בגוף ראשון
מחשבות על חוויית הגוף הנשית בחברה הדתית
נעמה פלסר
נעמה פלסר
מנחה סדנאות לנשים העסקות בגוף, בנפש וברוח,
ומרכזת את התוכנית
"עבודה שבגוף" בבית המדרש "מתן" בירושלים
בשלב מסוים של חיי נפרדנו אני וגופי והפכנו לשניים, עד שכמעט לא שמתי לב לקיומו. מתי זה קרה?
ומדוע? זיכרונות שסיפרו לי נשים עשויים לסייע במציאת תשובה לשאלה המטרידה הזו.
הסיפורים מאירים סיטואציות בדרכה של ילדה, נערה ואישה שחיה בחברה הדתית ומתמודדת
עם מסרים הקשורים לגופה.
שנים לא הכרתי בעובדה המרגשת שיש לי גוף. זאת
אומרת, שנים לא הייתה זו עובדה מרגשת עבורי; כמעט לא שמתי לב לקיומו. זה לא שאף
פעם לא ידעתי זאת – כשהייתי תינוקת התרגשתי מאוד מהגוף: מצצתי את אצבעות רגליי
בהנאה… למדתי אותו דרך ליטופים, חיטוטים, אמבטיות חושניות. התפלשתי באוכל ובחול ובבוץ.
היה גוף והיה כל כך נעים. אז מתי זה קרה שנפרדנו? ולמה? מתי הפכנו לשניים – אני
וגופי?
אולי זה הספר "אני וגופי" שקצת אשם. הרי
זה הספר הראשון שהגיע לביתנו כדי ללמד על המערכות הפועלות בגוף בשיתוף פעולה; ספר שבו
"אני" למדתי על "גופי", אחר כך הגיע הספר המרשים "המכונה
שלא תיאמן". הגוף הוא "מכונה", שלא תאמן.
כך גדלנו, ילדים וילדות הלמדים על גופם כעל
משהו אחר, מחוץ לעצמם, שאינו הם. התפיסה הזו אינה קשורה רק לעולם הדתי; היא
קשורה לתפיסה המערבית המושפעת מן הנצרות: הגוף שייך לטבע, ואילו ה"אני"
הוא מרומם ושואף למהות האלוהית. ישנו החומר וישנה הצורה. הגוף והרוח במלחמה.
תיאור זה רלוונטי לגבי שני המינים, אך גופה של
האישה נחות יותר. כל אישיותה קרובה יותר אל החומר, אל "הטבע", ויש בה
פוטנציאל למשוך כלפי מטה. מקומו של הגוף דומיננטי יותר אצלה, ומובן שגם הסכנות
הגלומות בו. כך נרקמת תודעת גוף נשית בעייתית, שאמנם זוכה היום להתייחסות מחודשת
ובריאה יותר, אך עדיין יש לתת עליה את הדעת.
בהמשך אביא כמה סיטואציות בחייה של בת, נערה ואישה,
שבהן היא מתמודדת עם מסרים הקשורים לגופה ומשפיעים על זהותה. בחרתי לעשות זאת
בעזרת סיפורים אמיתיים, זיכרונות של כמה נשים שפגשתי. אני "חוטאת" בסקרנות
גדולה לגבי חוויית הגוף הנשית בחברה הדתית, אך הנה, אולי "חטא" זה יהיה
לתועלת. הסיפורים סופרו מתוך כאב ומצוקה, אך הם אינם קיצוניים דיים כדי לעלות על
שולחנם של מרכזים לנשים בסיכון. חלקם סיפורים ששתקו זמן רב, והלוואי שכבר אינם
שייכים להיום. אלו סיפורים אפורים שבעצם סיפורם יש אלמנט של ריפוי, ובקריאתם אולי
יסופרו סיפורים חדשים, ואלה ירככו זיכרונות נושנים שנחקקו בגוף ובנפש כואבים. הם
מובאים "בגוף ראשון", כפשוטו.
***
אני זוכרת אחר צהריים "בלמטה של הבניין". ילדה בת
חמש וחצי, בגן חובה. הייתה לי גננת חרדית נפלאה, שכמובן אהבתי והערצתי. רחל שמה.
באותו יום הגעתי לגן בשמלה חדשה. רקע לבן עם פרחים אדומים, כתפיות אדומות קשורות
על כתפי. אני זוכרת אותה ברורה ויפה, הייתי כל כך גאה.
אני עדיין מרגישה את העלבון… רחל הגננת קראה לי ואמרה:
"לילדה שהולכת שנה הבאה לכיתה א' בבית ספר דתי, לא מתאים ללכת עם שמלה
כזו". אני עוד שם, ב"למטה של הבניין", חשה עד עמקי נשמתי את
התמיהה, ההלם, העלבון.
