אנחנו גדלנו בעולם אנשים יחידים / אלמוג בֶּהַר

 

not memberg

 

אנחנו גדלנו בעולם אנשים יחידים

על אובדן קהילות המוצא ועל החיפוש אחריהן

 

אלמוג בֶּהַר[1]

אלמוג בהר הוא משורר וסופר. חי בירושלים. כותב עבודת דוקטורט בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב.

"חוט מושך מן הלשון", ספר שיריו השני, ראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד. קדמו לו "צמאון בארות" (שירים, הוצאת עם עובד, 2008), ו"אַנַא מִן אַלְ-יַהוּד" (סיפורים, הוצאת בבל, 2008).

התרבות הישראלית אינה יכולה לייצר תחליף לתחושת השייכות והאינטימיות היומיומית של קהילות המוצא מהן באנו. עם התפוררות הקהילות ההן הולכים ואובדים מן העולם אוצרות תרבות ושפות שלמות. רק היפתחות (מאוחרת מדי) אל העולמות הללו אולי תצליח לשמר מהם מעט מן המעט

 

 

 

מוקדש באהבה לזכרו של סבי יצחק בֶּהַר עליו השלום (1917-2002)

*

סבי, יצחק בהר, נולד בספניולית בלב ברלין בקהילה אשר נעקרה ממקומה הטבעי. אחרי ד' מאות שנים שבהן חיו אבותינו ואמותינו באיסטמבול, כשהם מרבים לזכור את עקירתם הכפויה מספרד, באה העקירה לברלין, אשר נעשתה מתוך בחירה יחסית, והפגישה את המשפחה עם הפיכתה של אירופה לבית-הקברות היהודי הגדול ביותר בהיסטוריה. ואבותינו ואמותינו לא ניחשו את בוא השבר הגדול והאסון הכבד כשבאו מאיסטמבול שלהם בראשית המאה.

הקהילה היהודית-ספרדית של ברלין שלפני החורבן הייתה אי בתוך אי בתוך אי: בביתו של סבי דיברו ספניולית, וסבתו לא ידעה שפה אחרת; בבית-הספר שבו למד סבי, שהיה "כללי", למדו בגרמנית, וסבי היה בין היהודים הבודדים בכיתה; ובבית-הספר היהודי הוא למד עם בני הקהילה היהודית הברלינאית שרובה היה אשכנזי. סבי, אשר נלקח למחנה-הריכוז בּוּכֶנְוַאלְד בליל-הבדולח, שוחרר בסוף 1939, והתחתן בדנמרק עם סבתי, שבאה ממשפחה שהייתה נטועה זה דורות רבים בהוויה היהודית והלא-יהודית של צפון גרמניה, ושמה היה אַנַלִיזָה יוֹרְדָן.

סבי היה אז בן עשרים ושתיים שנים, ויותר הוא לא ראה את מרבית בני משפחתו שנרצחו. למעשה כל קהילת ילדותו של סבי נמחקה, והוא לא שב אליה, וגם לא שב אל חיקה של קהילה דוברת ספניולית אחרת. ומכל ילדותו ומשפחתו ובית הוריו נותרה לו רק שפת אמו, הספניולית, ואנשים מעטים שאיתם הוא יכול היה לדבר בשפה זו לאורך השנים.

*

סבי יצחק בהר הגיע לַארץ בן שלושים ושתיים, וחי בה את מרבית שנותיו, עד הגיעו לגיל שמונים וחמש. אולי מכיוון שהוא בא מעולם שנחרב הוא מיהר לקנות לו את האדמה הקשה הזאת שתהא אדמתו, ולא הפריז בתחושה של זרות להווה המלווה בדרך כלל געגועים לעבר. כבן למשפחה עם שורשים ארוכים של נדודים, נדודיו שלו ושל צאצאיו היו המשך ולא שבר: אבות אבותיו נולדו בבֵּחַאר שבספרד, הוריו נולדו באיסטמבול, הוא נולד בברלין, בנו-אבי נולד בקופנהגן, ואילו אני, כרבים מנכדיו, נולדתי בתל-אביב.

