריכות את זה"

ובכל זאת, פעם בשנה הייתי נזכרת היטב במערכת שגדלתי בה. כוונתי לבחינת הבגרות. מערך הבחינות בעל פה הפגיש אותי עם בוחנים מסורים רבים העושים את מלאכתם נאמנה. אבל כמעט תמיד, בעומק, ניתן היה להבין שהם לא באמת מבינים בשביל מה הבנות הללו "בזבזו" כל כך הרבה זמן יקר על הלימוד הזה. היו סוגיות שבאופן שיטתי הבוחנים לא שאלו עליהן, כי הן "קשות". הדבר כמובן נבע גם מרצון להיטיב עם הבנות, וגם מחוסר הזדהות עם כל ה"עניין. היא הרי בת, והיא הרי לא באמת צריכה את זה. וזה לא היה חשוב שהיא (והמורה שלה) שברו על זה את השיניים, וחזרו, ובחנו, והבינו, והצליחו, ואפילו נהנו. אנחנו לא רואים צורך לבחון על זה. מעטות מאוד הבחינות שנכחתי בהן והבוחן אכן שאל תלמידה על תוספות – על אף שזה נכלל בתוכנית הלימודים. למה לסבך. הן הרי לא באמת צריכות את זה (במקרה הטוב), או לא באמת מבינות את זה (במקרה הגרוע). שנה אחר שנה התחושה של הבנות הייתה שהבגרות הייתה "קלה", ו"לא שאלו על חצי ממה שלמדנו". אני לא חושבת שבאותם רגעים הן הבינו את מה שאני הבנתי, שזה לא היה במקרה.

 

מעבר לוויכוח העקרוני לגבי מקומן של נשים בלימודי תושב"ע, את המחיר הגבוה ביותר "שילמה" לדעתי התורה שבעל פה. מה קורה לתורה כאשר היא הופכת לאינפורמציה רבת חשיבות שיש לדעת ולקיים? מעולם חי ועשיר התורה הופכת לעולם חד-ממדי. קשה ללמוד כך וקשה ללמד כך. במקום לעסוק בשאלות עקרוניות, לחשוף ולברר יסודות, עסוקים בפרטים. במקום לנסות להבין, להכליל כללים, ולהשליך ממקרה למקרה – יוצרים טבלאות המסכמות את אוסף הפרטים שאותם יש לדעת. מצאתי את עצמי בתור מורה, יושבת עם הסיכום המופיע בחוברת, ו"חוזרת אחורה" כדי לחשוף מנין הגיע הדין, ומלמדת בכיתה את המקור שלא נמצא מתאים להיכנס לחומר הלימודים. לא מדובר בתלמידות חזקות בהכרח. גם תלמידות ללא יכולת לימודית חזקה צריכות ללמוד משהו יותר כללי ועקרוני, שממנו אפשר להגיע לפרטים בהמשך.

 

בעיה נוספת שהקשתה על התלמידות היא שמתוך הרצון להקל, החומר בדרך כלל היה מאוד מתומצת, ועל כן גם קשה לסיכום ולזכירה. כאשר אין פירוט והעמקה, כל פרט ופרט המופיע בחוברת הופך למשמעותי. המשימה היא אפוא לדעת את כל החומר לבחינה על כל פרטיו, בלי שיש לתלמידה עקרונות מארגנים או הבנה משמעותית של תחום הדעת. דבר זה בא לידי ביטוי בבחינות הבגרות. אותן יחידות לימוד שחומר הלימוד שלהן נאסף בקפידה כדי לא להקשות ולא להעמיס על התלמידות, זכו לשאלוני בגרות קשים ומכשילים. שאלונים אלו נולדו מתוך הפער האינסופי בין עולם הידע של כותב השאלות (הגבר) אשר מכיר היטב את כל התחום, ובין הנבחנת אשר כל מה שהיא נחשפה אליו הוא החוברת המדוברת. הבוחן שואל על משהו עקרוני במסכת קידושין שמופיע בחוברת בחצי משפט, בלי יכולת של המורה (אשר לעתים קרובות גם הרקע שלה הוא דל יחסית) לדעת שזה דבר מרכזי וחשוב. הבת שלמדה את כל החוברת בעל פה, מצליחה, וזו שלא למדה אותה בעל פה נותרת חסרת סיכוי להצליח.