בגיל צעיר מאוד בנות מתחנכות לדעת "מה
מתאים ומה לא", ללא קשר להתפתחותן המינית. באופן טבעי ילדה קטנה עסוקה
בצבעוניות של בגדיה, בשמחה שבהם. בתהליך חיברות מקיף היא מורגלת לקבל את סדרי
הצניעות הגדולים ממנה בכמה מידות. במקרה המתואר הילדה נפגעה מאוד, אך ייתכן
שהנזיפות הבאות שתשמע על אופי לבושה יתקבלו כמעשה טבעי הכלול בתפקיד המחנך. ההנחה
החינוכית היא ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות": ככל שהבת תפנים את ערכי
הצניעות מוקדם יותר, כך היא תקפיד עליהם יותר בבגרותה. אכן, במבחן המציאות מתברר
שיש יותר משמץ של אמת בקביעה זו, אך מאידך – ישנן בנות רבות שמחונכות לפי גישה זו
באופן קיצוני, ועל כן דווקא בועטות בכל ערכי הצניעות בתהליך התבגרותן.
בסיפור זה הגננת הייתה חרדית, ובאמת לפני
שלושים שנה חינוך מגמתי לצניעות היה בעיקר נחלתם של מחנכים חרדים, אך היום אין
הדבר כן. התפיסה החרדית שלטת גם בקרב מחנכים ומחנכות במגזר הדתי-לאומי, ועל כך כבר
דובר רבות.
בשנות היסודי והתיכון אני זוכרת את הגוף שלי כקשור בעיקר
לחטאים. העניין של "איך את מתלבשת", זאת אומרת צנוע או לא, היה נורא
חזק. זה היה כל כך חשוב וקריטי, שכל תשומת הלב למראה הופנתה לשם. לפני שהייתי
יוצאת מהבית הייתי מסתכלת על עצמי ובודקת האם אני לבושה באופן צנוע.
בכניסה לאולפנה שבה למדתי עמדה בכל בוקר היועצת – כאילו לומר
לנו שלום, אך בעצם כולנו ידענו שהיא שם כדי לבדוק אם אנחנו עם גרביים ארוכים. באמת
העסקתי את עצמי המון בשאלה, האם להקפיד על גרביים או לא: כשנכנסתי לאולפנה ידעתי
שאני מקפידה על שרוול "שלושת רבעי" – זה היה לי ברור אחרי תהליך שבו המדריכה
"חיזקה" אותי, אך עם הגרביים היה לי קשה. הרגשתי שיש לי עם זה הרבה יצר הרע,
ולא רציתי לחטוא. היה לי חשוב מאוד להיות בסדר. איפה היה הגוף שלי? השתדלתי
להסתירו. לא שמתי לב מה הוא כן, אלא בעיקר מה צריך לעשות איתו כדי להיות באמת
בסדר.
כל כך הרבה משקל ואנרגיה משקיעה נערה צעירה במחשבות
על גרביים ושרוולים נאותים. תשומת הלב מכוונת למבט החיצוני הממשטר, ומושג הצניעות
נתפס כמדיד לגמרי. במקרה זה שימשו היועצת והמדריכה שופר למסר הנוקב בדבר כובד
משקלו של לבוש הבת. מובן שהנחלת ערכי הצניעות מלווה באמירות כגון "כל כבודה
בת מלך פנימה", שנועדו כביכול להעצים את הבת, אך לאמיתו של דבר מעודדות אותה לצמצם
את נוכחותה. במקום יחס חיובי, מודע ואוהב לגוף, מודגש הצורך להסתיר אותו ולהיזהר
מחטאים. הגוף הוא אובייקט הנתון ליצר, ואשר על כן יש למשטר אותו, כפי שעושים ליצר
הרע.
העניין של ליהנות מהגוף של עצמי (אוננות) לווה תמיד בתחושה
קשה ביותר של חטא וייסורי מצפון עזים. חשבתי שזה ממש אסור מהתורה, שכל עבודת ה'
שלי לא שווה אם יש לי מחשבות כאלה. לא ידעתי אם זה חמור כמו שאומרים לבנים או לא,
ומובן שלא היה עם מי להתייעץ. הייתי לגמרי לבד. קיבלתי על עצמי שוב ושוב להפסיק את
זה, בין ייאוש לתקווה, בלא הצלחה.
