עולם לימוד התורה המסורתי מתאפיין בשיח פתוח, ואפילו פלורליסטי במידה
מסוימת, שמהותו סיעור מוחות ושיתוף לימודי מתמשך. הלימוד מתקיים
ב"חברותות" ומתאפיין ברעש, חיוניות ותקשורתיות ובעיקר ביחס אינטראקטיבי
של שיתוף ידע הדדי ומפרה. הבסיס לדיון הישיבתי הוא טקסט קאנוני הנתון לביקורת
(בגבולות מסוימים), לדיון ולשיח פרשני. מהות הלימוד היא, בין השאר, פירוק הטקסט
לגורמיו והרכבתו מחדש בדרכים מגוונות. לעומת עולם זה, שיח האמנות המרכזי כונן את
עצמו על בסיס "הקובייה הלבנה" – המוזיאון. מוסד זה עוצב כמקדש חילוני
הייררכי, הנשען על אוטוריטות סמכותיות. חוויית הצפייה השקטה, הסגירות של מתחם
התצוגה, הניכור והמרחק בין הצופה ובין המוצגים – כל אלה מבליטים את הניגוד בין
החוויה של צרכן האמנות ובין אופיו של לימוד התורה המסורתי.

העיסוק
בהבעה יהודית, שהתפתח בארץ בעשורים האחרונים, פורץ מתחום המדיום, הצורה והנושא
ומפנה את תשומת הלב גם לקונסטרוקציה של התצוגה ולהבניית המבט. להלן נדגים כיצד
רעיונות מסורתיים בדבר שיח פתוח ואינטראקטיבי מותקים מתחום הדת והתרבות היהודית
לתחום האמנות, וכך חלל התצוגה הופך למעין בית מדרש. במאמר זה אבחן יצירות, תצוגות ומיצגים המתכתבים עם שיח בית המדרש ועם לימוד
התורה המסורתי.

הפילוסוף האמריקאי
נלסון גודמן (1906-1998) העלה את הטענה שהאמנות יכולה לעמוד באותם קריטריונים
שהופכים השערות מדעיות למוצלחות; גם המדע וגם האמנות פועלים בהלימה לצרכים
ולהרגלים של הציבור הצורך אותם ומסייעים לו ליצור, להבין ולפעול במסגרת יעילה.

בשיח האמנותי עולה לא
פעם התייחסות אל האמנות העכשווית כאל הרחבה פוסט-מודרנית של הדת. התייחסות זו
נובעת מתפיסה שלפיה הן האמנות והן הדת, הן מטא-פרדיגמות השואפות לארגן את המציאות
ולהסביר אותה. הן האמנות, הן הדת משמשות פריזמה שדרכה היחיד והחברה בוחרים להתבונן
במציאות ולארגן אותה. שני השדות עוסקים בהתכתבות עם העבר ומכוונים ליצור על פיו יצירות
חדשות ורלוונטיות.

מכאן שמתבקשת השוואה
בין המושג "תורה לשמה", כפי שהתפרש במשך הדורות, ובין המושג "אמנות
לשם אמנות" (L’art pour L’art). כך, על רקע התפיסה המודרנית, שלפיה האמנות היא חסרת
תכלית חיצונית ומטרתה היחידה היא עצם קיומה, נוצר דמיון מפרה בין רעיונות שהתפתחו
בעולם היהודי המסורתי ובין שיח האמנות.