 

כתיבת גיטין בתיכון

התוצאות הבעייתיות של מה שתיארתי הן: חומר לימודים תמציתי, הנוגע בדברים עקרוניים מאוד, אך ללא כוונה או יכולת להעמיק ליסודות; בחינת בגרות קשה יחסית, המנותקת מהעולם האמוני והרגשי של הבנות; וחמור מכול – תלמידות שנשארות ללא כלים, ולעתים קרובות גם ללא שום מוטיבציה לעסוק בעולם התורה שבעל פה במקרה הטוב, או עם תחושה שעולם התושב"ע הוא עולם טכני, לא מעמיק, של פרטים קשים לזכירה ויישום, שאינם משקפים את העולם המורכב שאני פוגשת כאדם.

 

אחת הדוגמאות הקיצוניות של תופעה זו היא יחידת "אישות ומשפחה". זו יחידה אשר כבר עשרות שנים כמעט כל בת דתייה נבחנה בה, והפכה ליחידה הלכתית העוסקת בהלכה פסוקה בנושאים בדיני אישות אשר למרביתם אין קשר לעולם הנוכחי או העתידי של הבנות שלמדו אותה. לצד הלכות קידושין וייחוד, הבנות נדרשו גם לדעת, לשנן ולהשיב בדיני כתיבת גיטין, נכסי מילוג ואיסורי נישואין – בשאלות אשר רב ממוצע אינו נדרש לעסוק בהן כל ימיו. מנגד, נושאים עקרוניים ורלוונטיים לחיי הבנות מתחום זה כלל לא באו לידי ביטוי בנלמד. נשות החינוך השכילו לפתח מערך חינוכי מקביל ובו הן עסקו באותם נושאים שמצאו לנכון כמשמעותיים לבנות לקראת הקמת משפחה, ונעדרו מחומר הלימודים. לאמיתו של דבר, התורה הייתה מונחת בקרן זווית (לבגרות).

 

התסכול הזה הוא שגרם לי להסכים להצטרף לצוות שכתב תוכנית לימודים חדשה ב"אישות ומשפחה", הנקראת "בית, חינוך ומשפחה". בתורה מורה, הפער בין העושר שהכרתי בנושא זה בעולם התושב"ע, ובין חומר הלימודים הנוכחי היה בלתי נסבל. יתרה מכך, הפער בין מה שחשוב לעסוק בו עם בנות בכיתה י"ב, ובין השאלות שנשאלו בסופו של דבר בשאלון הבגרות (המשפיע כמובן על כל הלימוד) – על מקרי קידושין וגירושין היפותטיים, דיני ירושה או פסולי חיתון – היה מתסכל ומכעיס. גם לשיטתם של אלו הרוצים להקל, "יצא קולו חומרו". במקום להציג עולם פשוט ונעים לבנות (אם זו המטרה), הוצג עולם קשה מפני שהוא מרובה פרטים ואינו נוגע בשאלות מרכזיות לחייהן. 

 

התוכנית והמורכבויות

היחידה, שכבר יצאה לאור ונלמדת השנה בבתי הספר, מקבלת תגובות חיוביות של תלמידות ומורות, אך גם הספיקה "לחטוף" ביקורות מכמה צדדים. אך טבעי הוא, כאשר מדובר בנושא שנוגע בעומק הזהות האישית והנשית של הבנות בציבור הכל-כך מגוון שלנו. גם בקרב צוות הכותבים והכותבות המגוון (אני מניחה שלראשונה נשים היו שותפות בכתיבה של יחידת לימוד בתושב"ע) שהמפמ"ר הנוכחי לתושב"ע, הרב יהודה זולדן, העושה רבות למען רענון המערכת והבחינות, השכיל להעמיד לצדו, היו לא מעט חילוקי דעות.

