אורתודוקסיה מודרנית ושמאל – קשר הכרחי?קלמן נוימן
תנועה אורתודוקסית מודרנית "לא פוליטית" היתה צריכה לתבוע שינוי השיח על הנושא המדיני בתוך הציבור הדתי במקום ה"קולקטיביות הרעיונית" השלטת. ודאי שאין מקום להביע סלידה, או להשלים עם סלידה, כלפי מי שסבור אחרת.
האם ניתן להפריד לחלוטין בין חילוקי הדעות בנושאים תורניים בתוך הציבור הדתי לבין עמדות בנושאים פוליטיים אקטואליים? בדעות 6 מנסה מאיר רוט לנקות את ההתחדשות הדתית מבית מדרשה של האורתודוקסיה המודרנית מן ה"כתם" של "פשרנות מדינית" שניסה להדביק לה הרב שרלו.
ניתן להתיחס לנסיון זה כתכסיס טקטי. זאת עקב "סלידתו של מירב הציבור הדתי מפשרנות מדינית", כפי תיאורו של רוט. כפי הנראה, הסטיה של "שמאלנות מדינית" נחשבת הרבה יותר חמורה בציבור הדתי מאשר זו של "שמאלנות דתית". מי שמנסה לקדם גישה דתית חדשנית חייב להתנער מאבק יוניות רחמנא ליצלן ואף להצדיק בשתיקה את היחס הרווח בציבור. או שמא יש בעמדה זו גם משום "בגידת האינטלקטואלים", המעדיפים להתבשם בהיכלי התרבות והרוח ומתקשים להתמודד עם המציאות המסובכת מעבר לכביש. קל יותר להתרכז בנושאים עמוקים של תיאולוגיה פוסט-מודרנית ובשאלות גורליות כגון הפרדה בין המינים בתנועת נוער מאשר להביע עמדה יהודית בשאלות טריויאליות כגון מעמדם האנושי והאזרחי של מליוני בני אדם החולקים עמנו את אדמת ארץ ישראל.
האם תנועה המתימרת לדבר בשם "מימושה של תורת ישראל במדינת ישראל המודרנית" יכולה להתעלם לחלוטין מן ההיבטים הערכיים של שאלה העומדת במשך שנות דור בראש סדר היום הישראלי?
חשוב להבהיר שאינני טוען שיש רק עמדה לגיטימית אחת לשאלת השטחים עבור הדתי המודרני (ובכך אני שונה מרוב הימין הדתי הטוען שכל עמדה אחרת משלו פסולה מבחינה דתית). אולם אני כן משוכנע שחלק ניכר מדרכי הטיעון והעמדות הננקטות בקרב הימין הדתי אינן מתאימות לתפיסת עולם אורתודוקסית- מודרנית, אלא נובעות מגישות דתיות אחרות. מי שחי בקרב הציבור הדתי-לאומי יודע מהו הדלק האידיאולוגי שמוביל בו את הקו הימני. הטיעונים המועלים לשלילת כל ויתור על שטחים כוללים טיעונים משיחיים, התבססות על "דעת תורה" וכן תפיסה פשטנית המתיימרת להציג תמונה מונוליטית של ההלכה. קו אידיאולוגי זה, או למצער חלקים ממנו, אינם עולים בקנה אחד עם עמדה אורתודוקסית מודרנית, והיה ראוי שתנועה כ"נאמני תורה ועבודה" תיאבק בהם.
על פי מצעה, תנועת נאמני תורה ועבודה מתנערת מה"זלזול בערכים אוניברסליים ובמוסר" (בזאת היא מתנערת גם מן הרלטביזם המוסרי הקשור לעתים קרובות בפוסט-מודרניזם וברב-תרבותיות). לכן, פתרון "כהניסטי" לשאלת ערביי ארץ ישראל לא יעמוד במבחן הערכים של האורתודוקסיה המודרנית. ערכים אוניברסליים כוללים גם זכויות אזרח בסיסיות כמו האפשרות להשתתף באופן שווה בבחירות. שלילת זכות הבחירה על בסיס השתייכות לאומית מנוגדת לערכים אלו, ואין צריך להזכיר בהקשר זה משטרים שנקטו עד לאחרונה בגישה זו, זכרם לא לברכה.
הוי אומר, כל מי שרואה את הפתרון המדיני הרצוי בהמשך שלטון מדינת ישראל על אוכלוסיה מבלי להעניק להם זכויות אזרח איננו שותף לערכים האוניברסליים המהוים חלק מתפיסה אורתודוקסית מודרנית. זיקתנו לארץ ישראל יכולה להצדיק סיפוח שטח מסוים לשטח מדינת ישראל אם אמנם תושביו יזכו בשיוויון זכויות אזרחי.
אמנם, תתכן הערכה שויתור על שטחים (או על שטח מסויים) יסכן את עצם קיומה של המדינה ועל כן יש לקבל את הסטטוס קוו כ"רע במיעוטו". טיעון זה הוא בודאי בתחום הויכוח הפוליטי הלגיטימי. אולם, הייתי מצפה מאורתודוקס מודרני המשוכנע שויתור טריטוריאלי מסוכן מבחינה בטחונית שלא יתעלם מן המחיר המוסרי הכבד שאנו נאלצים לשלם עקב השלטון הכפוי על ציבור נטול זכויות, ינסה למזער מחיר זה, ויחכה לשעת הכושר בו אפשר יהיה להגיע לפתרון רצוי. לעומת זאת, הקו הדומיננטי בציבור ובמוסדות "שלנו" קובע תשובה פשוטה ואחידה לשאלת השטחים – "בלי אבל".