תופעת האוננות בקרב בנות היא תופעה שכיחה שאינה
זוכה ליחס בחברה בכלל ובחברה הדתית בפרט (העובדה שאין שם אחר לתופעה מעיד על
השתקתה). לעומת "שמירת הברית" אצל בנים, הזוכה ליחס מופרז, אין מידע
נגיש לבנות על התופעה. היא מושתקת בבית ובחברה וגוררת בלבול, רגשות אשם וחרדה.
חוסר היכולת לשוחח על כך או לקבל אישור לנורמטיביות של התופעה מייצר גם בדידות
רבה.
מאוד אהבתי את הסמינריונים שהיו לנו בתיכון, אבל היום, כשאני
חושבת על זה, זה לא נראה לי הכי נורמלי. היינו חבורה של בנות שהתאהבה בשניים או בשלושה
מדריכים.
היה סמינריון אחד, בשמינית, שהוקדש לנושא "בינו
לבינה". המדריך הסביר לנו עד כמה חשובה הצניעות, ואז הוא הסביר "איך
הדברים עובדים אצל הבנים". הוא לא נרגע עד שהסביר שכשבן רואה בת הוא מיד
"מפשיט" אותה. הייתה לנו בת אחת שלא פחדה מכלום. היא שאלה אותו:
"רגע, עכשיו-עכשיו אתה מפשיט אותי?". היא לא עזבה אותו, וכמובן הייתה
מבוכה גדולה. הרגשתי שאני רוצה שהאדמה תקבור אותי.
מרוב רצון "לקדם" את עניין הצניעות,
לעתים ישנה החטאה גדולה. הלחץ להנחיל את הצניעות בכל מחיר יוצר תפיסה מעוותת של
המושג, כאילו מטרתה העיקרית של הצניעות היא להגן על הבנים מפני חטא. ניתנת
לגיטימציה למבט הגברי המפשיט, והאחריות להתנהלותם של הגברים מועברת לכתפיהן של
הבנות המתבגרות. וכמובן, ישנו העיוות הלא צנוע שבעיסוק הרב של גברים בעולם הצניעות
של הבנות.
אותה נערה אמיצה לא הסכימה לקבל את הקונספט הזה,
והתעקשה להפוך את הקערה על פיה. היא העבירה אל המדריך את המבוכה ואת האחריות,
וחידדה את הגיחוך ואת חוסר הצניעות האירוני שבהתייחסות הזאת לנושא בכלל ובמעמד כזה
בפרט. אותה נערה הייתה פעם חריגה ב"נוף". ההליכה בתלם וההישמעות לקול
המדריך או המחנך-יודע-כל שלטה בעולם הקלאסי של האולפנות (היום נדמה שהליכה בתלם בלא
שאלות מצויה בשמורות טבע…). המבוכה שהשתררה בכיתה מעידה על חריגותה של אותה
קריאה חתרנית בודדה.
לפני החתונה הלכתי לרופא לסדר את המחזור, והוא שאל אותי אם
אנו מעוניינים להמשיך ליטול אמצעי מניעה לאחר החתונה. חוץ ממבט מופתע שנתתי בו, גם
קצת ריחמתי עליו – על שהוא מסוגל בכלל לחשוב ככה כמו חילוני, אף על פי שהוא היה
רופא דתי. הייתי כל כך תמימה, כל כך בטוחה שמה שאני יודעת הוא נכון ומוחלט.
גם לאחר הלידה הראשונה, כשהאחות בטיפת חלב ציינה שלגיטימי
למנוע היריון ושהגוף יכול לנוח, לא התייחסתי אליה ברצינות. הרגשתי שהיא לא נשמעת
באמת לרבנים, ואולי לא כדאי לסמוך עליה. לאחר שילדתי שני ילדים מקסימים, אמרתי
לבעלי שאני רוצה הרבה ילדים, אבל גם לא הגיוני שאלד כל פחות משנה וחצי…
החלטתי לפנות לרבנית של היישוב שבו גרנו ולשאול אותה. הופתעתי
מתגובתה: "שאלה כזו לא שואלים לבד", היא פתחה. "זה עניין של שני
בני הזוג ושניהם צריכים לגשת ולשאול". "ומה אם באתי לבד?", חשבתי
לעצמי. "טוב", היא המשיכה. "זה לא פשוט. אבל אם בכל זאת רוצים, יש
כמה אפשרויות, אך כולן די בעייתיות. את חלקן רבנים מאוד לא אוהבים להתיר, חלק מאוד
לא טובות לשימוש. זה מאוד לא פשוט".