סבי חווה את פירוק קהילתו בילדותו ובבחרותו, ולא הייתה לו קהילה שתתפרק עם העלייה לארץ, ואולי מכיוון שהוא נולד בתרבות עקורה, הוא ידע תמיד ללהטט בין שפת ההורים לשפת המקום. כשנפטר סבי מעולמנו הייתי בתחילת שנתי השנייה באוניברסיטה העברית. בסמינר סוציולוגי שעסק בזיכרון קהילתי עמדתי להתחיל לכתוב עבודת מחקר, עם שותפה, על האופן שבו קהילת יהודי אתיופיה בארץ זוכרת את מות בניה בסודאן בשנות השמונים, בדרך הארוכה והקשה לישראל. כאשר חזרתי מן השבעה לירושלים, ישבתי בשיעור וניסיתי לרשום במחברתי ראשי פרקים לעבודתנו המשותפת; בראשי התערבבו הדברים: העצב הפרטי שלי, הדיון הכיתתי שהשתמש במושגים של זיכרון (קולקטיבי לעומת אישי) בדרך של ריחוק ועיסוק תאורטי, והאפשרויות העומדות לפנינו כדי לבחון את אופני האבל והזיכרון בקהילה האתיופית.

פתאום הבנתי: עם כל הרצון העז שיש בי ללמוד על אודות דברים שהם שונים ממני ורחוקים ממני, ברגע ההוא של חיי היה דבר מאוד חשוב ודחוף, אשר הרגשתי כי אני חייב לעסוק בו ולהכיר אותו. אולי נזכרתי במה שהבנתי זמן קצר אחרי לכתו של סבי, כי אני אדם מאבד ושוכח אשר ימשיך לאבד ולשכוח, ואשר מנסה בכל כוחו לא לשכוח אדם אחד שאבד. מנסה, אולי, לא לשמוט את זיכרונו, כדי שאוכל להמשיך לחיות אותו ואולי אף להעבירו לאחרים. החלטתי לעשות עבודה אשר אוכל להקדיש לזכרו של סבא, ואשר תיגע במשהו מתוך זיכרונו.

בחרתי להתקרב אליו דרך הספניולית, בין השאר כיוון שהייתי באמצע לימודי הספרדית שלי, והרגשתי מלכתחילה שאני קרוב אל שפתו; כמו כן, לאחר שהוא נפטר הבנתי כמה מעט אני יודע על קהילת ילדותו ועל התרבות הספניולית, וביקשתי לדעת עליה עוד. וכך התחילה לה שנה של מרדף אחר התרבות הספניולית: הלכנו, אני ויעל ברנר, שותפתי למחקר, להופעות מוזיקליות רבות, לבתי-כנסת בתקופת הסליחות, לפעילויות של הרשות הלאומית לשימור מורשת הלאדינו וביניהן סדר ט"ו בשבט, ליום זיכרון לנספים בשואה שערך ארגון יוצאי יוון. במקומות הללו מצאנו לנו מרואיינים לעבודתנו.

לא מצאתי בין המרואיינים אדם שיהיה דומה לסבי בפרטיו הביוגרפיים: יליד גרמניה, בן להורים מתורכיה, פליט בדנמרק, חקלאי וגנן שעבר בארץ בין מולדת, סַרַפַנְד, נתניה, תל-אביב וכפר-סבא. לא מצאתי אדם שיהיה שווה לסבי בתווי פניו. לא מצאתי את אותו אדם שאשב לפניו ואלמד מפיו את שפת אמו של סבי כפי שסבי היה מלמד אותה. זה היה בלתי אפשרי, ואם הייתי מוצא אדם כזה ודאי לי שהייתי מתאכזב מרה, כי ידוע לפניי שסבי היה יחיד ומיוחד בעולם, ואין שני לו. אבל בהליכה "החוצה", בחיפוש שליווה את המחקר, גיליתי דבר מה חדש, שלא ידעתי אותו כשיצאנו לדרך: למדתי על הזיכרון, מתוך המפגש עם בעליו, שהוא מעולם לא נעלם. גם אם שנים הספניולית הייתה שפה אסורה לדיבור ברחוב או בבית, וגם אם הילדים, כשהיו בגיל בית-הספר, סירבו להקשיב ולהכיר את השפה, בסופו של דבר פגשנו זיכרון שהיה חי ומפעפע עדיין, גם אם עצוב. ופעמים רבות נמצא לו המשך, בדרכים שונות, אצל הילדים.