עולם הישיבות נע בין
סמכות ליצירתיות וחדשנות, והוגים לא מעטים העדיפו לוותר על סמכות מרכזית למען
יצירה אותנטית. דווקא שיח האמנות המרכזי כונן את עצמו על בסיס דמויות סמכותיות. עם
זאת, אט-אט החלה להתקבל התפיסה שאקט היצירה אינו מתרחש בסטודיו של האמן בלבד, אלא
בפער שבין יצירתו וכוונתו של האמן ובין התוצאה הסופית ומבטו של הצופה, המשמש פרשן.
תובנה זו פתחה פתח לאפשרויות רבות ומגוונות לפרשנות ותרמה לכינונו של שיח פתוח
יותר. ובכל זאת, ההשוואה בין עולם הלימוד לעולם היצירה מעלה ניגוד ברור. הדבר ניכר
למשל בתפיסת התצוגה המודרנית באה לידי ביטוי במוזיאונים – "הקובייה
הלבנה", חוויית הצפייה השקטה,
הסגירות של מתחם התצוגה והניכור והמרחק בין הצופה ובין
המוצגים. לעומתה, לימוד התורה המסורתי מתאפיין ברעש, בחיוניות וביחס הידוּדי
(אינטראקטיבי) מפרה. ניגוד זה מוביל להשוואה מעניינת בין עולם הישיבות, שבו ניתן
מקום מרכזי לשיח סביב המילה הכתובה ותוצריה, ובין עולמות אחרים, ובהם עולם האמנות,
שבו הוויזואליה היא הבסיס המכונן של השיח. התרבות היהודית מתאפיינת בווכחנות
ומחלוקת. בשיח המרכזי של הדת היהודית אין תאולוגיה אחת ברורה ומוגדרת. תרבות זו
נשענת על השיח המקראי שבו תוארו ויכוחים אפילו עם האל.

מפתיע לגלות שישנם קווי
דמיון בין התפיסה הפוסט-מודרנית האינטר-טקסטואלית והדה-קונסטרוקטיבית ובין השיח
הרב-רובדי הנפוץ בז'אנר המדרש שבספרות חז"ל. בז'אנר זה רווחה התפיסה כי אין
טקסט הקיים מחוץ לפרשנותו המתמדת והמתחדשת – "שבעים פנים לתורה". האפשרות
של משמעויות רבות ושונות לטקס קאנוני אחד קיבלה מקום מרכזי בשיח הלמדני במשך
הדורות. במדרש משמש הטקסט המקראי רק בסיס לשיח יצרני בלתי תלוי ופורה. דווקא מפני
שהמדרש היהודי התייחס לטקסט כאלוהי, הוא יכול היה לשחרר אותו מכבלי המשמעות האחת,
כוונת המחבר, וליצוק בו משמעויות נוספות, או "לסלף" אותו. התפיסה הפוסט-מודרנית,
הרואה בטקסט וביצירה ישויות אוטונומיות (שזיקתן למחבר רופפת), גורמת לתוצאות כמעט
סותרות: מצד אחד היא מחלנת את הטקסט הקדוש, ומצד אחר היא מחזירה לו מעמד עילאי,
כזה שלא ראויה לו רק משמעות אחת, פשוטה.

האמנות המקומית
העכשווית מרבה לעסוק בדרכים שונות בשיח הישיבתי-לימודי. עיסוק זה מדגים את
ההתקרבות בין שני השדות. יצירות המופת היהודיות הגדולות הן טקסטים.

"קומפוזיציה", יצירתו של יוסף צמח
(החי ופועל באמסטרדם), משתמשת בדגם המקובל שעל פיו עוצבו עמודי הדפוס הקלאסיים של
התלמוד ושל ספרי ההלכה: טקסט במרכז העמוד וסביבו שיח פרשני. העבודה דנה
ב"צורה" הפורמליסטית ובמעשה ההפשטה המודרניסטי. ההעתקה והפישוט של
הפורמט הדפוסי מדגישים את היסוד האינטראקטיבי שבשיח הלימוד היהודי, הפתוח
והבין-דורי. לעומת הדגם המקובל שמציג מידע בצורה קווית, בעיצובם של התלמוד והספרות
היהודית נעשה שימוש בטכנולוגיית הדפוס כדי ליצור ספרים "רב-קוויים". דגם
דפוסי זה מהווה דו-שיח מתועד של דורות של חכמים, ויש בו מרכיבים של דו-שיח כמעט
חי. צמח עשה שימוש בעמוד ממסכת פסחים שבתלמוד הבבלי. בחירה זו מאזכרת את "ליל
הסדר", ונותנת תוקף לאפשרות של "סדר" ו"צורה" ייחודיים
לתרבות היהודית. למעשה, ליל הסדר עצמו מדגים שיח בין-דורי שמעבר לזמן ולמקום.