 

עם זאת, היה קו מנחה אחד משותף שאני חושבת שעובר לאורך כל החוברת: לתת לתורה שבעל פה "לדבר" בנושאים המרכזיים והחשובים ביותר בתחום זה. סדר היום של החוברת אינו בנוי לפי אבן העזר, אלא לפי הנושאים המרכזיים המעסיקים, וצריכים להעסיק, בנות, סביב נושא בניית המשפחה. באותם נושאים רלוונטיים לא היססנו להביא בפני הבנות מקורות ראשוניים: משניות, גמרות, ראשונים ופסיקת הלכה, גם כאשר חלק מהמקורות דורשים פיצוח. לא חששנו להראות שלנושא אחד יש כמה פנים וכמה שיקולים. ביקשנו להשהות את הרצון לדעת את "השורה התחתונה" (שנראית לרוב הלומדות רחוקה בשלב זה) ולהתעכב בשלב העקרוני: "למה זה הדין?" "מה משמעותו?".

 

אפשר להמשיך לנהל את הדיון על פרטי התוכן בחוברת, ואני מניחה שעם חלק מהטענות אוכל גם להזדהות – ופה כמובן נכנס גם השיקול של הרצון שלנו להוציא תחת ידינו תוכנית לימודים אשר תתן מענה לציבור כמה שיותר רחב המעוניין להשתייך לחמ"ד. בעיניים כאלו יש לקרוא את היחידה; לא רק מה קשה לי לעיכול, אלא גם מה קשה לעיכול עבור אלו ששונים ממני. יצדקו גם מי שיטענו שגם בחוברת זו יש הרבה תיווך לתלמידות, וניתן ואף היה ראוי להראות תמונה רחבה ומאתגרת עוד יותר. גם כאן נשיב שמאחר שיחידה זו הופכת ליחידת חובה, היה צורך להתאים את החוברת לכל הרמות של התלמידות הלומדות בחמ"ד, מה שאילץ אותנו ככותבים לדחוק דברים רבים להרחבות המופיעות בסוף החוברת, או לגנוז אותם.

אולם אי אפשר להתווכח על עצם האמירה – ובמובן זה "המדיום הוא המסר" – שצריך וניתן ללמד תושב"ע על כל עושרה ומורכבותה, ולא רק פרטים סופיים הנוגעים להלכה ברובד המעשי והסופי שלה, כשורה אחרונה בלבד, ללא דיון עומק. גם אם נעשתה כאן עבודת ריכוך רבה, ניתנה לבנות הזכות להציץ ולהיכנס לתוך עולם התושב"ע, ובכך להשיב את האמון שהיה כל כך חסר. התלמידות יכולות להתמודד עם מקורות יותר קשים, ולבנות השקפת עולם או תפיסה הלכתית הבנויה מכמה קומות ולא רק ממקור אחד. ניתן להביא לבנות מקורות שחלקם גם קשים לעיכול, להוציא מהן את הרעיון העקרוני העומד ביסודו, ולעודד אותן לנסות להבין את משמעותו כיום, גם כאשר ישנם דברים שהשתנו במציאות.

 

מעבר לתחום ההלכתי, השאיפה היא לטעת בבנות את האמונה שמתוך עולם התושב"ע ניתן להגיע לדיון וחשיבה על הנושאים המעסיקים ומטרידים אותנו כיהודים מאמינים ושומרי מצוות כיום, ולא להשאיר את המלאכה החשובה הזו לסמינריונים. המטרה שבוגרות החמ"ד ייצאו גם עם כלים וגם עם רצון להמשיך ולהעמיק בתושב"ע בהמשך, היא ודאי משימה מורכבת שאינה מושגת בתוכנית אחת שצריכה לפנות לאוכלוסיה רחבה כל כך. היא דורשת תוכניות לימודים טובות, מורים המאמינים בתושב"ע ובתלמידות, וכמובן הרבה סייעתא דשמיא. מי ייתן ונזכה להגדיל תורה ולהאדירה בתוכנו ובקרב בנותינו.