ככל שהתקרבנו אל סופו של המחקר מצאנו דבר שהפתיע אותנו לא פחות: קהילה. הקהילה שחשבתי כי היא נעלמה, וכי סבי היה לה נצר אחרון, התגלתה כרחבה יותר, גם אם בשלב של התפוררות והתמוטטות. הבטנו לאחור בקנאה גלויה, משתוקקים לא פעם להחליף עם אחד ממרואייננו את יכולתנו ללהטט בין אינספור קהילות מדומיינות, וירטואליות, בעבור קהילה אחת של ממש.

*

אנחנו גדלנו בעולם אנשים יחידים.

בילדותי לא הייתי מוטרד מהיעדר הקהילה. אולי אפילו לא ידעתי כי קיימות קהילות בעולם, וכי אני גדלתי בלי קהילה. כאדם קורא וכותב גיליתי את הלבד מגיל מוקדם, אבל אני חושב שגם למדנו, אני ובני הדור שלי, כי אנחנו חיים ומצליחים (ונכשלים) אנשים יחידים. למדתי בשלב מסוים, מאי-שם בתיכון ועד מעט אחרי הצבא, לזהות את "הדור שלי" בהופעות הרוק הגדולות. אבל הדור הזה, שלמדתי להרגיש בתוכו בנוח, וגם לחוש אליו מעין שייכות, היה קהילה וירטואלית מאוד, חסרה את המפגש הקרוב, האמיתי, היומיומי, מעבר לגודש הקהל בערד, בהופעות של כוורת ואהוד בנאי, ובמסלול הקבוע של המסע בהודו.

רק בדיעבד יכולתי לקשור בין ההבנה הזאת, שגדלנו בלי קהילות, ובין הבנה אחרת שחלחלה אל תוכי בערך באמצע הצבא: העובדה שגדלתי, וגדלנו, בוואקום תרבותי. כצאצאים למהגרים בני מהגרים, אשר הוריהם למדו לשתוק את עברם, אנחנו התבקשנו להיות דור ראשון לתיקון, להניח את רוחות הרפאים של דור המדבר מאחורינו ולהיות ישראלים אמיתיים, כמו שהורינו רצו להיות והשתדלו שנהיה. אבל הישראליות הזאת, החדשה, הייתה מקום של מחיקות והסתרות: היא ביקשה להעלים את המזרח, או לפחות להשאירו בתחום הפולקלור, האמונות התפלות והמטבח, ולהצביע צפונה ומערבה על אירופה, כאשר היא למעשה נשאבת אל הדורסנות האמריקאית; היא ביקשה לבטל את קיומן של הגלויות בעבר היהודי, ועל כן דילגה על עיקר ההיסטוריה היהודית, היצירה היהודית והשפות היהודיות, ונשארה עם התנ"ך לבדו, עם עברית חדשה (החסרה את העברית של לשון החכמים לרבדיה השונים) ועם אובססיה ארכיאולוגית; היא ביקשה להתרחק מן הדת, ועל כן גם את התנ"ך היא ביקשה לרוקן מאלוהים, וניסתה לצמצמו ולהפוך אותו לעדות היסטורית לריבונות יהודית בארץ ישראל ולגבולותיה – שטר קניין משפטי על טרשים ורגבי עפר, ולא דלת רחבה להיכנס בה אל אוצרות רוח ותרבות. ואנחנו התבקשנו לבוא לתוכה יחידים, בלי מסורות בתי אבותינו ואמותינו, כולנו צאצאי הישראלי החדש שנולד מן הים (אבל לא הים התיכון).

ואני, כרבים בבני דורי, נולדתי כבן דור ראשון בארץ, בן לדור הורים אשר נעקרו מארצות הולדתם השונות כשהיו ילדים רכים בני ארבע או חמש, ונשתלו מחדש בארץ הזו בשנות החמישים, מבולבלי שורשים. הורַי, פליטים בני פליטים, היטיבו לדבר עברית מהוריהם, וקיוו להשתלב בישראל החדשה, אותה זיהו כארצם יותר מאשר כל ארץ אחרת. וכמעט הצליחו לשכוח כי לא נולדו בה. ועדיין הלכה בהם הרבה זהירות מהגרים בתרבות ארצם החדשה, ונשמר המרחק בין הבית לרחוב, וביניהם למהגרים אחרים, כאילו עדיף היה שלא תהיה להם קהילה; כך יוכלו ביתר קלות להתקבל איש-איש לבדו אל הקהילה הרחבה מכול, המדומיינת, של הישראלים האמיתיים (שאין יודע אם התקיימו אי-פעם במציאות).