במאות האחרונות הודפסו
הטקסטים היהודיים בצורות מגוונות. כמה מהעיצובים התקבעו והפכו לנכסי צאן ברזל – מתלמוד
וילנא, שעד היום רוב לומדי הגמרא משתמשים בו, ועד לסידור "רינת ישראל"
מהמאה ה-20. מדי פעם נעשו ניסיונות נועזים לשבור את המונופול הצורני של טקסטים
מסוימים; כך עשה הרב עדין שטיינזלץ, שהוציא תלמוד מפורש, שנחשב מוקצה בחוגים
מסוימים של לומדי תלמוד. לעומת זאת, סדרת ביאוריו של הרב פנחס קהתי למשנה, הגם
שיצרו מחבר צורני חדש ולא מסורתי לטקסט, התקבלו גם אצל השמרנים שבלומדי המשנה. העימוד
ואופן הסידור של הדפסות של ספרים קלאסיים עולים מעת לעת בפולמוסים רבניים
שמשתתפיהם מתפלגים בין שמרנים המקדשים את הצורה המסורתית ובין אלה המבכרים את החדש.

בעבודה הגרפית "אות
היא לעולם" מניח דוב
אברמסון תחת עדשת מבטו מקטעים רנדומליים מן המוכן ((ready
made של הדפסות שונות, כטריגר למחשבה
על אודות המרחב החמקמק שבין תוכן לצורה. דרך העבודה מעלה אברמסון שאלות רבות:
הניתן להבין מדוע ביטוי צורני אחד התקבל, ואילו אחר לא? האם לצורת האותיות, לסידור
הדף (layout), לגריד של העמוד, יש השלכה על התוכן?
למשל, האם המתפלל מסידור "רינת ישראל" חווה חוויה שונה מהמתפלל מסידור
"תפילת כל פה"? האם הלומד מתוך הדפוס המכונה "רמב"ם
פרנקל" חווה את הרמב"ם אחרת מן הלומד מדפוסים מסורתיים של כתבי
הרמב"ם?

האסתטיקה והפואטיקה של
השיח הלימודי של בית-המדרש עולות בעבודה של ענת שטיין והדס קרוק. השתיים מציגות לוח שחמט
העשוי מכיפות סרוגות. שם העבודה לקוח מהמאמר התלמודי-העממי "או חברותא או
מיתותא" (בבלי תענית כ"ג, ע"א). לדברי
האמניות, עבודה זו נוצרה בהשראת הקבלה ויזואלית ורעיונית בין הלימוד בחברותא
בבתי-מדרש ובין תחרויות שחמט. בשתי הסיטואציות נערכים עימותים מחשבתיים בין זוגות,
המאתגרים זה את זה בדיאלוג לוגי. לרוב הם גם רכונים זה מול זה ליד שולחנות באולמות
גדולים.

"יחידת לימוד"
של אורית אדר-בכר היא מעין מכשיר לימודי
מומצא. תאי הצצה מאפשרים לצופה להביט בדוברים המשננים הלכות כפי שמקובל בלימוד
המסורתי. בכל עמדת הצצה ניבט אדם אחד. בתחבולת פריסקופ נוצר מצב שכאשר יותר מאדם
אחד עומד ומציץ פנימה, הצופה האחד יכול לצפות במתרחש אצל הצופה האחר. כך נוצר מעין
דיאלוג חי בין הדמויות בסרטי הווידיאו לצופים, ובין הצופים לבין עצמם. הטקסטים של
הדוברים נלקחו מהלכות לשון הרע ורכילות, ונעשה כאן ניסיון לתרגם את ההלכות הללו
למדיום ויזואלי. הפערים הקטנים בין הדוברים והטעויות הקטנות שהם עושים הם כעין
גרסאות שונות לטקסט אחד. החזרה והשינון יוצרים אפקט קומי.