תנועה אורתודוקסית מודרנית "לא פוליטית" היתה צריכה לתבוע שינוי השיח על הנושא המדיני בתוך הציבור הדתי במקום ה"קולקטיביות הרעיונית" השלטת. ודאי שאין מקום להביע סלידה או להשלים עם סלידה כלפי מי שסבור אחרת (כפי שמישהו "הסביר" את דעתו של רב מסוים שקבע שבחור התומך במימד פסול לשידוך). סך הכל, מה היתה חטאם של ה"שמאלנים הדתיים" ב"נתיבות שלום" וב"מימד"? הם העזו לערער על המחשבה האחידה בציבור הדתי השוללת כל דיון רציונלי על עתיד השטחים והטוענת שיש רק עמדה דתית לגיטימית אחת ושהשאיפה למניעת שפיכות דמים איננה מטרה ראויה אלא "נמיכות קומה".
אין לתנועות אלו ואנשיהם, שאמרו את דבריהם בגאון ואף שילמו על כך מחיר אישי במה להתבייש. מי שצריך להתבייש הוא מי שמשלים עם פסילה דתית של דעה פוליטית לגיטימית ובורח מנקיטת עמדה לא פופולרית על מנת שלא להיחשב "מחוץ למחנה".
—————————————————————————————–
מאיר רוט
כשם שגורמים חברתיים בציבור הכללי הבינו זה מכבר את הנזק העצום הנגרם מעיסוק אובססיבי בשאלות שלום ובטחון על חשבון מכלול הנושאים החברתיים… כך גם הציבור הדתי חייב להפריד בין שני הנושאים ולטפל בבעיות שזהותה היהודית של החברה הדתית ושאינה שומרת מצוות תלויה בהן יותר מכל.
מעניין שדווקא כעת, בשעה שההבדלים בין השמאל והימין הפוליטי גם אם לא נעלמים, הרי הם הולכים וקטנים, נדרשים אנו להגן על עמדתנו. יצוין, כי גם כאשר הוויכוחים הללו התלהטו ונראו דחופים יותר, סבורים היינו שהבעיות הדתיות חברתיות מוזנחות, על כן שומה עלינו להתמקד דווקא בהן כי הן נוגעות לשורשי הבעיה. יתר על כן, גם אז סברנו שתחת העול של הבעיות הביטחוניות הקיומיות מאבדת החברה הדתית את מאפייניה ההומניסטיים, שוקעת בפרטיקולריזם קנאי מתבדל ומאמצת לה הנהגה חרדית גם בנושאים החברתיים ועלינו החובה לעמוד על המשמר.
מה שאני מבקש להטעים ולהדגיש הוא שהחברה הציונית הדתית, נתונה במלכודת הקשר-הגורדי בין בעיות פוליטיות של שלום ובטחון ושלמות הארץ לבין בעיות תרבותיות דתיות מהותיות בהן מתלבטת האורתודוקסיה המודרנית זה כמאתיים שנה. השמאל הדתי ואסכולת מרכז הרב אכן משתפים פעולה בהנפת דגל אידיאולוגי אחיד המזהה את הדיון בשאלות של מעמד האישה, סמכות רבנים וכד' עם בעיות של שלמות הארץ. אין לי ספק שדווקא הקישור בין שאלת השטחים לבעיות דתיות חברתית סיפק בעבר ערוגה דשנה לצמיחת עשבי הפרא של פונדמנטליזם, אשר הצמיחו זמורות זר בחלקה של הציונות הדתית כגון "דעת תורה", "תפיסה מונוליתית של ההלכה" ומשיחיות המבקשת להכיל גישה דטרמיניסטית על ההיסטוריה. ההתמקדות בנושאים של אופייה של יהדות מודרנית ערכית, תוך דיון מעמיק בשורשי הפונדמנטליזם, תורמת הרבה יותר לתקון המצב, מאשר היגררות לוויכוחים פוליטיים שבהם רבדים רבים, שחלקם דתיים וחלקם ביטחוניים משמשים בערבוביה.
כשם שגורמים חברתיים בציבור הכללי הבינו זה מכבר את הנזק העצום הנגרם מעיסוק אובססיבי בשאלות שלום ובטחון על חשבון מכלול הנושאים החברתיים והחלו להצביע על הקריסה החברתית כבעיה שאינה יכולה להמתין עד שיפתרו שאלות אלה, כך גם הציבור הדתי חייב להפריד בין שני הנושאים ולטפל בבעיות שזהותה היהודית של החברה הדתית ושאינה שומרת מצוות תלויה בהן יותר מכל.
תנועת "נאמני תורה ועבודה" משקיעה את הונה האידיאולוגי בנושאים כמו: יהדות- אנושיות, תורה- תרבות כללית, הלכה-מוסר, מתוך שאיפה לעשות את המקף בין המושגים למקף החיבור ולא מקף מפריד (ברוח אמרתו השנונה של ד"ר בורג ז"ל). התנועה מבקשת לשתף במאמץ זה הן אנשי שמאל והן אנשי ימין מתוך הבנה שתרומתו הסגולית של הציבור הציוני-דתי בנושאים אלו הינה קריטית ובלעדיו יונצח הקיטוב בין דתיים וחילוניים עד כדי היפרדות לשני עמים המתעבים זה את זה, ללא סולידריות בסיסית המאפיינת עם באשר הוא. העיסוק במשנת הציונות הדתית צריך להקיף כמה שיותר ציבורים: מחנכים, רבנים, הוגי דעות ואף את מכלול הציבור הרחב באשר הוא, כי רב המשותף על המפריד.