*

הורי עברו מנתניה לרעננה כשהייתי ילד קטן, הרחק מהמולת המהגרים ובעיותיהם שהם הכירו בילדותם. ויכולתי להיות דור ראשון במשפחתי לפתרון הפליטות וההגירה, ראשון זה דורות להיוולד ולמות באותה ארץ, ראשון להשתייך. אנחנו, המזרחיים ה"אַסְלִיִים", אבל בעיקר ה"לא-אַסְלִיִים", מזרחיים למחצה או בחלוקות של רבעים, אשר גדלו בישראל הראשונה, בערים המבוססות. ה"בעיה" שלנו עמדה בפני פתרון. נכון מכך: אנחנו נועדנו להיות הפתרון עצמו.

נועדנו לשמש כהוכחה הניצחת לכך שאין ומעולם לא הייתה בעיה; ההוכחה לכך שאף פעם לא היו דיכוי, אפליה או גזענות שיטתיים בארץ הזאת, ושהשד העדתי הוא יציר דמיונם של אנשים הוזים, ולא דבר מה חי ובועט ועכשווי. אנחנו קיבלנו את כרטיס הכניסה הנחשק לחברה, לישראליות, כי למדנו את הקודים הנכונים, ויכולנו לדבר בשם החברה הישראלית בגוף ראשון רבים: אימצנו את תרבות המערב, שהייתה אשכנזית בצבעה יותר מאשר בהיסטוריה שלה, כי זאת הייתה תרבות הרחוב, בית-הספר והטלוויזיה, וגם הבית עוּדד לכיוונה; דיברנו את שפת ההיי-טק, שראתה את המציאות דרך התקדמות טכנולוגית ותקשרה עם לוס-אנג'לס, אמסטרדם וטוקיו לפני שפנתה לראות את הפריפריה הישראלית; ודיברנו את שפת היחיד, הדואג לקידומו בחוזים אישיים, בלי להביט אחור כדי לראות אם הקהילה עדיין קיימת מאחוריו, כי מבחינתנו היא מעולם לא עמדה שם. למדנו לחשוב כיחידים.

וכך יכולנו להיות דגם של הצלחה מזרחית. הדוגמה לכך שמי שבאמת מוצלח – מצליח (כל עוד הוא לומד למתן, כפי שלמדנו מן החברה, את ההתבכיינות המזרחית ה"טיפוסית" שלו ואת הנטייה ה"מוּלדת" לנוסטלגיה). היינו צריכים רק להמשיך לחשוב על העתיד, בלי עבר, להמשיך לחשוב על עצמנו, בלי קהילה, להמשיך לחשוב בשפת הרוב, בלי לזכור אפילו שגם לנו הייתה פעם שפה. התבקשנו רק לאטום את אוזנינו לגזענות שהיינו שומעים מדי פעם, על הערבים, על המזרחים בעיירות הפיתוח, על ארצות מוצאנו ועדותינו, על המזרח באופן כללי. והרי אין חלקנו עמם, אנחנו היינו שונים (תמיד נמצא גם מי ש"יחמיא" לנו באומרו, למשל: "אתם העיראקים שונים לגמרי מהמרוקאים האלו, אתם כמעט אשכנזים"). הקואליציה שלנו הייתה עם המרכז המבוסס, והאשכנזי, של ישראל, וזאת הייתה אמורה להיות הקואליציה הרווחית ביותר. וכי איזו שותפות יכלו להציע לנו אותם מזרחיים הסובלים מדיכוי כלכלי? אילו אפשרויות להתקדם ולהתפתח יכלה להציע לנו קהילת האם הכושלת שלנו, אשר התרסקו בה האמצעים ליצור אליטה? איזה מזור יכלה להציע לנו תרבות אבותינו, שלמדנו להזדהות עם המבט הזר הרואה בה נלעגות ונחיתות? ומה יכלו להציע לנו הערבים שאמורים היו להיות אויבינו בהווה כישראלים, ושנדמה היה כי גם הם מחקו את ההיסטוריה המשותפת להם ולנו?

ויותר מכל אלו היו עלינו מבטי המשפחה, מן החיים ומן המתים, אשר דרשו מאיתנו כי הקורבן אשר הם נטלו עליהם, והחורבן של חייהם, לא יהיו לשווא. אסור היה לנו לבזבז את סיכויי ההצלחה החד-פעמיים שניתנו לנו.