ה"סטנדר"
הוא רהיט המותאם לבית הכנסת ולבית המדרש. זהו עמוד שבראשו שולחן משופע קטן, המאפשר
את הטייתו לעבר הלומד. תולדות הרהיט, שהוא אייקון וסמל לבית הכנסת ולבית המדרש
המסורתיים, טרם נחקרו די הצורך. הדברים הגיעו עד כדי כך שכשבאחת הקהילות עלה
הרעיון "להשליך חוצה השטענדרעס ולעשות ספסלים חדשים…"[1], אסרו רבנים שונים את השינוי. אצל ז'אק
ז'אנו דגמים של קברי צדיקים, ספרים שהוציא מגניזה וסטנדר מתאחדים לאובייקט
פיסולי המחיה את האלמנטים השונים ומעניק להם תוקף דתי ואמנותי גם יחד.

חיה אסתר משלבת במיצבים שלה כני
תפילה ולימוד שנאספו מישיבות. על הרהיטים הללו חריטות שכדבריה, "מאירות את
צרב הרוח בחומר". הנייר המשתלשל מהרהיטים נותק על ידי האמנית מעץ תות יפני
(קוזו). התקתם של הרהיטים הללו מהמרחב הבית-מדרשי למרחב האמנותי, ושילובם עם ספרי
קבלה, אותיות, שירה (שכותבת האמנית עצמה) ומוטיבים מהטבע (פרחים, ריחות), משבשים את
המערכות הסמיוטיות.

הממד ההייררכי והממד
הפטריארכלי שבתרבות בית המדרש מוצגים בעבודתה של בת-שבע רוס "עשה לך רב והסתלק
מהספק" (על פי משנת אבות א', ט"ז). ביצירה הציבה האמנית תיבת אור גדולה
על הרצפה, ועליה צילום שבו מופיע, בין השאר, אביזר אילוף של קרקס. מעל תיבת האור
ניצב מוט ברזל ועליו דימוי ראש של רב עשוי מבד ממולא באקרילן. הפסל הוצב בחדר
חשוך, והתאורה הפנימית של תיבת האור האירה את הראש מלמטה. האמנית מספרת:
"הדימוי של הפסל עבר לי בראש לפני שחיברתי אותו עם הביטוי ממסכת אבות. חשבתי
על הירח המשתקף בגיגית בסיפורי חלם וכן על הרבי מלובביץ', שצילום שלו מופיע בכרזת
ענק מעל צומת 'מעריב'. באותה תקופה ישבתי בסטודיו וציירתי ציורי רבנים, והרגשתי
צורך לבדוק מה יקרה אם אמשיך צעד אחד הלאה בהצגת התחושות שדיוקנאות הרבנים יוצרים
בי. מה יקרה אם אנסה לתת לתחושות ביטוי חושני יותר? הרגשתי שזו סוג של חוצפה לפסל
רב, ועוד מחומרים רכים כמו בדים, שמתקשרים בדעתי למסורות של אמנות נשים". החיבור לשם העבודה נובע, לדברי האמנית, "מפירוש מצחיק למשנה – משהו
כמו 'עשה זאת בעצמך'". כמו כן היא מביעה כעס על ההנחיה להסתלק מהספק.
"ספק הוא נהדר, מי רוצה להיפטר ממנו? הניסוח שם הוא מאוד מוזר: אין שם קריאה
לתת לספק להסתלק, אלא דרישה מהאדם עצמו פשוט לברוח מהספק".

הסמכות הרבנית מבצבצת
גם במיצב הגרפיקה "בת הרב" של תמר צוהר. עבודתה של צוהר מלאה
בהומור עצמי ונוצרה מתוך הביוגרפיה האישית שלה: מהות העבודה היא חקירה וחיפוש אשר
למקומה ולדמותה בתור בתו של רב. האם "בת הרב" של ימינו היא בת דמותה של
"בת הרב" כפי שאנו מכירים מהספרות היהודית? האם הסטריאוטיפים שנקשרו בעבר
לדמות הזאת קיימים גם כיום? המיצב כלל צילומי סטודיו של בנות רבנים – צילומים
ישירים, נקיים – וכמה עבודות גרפיקה. בספר "פרקי בנות" מוצגים אותם
צילומים, משולבים בטקסטים אישיים שכתבה כל אחת מהבנות. עוד במיצב קטלוג צילום שבו
מופיעים פרטיה האישיים של כל "מועמדת", בסגנון אתרי היכרויות באינטרנט.
הקטלוג מציג את הנשים א-פרופו המאמר התלמודי "תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל
מה שיש לו ויישא בת תלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם, יישא בת גדולי הדור […].
ולא יישא בת עמֵי הארץ מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר, 'ארור
שוכב עם כל בהמה' (דברים, כ"ז, כ"א)" (תלמוד בבלי, פסחים,
מ"ט, ע"ב). בעבודה הגרפית "אשת חיל אבדה" הציגה צוהר איורים
שרומזים להגיגיה על חיי בת הרב.