הבנתי שזה "מאוד לא פשוט", וכעבור פחות משנה ילדתי
את בתי המקסימה השלישית. אחרי הלידה תפסתי את עצמי. בעלי שאל את הרב אבל שנינו
החלטנו עוד קודם שכבר לא מעניין אותנו כל כך מה הוא יגיד, אנחנו נקבל את ההחלטה.
זה לא היה צעד מובן מאליו, הייתה שם התפכחות גדולה. התנערות מהביטחון שבלסמוך על
מישהו אחר. הבנו שזה לא מתאים לנו עוד.
במקום להיות קשובים לריתמוס הפנימי של הגוף
הנשי, הולכים בני הזוג לרופא המומחה כדי "לסדר את המחזור" לקראת החתונה;
זהו סימפטום לתהליך החיברות השליט, הבלתי מעורער.העברת האחריות למומחה משקפת חינוך
המפריד בינינו ובין גופנו, שכביכול זקוק כל הזמן למעקב, פיקוח והתערבות. העברת
האחריות לרופא נפסקת כאשר הוא מביא מסר המנוגד לעולמו של המומחה האחר, שחוכמתו
יקרה משל הרופא – הרב פוסק ההלכה.
אצל הזוג הצעיר בסיפור הידע נתפס כחד-ממדי – לא
תיתכן אפשרות להשתמש באמצעי מניעה בשלב זה. נראה שאף אחד בעצם לא שוחח איתם על
אפשרות זו עד כה. איש לא בדק את עולמם של בני הזוג, וגם הם עצמם לא חשבו על כך.
העברת האחריות למומחה בעל הידע נמשכה – בתחילה אף בלי לשאול, ובהמשך בשאילת
הרבנית, שהמחישה כי בעיני הזוג, קבלת החלטה בנושא כה אינטימי צריכה להיעשות על ידי
הרב (ש"אינו אוהב" פתרון זה או אחר). שליטת הרב בידע הייתה כה מוחלטת ומקובלת
על בני הזוג כתפיסת עולם, עד שגם לאחר שתחושת הבטן וההיגיון הפנימי שלהם הורו אחרת,
הם נענו לרוח שנשבה מבית הרב.
בכל זאת, בשלב מסוים התפתח תהליך של מודעות
עצמית והקשבה פנימית, ואלה התגברו על הרצון לפנות לדעת המומחים. בני הזוג קיבלו
החלטה עצמאית על הדבר היקר להם מכול. נראה שהיום הדברים השתנו, וגישתם של מרבית
הרבנים אינה כזו. גם תהליכי מודעות עצמית תופסים תאוצה. ובכל זאת, דרושה האזנה
עקבית, צנועה ומכובדת לרחשי הגוּפנֶפֶש בעיסוק בנושאים שבהם הוא כל כך משמעותי.
השנה הראשונה לנישואים הייתה די סיוטית. אחרי החתונה עברנו ליישוב
רחוק של ישיבת ההסדר שבה למד בעלי, ולאחר כמה שבועות נכנסתי להריון. היינו כל כך
צעירים… קשר בוסרי. היום אני מבינה עד כמה לא הכרנו את עצמנו; אפילו לא את הגוף.
את לא מכירה את הגוף, חווה אותו פתאום באינטימיות עם בן הזוג, ובום – הריון. רואה
במראה גוף משתנה ואני בתוכו… כל כך הרבה מתיחויות, בכי; רחוקה לגמרי מההורים,
המשפחה, החברות… הייתה תחושה חזקה של בדידות. עם החברות שהיו סביבי יכולתי לדבר
על המון נושאים וחלקן תרמו ותמכו מאוד, אך היה גבול ברור על מה לא מדברים. הכאב שב-ד'
אמות נותר פרטי וצורב. לא זיהיתי בסביבה מישהו שהביע נכונות לשמוע על הקשיים
האינטימיים.
לרוב,
התקופה הראשונה של הנישואים קשה מאד לשני בני הזוג, אבל על האישה עוברים הרבה
שינויים דרמטיים: כיסוי הראש, היחסים הראשונים, ההריון, הגוף המתעגל, הבחילות, החיים
החדשים, הלידה… עולמה מיטלטל. לכך מיתוספים במקרה זה שינויים רבי עוצמה: המעבר למקום
מגורים חדש ואחזקתו, השינוי במקום העבודה וההתרחקות מן ההורים. חייו של בן הזוג,
לעומת זאת, ממשיכים בשגרה, לפחות על פני השטח.