*

התרבות הספניולית לא תזכה, קרוב לוודאי, לתחייה בצורתה הקודמת, כעולם סמלים וערכים שלם של קהילה אורגנית, והשפה הספניולית לא תשוב לעולם, כנראה, להיות שפה חיה המשמשת בכל רובדי החיים, מן הקניות בשוק ועד לכתיבה דתית, עיתונאית וספרותית. המקום הזה אבד לנו אולי כבר בימי הגירתם של הורי סבי. ואני, צאצא חלקי לתרבות זאת, ניגשתי אליה דרך משקפיים חדשות, של מחקר אקדמי, וכמוני רבים מן המחפשים בתוכה בזמנים אלו עושים זאת תוך שינויים גדולים בה ומעשים של ערבוב, מבלי לשמור עליה "טהורה" ו"אותנטית"; למזלנו עמדה תרבות זאת בצמתים בין-תרבותיים רבים ומשתנים לאורך כל ההיסטוריה שלה, ולא נודעה בקפדנותם של שומרי גבוליה על ניקיונה ממעשי שעטנז שונים ומשונים. השבר של התרבות היהודית-הספרדית במאה העשרים אינו במגע תרבותי חדש ודורסני, דוגמת פגיעת גלי האמריקניזציה במרבית תרבויות העולם כיום, אלא בשבר ובפירוק של המבנה הקהילתי (בעקבות מהפכת התורכים הצעירים, השואה והקמת מדינת ישראל), אשר התפורר למסגרות חברתיות מצומצמות ורופפות, שבתוכן קשה לקיים זיכרון קולקטיבי, וכמעט בלתי אפשרי להעביר זיכרון קולקטיבי לדור הבא.

כאשר אני עומד מול תחושת החוסר הזאת, המתבטאת הן במות האדם היחיד והן בהתפוררות הקהילה, אשר שניהם מבטאים את התרופפות הקשר הבין-דורי במציאות שבה אני חי, אני נתקף פחד עצום. אין להילחם בעובדה כי בני-אדם מתים – מפורש לפנינו מימות קדם כי חיינו ומותנו בעולם זה נתונים ביד כוח עצום מאיתנו; אך יש להילחם בעובדה כי בני-אדם רוצחים. באופן דומה, אין להילחם בעובדה כי בני-אדם שוכחים; יש להילחם עד חורמה בעובדה כי בני-אדם משכיחים ומוחקים. כאבו הפילוסופי העמוק של קֹהלת הזקן על הבלות המציאות האנושית שבה אין זיכרון לראשונים, וגם לאחרונים שיהיו לא יהיה זיכרון, מתעצם מול מצב שבו אחרונים כאלו ואחרים מוחקים זכר ראשונים כאלו ואחרים. ומול מצב זה מתגבשת מעין שאיפה "להחזיר עטרה ליושנה"; ניסיון כזה אף פעם אינו יכול להתבצע כפשוטו, כשיבה אל דרך אבות קדומה בלא שינויים בתוכה, כישן בלא חדש, אבל עצם הבקשה לחזרה שכזאת יש לה כוח סימבולי רב המסוגל לעצב קהילה ולהצמיח לה זיכרון קולקטיבי מחדש.

זיכרון חדש לא יכול להיות אף פעם שיבה אל זיכרון ישן. בייחוד לא כאשר מדובר בַּזיכרון הישן של אדם אחר; אבל הוא יכול להוביל לאימוץ של מאפיינים השייכים, מנקודת הראות שלנו, לזיכרון הישן, או לתרבות ולקהילה כפי שהם היו בזמן קיומם ה"טבעי" ובפריחתם, ושילובם בתוך חייו של היחיד או הקבוצה יכול להיות בעל ערך עצום בתחושת הזהות. תהליך כזה יכול ליצור ברובד הקולקטיבי תחושה עמוקה של הזדהות קהילתית מתוך התעוררות מחודשת של "מודעות השייכות" (מושג אותו פיתחה פרופ' פנינה מורג-טלמון); וכן באפשרותו, ברובד האינדיבידואלי הנפוץ יותר בימינו, להעצים את הזהות האישית מתוך בניית מודעות של "אתניות אישית" (מושג אותו פיתחה ד"ר מיכל הלד).

*

הרבה שפות אילמות בי ואני חירש הרבה.