העיסוק האמנותי בהבעה
יהודית פורץ לאחרונה מתחום המדיום, הצורה והנושא, ופונה אל הקונסטרוקציה של התצוגה
ואל הבניית המבט. אנו עדים לשינוי מבט ולתפיסה חדשה ביחס לחלל התצוגה. ההתקרבות
בין ה"ניצים", היצירה החזותית והעולם היהודי, מתממשת בבתי-מדרש עכשוויים
המשמשים גם חללי תצוגה, ואף בחללי תפילה של בתי-כנסת, שמארחים תערוכות אמנות. רעיונות למדניים מסורתיים בדבר לימוד פתוח
ואינטראקטיבי מחלחלים גם לעולם האמנות. חלל התצוגה הופך לעתים למעין בית מדרש.
עיצוב כזה מתקשר לתפיסה הדוחה את הבינאריות של צייר אקטיבי וצופה פסיבי, ומציעה
במקומה שותפות פעילה בין האמן לצופים. למעשה, גם אם בלי דעת, היצירה העכשווית עושה
כאן שימוש במסורת היהודית כדי לפרוץ את מסורת האמנות.

רוחמה
וייס
יוצרת במדיום שבין מיצב למיצג. לקראת התצוגה "'והקריב אותה הכהן' – בית המדרש
של הסוטה", נדרה וייס לחיות במשך שבוע בחלל תצוגה במרכז העיר ירושלים,
ובמהלכו ללמוד וללמד את מסכת סוטה, שעוסקת, לדבריה, במִשטור המיניות הנשית
ובאלימות ממסדית ביחס אליה. בניגוד לחללי תצוגה רגילים, המתאפיינים בשקט וניטרליות
– כמו ה"קובייה הלבנה" שנזכרה לעיל – המרחב שיצרה וייס היה שילוב בין
חלל תצוגה של אמנות למרכז קהילתי ולבית מדרש. הבחירה למקם את בית-המדרש הזמני הזה
במרכז העיר, בין אתרי העסקים והבילויים, תרמה לעיצוב חוויית הצפייה כדיאלוג גועש
ורועש, והקנתה למקום המולה בית-מדרשית. על גבי סטנדרים שיצרה וייס (בשיתוף עם
מגדלנה חפץ) הוצבו טקסטים ושברי מראות. המראות רומזות אסוציאטיבית ל"מראות
הצובאות" מהמקרא ולדרשות חז"ל המקשרות בינן ובין סוגיית הסוטה. הן גם
רומזות לאופי הלימוד בבית המדרש המסורתי, שמאפשר התמודדות אינטלקטואלית ורגשית עם העצמי
ומשמש מעין מראה וחוויות של רפלקסיה. חוויות כאלה מנוגדות לצפייה השקטה המקובלת
באובייקטים אמנותיים. הלימוד בבית המדרש קיבל כאן משמעות של מיצג הפתוח לקהל. אופי
הלימוד האסוציאטיבי והאישי של האמנית (שהיא גם חוקרת ומרצה בתחום התלמוד) אִפשר גם
לצופה שאינו בקיא בנושא להשתלב בשיח, ואִתגר בכך את המקובעות של הדיון הוותיק
והמלומד בישיבות.