שנים רבות השפה הגרמנית הזכירה לי בית ומוות; השפה הערבית השתייכה לחודשי חייה האחרונים של סבתי עליזה, שחזרה בסוף ימיה לדבר רק ערבית, וחדלה מן העברית; העברית, מאז אמצע שירותי הצבאי, סימנה את הוואקום התרבותי שבו גדלתי; ואילו הספניולית הייתה שפה שלא היו לי בה זיכרונות, שייכות או סימנים.

ועתה, אחרי ששנים רבות שתקו בי השפות ההן, הן מתחילות לנסות להשמיע קול, ראשית מילים בודדות, רק הברות מעטות, הבעות פנים. ואת רובן אין לי ממי ללמוד במקומות הפנימיים, בתוך המשפחה, ואני נִצרך לצאת החוצה ולחפש. התחלתי לאמץ אוזניי ולבי ולהכיר אותם מקומות של העברית שלא היו מוכרים לי, ברווח הזמן העלום שבין התנ"ך ובין אליעזר בן-יהודה; התחלתי ללמוד את הערבית הספרותית, וכבר שנים אני מתקרב אל התרבות הערבית ואל התרבות הגרמנית דרך מסננת התרגומים.

ההליכה אל השפות הללו, דרך הרשתות החברתיות הרחבות מן המשפחה, אשר חלקן שרד את שינויי הזמן, דרך הדיאלוג עם אנשים מסוימים ודרך עולם הספרים – ההליכה הזאת נובעת מתוך חרדה מהיעלמותן של דרכי חיים ואופני מחשבה, ומתוך חרדה מהיעלמותם של אוצרות רוח אדירים הטמונים בהן. מרבית הקהילות היהודיות הוותיקות בעולם עברו תהליך של שבר לאורך המאה העשרים, אם בחורבן פיזי בשואה ואם בשינויים הפוליטיים האדירים במקומות שונים, ביניהם הציונות וגלי ההגירה הגדולים שקדמו לה ושבאו בעקבותיה. מצמרר לחשוב כי בעוד שנים מעטות יהפכו יצירות רוח אדירות שנכתבו במאות השנים האחרונות בשפות יהודיות שונות סתומות לקוראים; כואב גם הניתוק של קהילות יהודיות מן העולמות התרבותיים המפוארים שבהם הן היו שלובות, שלהם הן תרמו ומהם הן נתרמו.

העובדה שחלק מן היצירות הללו ימשיכו להילמד באקדמיה, יש בה נחמה חלקית בלבד; העיסוק החיצוני הופך את העבר למוזיאוני, בניגוד לקהילה המעניקה משמעות עכשווית ליצירותיה בעבר. הכרחי העיסוק הפנימי, המשמר קהילה ובונה קהילה, כחלק ממוכנות של העברית, אולי מוכנות מאוחרת מדיי, אחרי ניצחונה, להיפתח אל שפות הגלויות, שהן שפות מרבית הקיום היהודי, ועמן להיפתח אל כל המקומות האחרים, ולאמץ את כוחנו בניסיון לדבר לשונות שונות, ודרכן לראות את המציאות אחרת. איני מתכוון כאן לאידאל רב-תרבותיות של סופרמרקט, המתאים לחברות שבעות, שבו כל תלמיד יוכל לטעום, לבחירתו, קצת הווי מאלז'יר, קצת אקזוטיקה מפולניה, קצת פריטי לבוש מקוּצִ'ין וקצת מאכלים מאתיופיה כתבלינים להוסיף בתוך חייו ההיי-טקיים או הניו-איג'יים. תרבות אשר דוכאה והפכה שם נרדף לפרימיטיביוּת, כפי שקרה לתרבות הערבית (ולמרבית התרבויות הלא-אירופאיות בישראל), אינה יכולה להסתפק בסינתזה, שבה המזרח הוא צבע אקזוטי בתוך מוזיקת פופ מערבית, בתור המקום היחיד שלה; היא מוכרחה מקום עצמאי, ואף בדלני (אנחנו ממילא נביא את המערב בתוכנו, אחרי שהפנמנו אותו, לכל מקום שאליו נלך). אבל דרך נקודת החוסר שלנו אנחנו יכולים להאיר גם על נקודות החוסר האחרות בישראליות, ולהצביע, למשל, על מקומה הדחוק של היידיש ועל אובדן רב מן התרבות שהיא נוצרה בה.