בלו-סימיון פיינרו הציג בפאב תל-אביבי
תערוכה בינתחומית בשם "אמן יהודי – האקדמיה היהודית החופשית הנודדת".
בתערוכה הוצגו עבודות ברישום ובפיסול, ועבודות עם אור ווידיאו). האמן הפך את המרחב
של הפאב לחלל תצוגה. בפתיחת התערוכה הורחבה התצוגה אל הרחוב, בניסיון לקיים דיאלוג
עם הסביבה ועם עוברי האורח. לדברי האמן, התצוגה מציעה
פרשנות אישית לאפשרות ליצור אמנות יהודית בקונטקסט ישראלי: "ביהדות קיימת
מסורת של לימוד ושל דו-שיח באמצעות הצגת שאלות וספקנות. היהדות היא תרבות של
פירוש, שבה הטקסט עומד במרכז". החיקוי המודע של הדיאלוג המסורתי-הישיבתי
באמצעות הצגת שאלות וספקנות יוצרת (שהיא גם מסורת פילוסופית יוונית), הביאה את
פיינרו להכריז בפתיחת התערוכה על הקמת "האקדמיה היהודית הנודדת". במסגרת
זו הוזמנו רבנים ואנשי רוח להרצות לפני הציבור הרחב בנושאים הנידונים בעבודות.
פיינרו יוצר במודע דבר היברידי, המשלב ישן וחדש. בלשונו: "אני הולך להחליף את
שלט הרחוב לבונטין לרחוב 'צריך להתחיל תמיד מחדש'".

בתצוגה "מטבח
יהודי – טקסט חזותי", שהתקיימה במוזיאון הרצליה בשנת 2003, שילב פיינרו
טקסטים מהמקורות במטבח מודרני. סביב הטקסטים התלויים במטבח התקיים שיעור תלמוד.
המיצב היה ניסיון לבנות טקסט ויזואלי באמצעות תבנית של בית מדרש. הטקסטים
התלמודיים שולבו במיצב בניסיון לשחזר צורה מסורתית של ישיבה ולימוד. המיצב תוכנן
כך שאנשים יוכלו לשבת בחברותא סביב הדלפק וללמוד את הסוגיה התלויה מולם. היה זה
הפנינג רב-חושי, שעירב את קהל המבקרים בחוויית בית-המדרש. תצוגה זו המשיכה את
הניסיון הקודם של פיינרו ליצור "מדרש ויזואלי" בתערוכת היחיד שלו
במוזיאון ישראל ("קשר לאחד – טקסט חזותי", 1997). במסגרת התערוכה
התקיימו שיעורים, והיצירות עצמן היו חלק מהמקורות שנלמדו. לימוד מעין זה יצר
פיינרו גם בתערוכה "יתדות של אור" בגלריה גלאון 2006)).

המוזיאולוגיה עברה כברת
דרך מאז שהתפיסה המודרנית של המוזיאון כמוסד ממיין וחוקר – תפיסה שלוותה בתצוגות
"קטגוריות" שהציגו אובייקטים במגירות מטפוריות – שלטה בכיפה. התצוגות העכשוויות
משלבות מולטימדיה ומתאפיינות בגישה אינטראקטיבית.

התצוגה החדשה במוזיאון
וולפסון לאמנות יהודית שבהיכל-שלמה בירושלים מדגימה את התפיסה של המוזיאון כבית מדרש.
התערוכה "'ובכל זאת האותיות פורחות' – וילנה כמשל לזהות יהודית", המוצגת
במוזיאון, מורכבת מספרי תורה וממיצבים המשלבים מופעים אורקוליים, מוצגים ארכיאולוגיים,
ספרים נדירים וסיפורים אישיים מתקופת השואה. האוצר,
יהודה לוי-אלדמע, מתאר את תפיסתו: "בבית-המדרש הקדום יושב הרב ומסביבו יושבים
תלמידים והוא דורש להם מקראות ופירושן, והם מחדדים לו בקושיות. במוזיאון, בדומה, האוצר מכנס את החפצים,
המוצגים ועבודות האמנות, ודורש בהם כמכלול במטרה להביא את הצופה לחוויה אישית
משלו, חוויה שיש לה ערכים נוספים מלבד הצפייה עצמה". תפיסה זו נשענת, לדבריו,
על העובדה שהפרוגרמה המוזיאלית היא טקסט ויזואלי, והמבעים האידאולוגיים והחינוכיים
שלו טמונים ברובד סמוי. לוי-אלדמע "שתל" בתערוכה הבזקים שיטרידו את
המבקר ויכוונו אותו לחקור את המכלול שלה. כך הופך המבקר מצופה פסיבי לשותף ביצירה,
ונוצר יחס דו-מסלולי של אוצר-מבקר, מבקר-אוצר, הדומה לשיח הישיבתי הבנוי על
חברותות ועל דיאלוג שבין רב לתלמיד. דוגמה לדברים אלה וליישומם במוזיאון וולפסון, אפשר
למצוא בתצוגת הצל המצויר על קיר מאחורי תצוגת המנורות מוורשה. באקט חתרני ושנוי
במחלוקת כוסתה אחת המנורות שם בבד הדומה לתכריך. הצופה יבחין שצלה של המנורה
המשתקף בקיר אינו דומה לצורתה כפי שהיא ניבטת בהיותה מכוסה. הצל משמש כאן מעין
מסמן של המנורה כפי שהיא מתחת לכיסוי. למעשה, אין מדובר בצל, אלא בכתם מצויר על
הקיר. במנורת בית הכנסת שבמוזיאון, הצל הלא-טבעי מהדהד את צלה של יהדות פולין (משם
באה המנורה) ואת חורבנה, ורומז כי צל החורבן הוא בן לוויה קבוע בזהות היהודית.

לרגל התצוגה "מחוץ
למסגרת: סטודיו פתוח" ("Off
the Wall: Artists at Work") במוזיאון היהודי בניו-יורק (2008) הוזמנו אמנים
שיוצרים בתחומים שונים – אופנה, מוזיקה, וידיאו, מחשב ומולטימדיה, מיצב, מיצג,
בלוג וכתיבה יוצרת – ליצור בהשראת האוסף של המוזיאון. מעצבי חלל התצוגה היו
אדריכלים ישראלים הפועלים בניו-יורק: אסתר שפרבר וגיא צוקר. התצוגה
הייתה בית יוצר אינטראקטיבי וניסיוני. החלל עוצב באופן המדמה אספקטים שונים של בית
המדרש המסורתי. עיצוב חלל התצוגה מציע הגדרה חדשה של המוזיאון כמוסד תרבותי. הגישה
המוזיאלית המסורתית נובעת מהסמכות שמקבל האוצר כאחראי להגדרת ערך האובייקט האמנותי
ולמשמועו. גם כאן מוצע מעבר מחלל סטטי וסמכותני לאזור פעולה דינמי שבו שותפים
היצירות, היוצרים והצופים בדיאלוג המטשטש גבולות. ההגדרה החדשה הזאת מצמצמת את
הפער שבין תפיסה חינוכית – שבה מוקדי הכוח שולטים בידע, וזה נמסר ממורה לתלמיד מתוך
בקרה קפדנית – ובין תפיסה שבה החלל תופס מקום מרכזי ומאפשר שיח משותף ודינמי. עיצוב
החלל נעשה באמצעות מחזור חומרי אריזה של יצירות אמנות שברשות המוזיאון. העבודה עם
חומר ממוחזר, הצופן שכבות ידע משימוש קודם, מתקשרת להווי בית-מדרשי שעוסק בלישת
חומרים. העבודות מקדמות חומרי עבר לחזית הבמה, ומתיקות אותם מהקשרם המסורתי
וממקומם בחללי האחסון של המוזיאון. השימוש של יוצרי החלל בחומרים ממוחזרים כבסיס
לעיצוב, מעלה על הדעת הקשרים שונים שנובעים מהמושג מיחזור. האחד, הברור, הוא המיחזור
לטובת כדור הארץ וייעול השימוש במשאבים (בהקשר הזה, אגב, טמונה סכנה של מיחזור
רעיונות פשטני בעידן שבו רוחניות הפכה למטבע שחוק ולעתים ריקני). אסוציאציה אחרת
מתקשרת ללב הדיון שלנו: גם רעיונות אפשר למחזר, ואחד המאפיינים של השיח הפוסט-מודרני
הוא ניכוס ושימוש מחודש ברעיונות יהודיים מן העבר.

---