כאשר
אישה מגיעה למערכת יחסים כזו עם מודעות גופנפש נמוכה, היא נכנסת למעגל מושתק של
כאב ובדידות, בלי יכולת להכילם. חסרה לה היכרות בסיסית עם הגוף, שלעתים רק בוגרות
מגמה ביולוגית זוכות לה באולפנה. שוב נתפס הגוף על ידי האישה עצמה כאובייקט נפרד
המשתנה ומקשה על השגרה: "הגוף המשתקף במראה משתנה…" – זו לא אני
המשתנה. הביטוי "נכנסתי להריון" מעיד גם הוא על תפיסה כללית של ההיריון
כתהליך חיצוני ומנותק שנכנסים אליו. אין בסביבה איש או אישה המוכנים להיכנס באופן
חם, מלווה ומרגיע לאותן ד' אמות שהשחקן הראשי בהן הוא הגופנפש. הטאבו שהוכרז בשלב
הילדות על השיח סביבו נמשך, ומציק עוד יותר בשלב מטלטל זה של נישואים טריים.
***
ביקשתי לפתוח צוהר לעולם שלם של סיפורים שותקים
וכואבים שטרם הוארו באור יום; סיפורים שנשים סיפרו היום על כאבים ותיקים שמלווים
אותן שנים. מובן שהמציאות השתנתה, ובמקומות רבים צומחת מודעות בריאה לעיסוק חי
ונושם בנושאים אלה. בבתי ספר שונים מתגלה הכרה כזו מתוך התמודדות כנה עם מצוקה
גדולה וכאב; מתעוררת הבנה כי בירור נוקב של סוגיית הצניעות, מתוך עמדה של ענווה
והקשבה הוא צורך השעה. נדרש כמובן עוד חיזוק למגמה זו של שינוי בקרב נשים, בבתי
הספר התיכונים, היסודיים ובגני הילדים.
ההפרדה בין הרוח ובין החומר הייתה רלוונטית מאוד
בגלות, אך לא עוד. בארץ ישראל הגוף מקבל מקום מחודש בסדר ההייררכי המקובל; הוא
מואר ברוח של קדושה, ויכול להשתתף בעוצמה, באופן חי ומקודש בעבודת ה'. גם המיניות
הנשית, שהייתה מושתקת בגלות, תורמת בהתעוררותה את היצריות, החיוניות והיצירתיות
שבעבודה הרוחנית. אישה שאינה מחוברת למיניותה מנותקת מכוחות החיים שלה, מתנועת
הנפש הקיומית. הגבולות הרוחניים שלה עשויים להיות מצומצמים בהיותם מופרדים מן
הגוף.
אכן, יותר ויותר נשים דתיות וחרדיות לוקחות
לעצמן את החירות ליהנות מגופן ברבדים שונים, וגופן משיל עוד ועוד שכבות מבגדי
גלותו. חדירתו של עולם הניו-אייג' לחברה הדתית אפשרה לרוח חדשה לנשוב, לשובב
ולהחיות את הגוף מתרדמת גלותו החשוכה. בשר הקודש מפשיר מקיפאונו ורוח אלוהים ממללת
בו.
בתור מנחה בתוכנית "דבורה" להעצמת
נערות של ארגון "קולך", אני נכנסת בפעם הראשונה לכיתה, ולרגע מתבלבלת:
האם הן זקוקות להעצמה? אני רואה נערות משוחררות, חיוניות, מודעות לעצמן ויודעות
לעמוד על שלהן… הן כלל לא דומות לאופן שבו אני זוכרת את עצמי בגילן. אולם
בהשתהות נוספת מתגלים חללים שלמים שעדיין אינם מטופלים. הפער הגדול בין התרבות
החילונית והעולם הדתי יוצר אצל בנות בלבול בהקשר של גופן: מחד – תרבות חילונית שמציבה
את הגוף במרכז ומשדרת מסרים אלימים, כפייתיים ובלתי פוסקים על אודותיו; מאידך –
תרבות דתית שלעתים רבות מטשטשת ומעלימה את הגוף. חלק מן הבנות הכריעו לטובת החינוך
הדתי, מתוך נאמנות מוקפדת לכללי ההלכה, וחלקן אימצו קודים חילוניים בתפיסת הגוף
שלהן. בתווך נמצאות אלו המתנודדות בין שתי האפשרויות או משלבות אותן – אם בכאב
ובלבול, אם בהרמוניה.
מתוך הרצון להתמודד עם סוגיות אלו נולדה התוכנית
לנשים "עבודה שבגוף", שתיפתח אי"ה בשנת הלימודים הקרובה בבית המדרש
"מתן" בירושלים. מתוך שאיפה להצמיח בקרב נשים עבודת ה' הנובעת מעמקי
הגוף והנפש, שולבו בתוכנית עבודת גוף מודעת עם תחומי ידע שונים הקשורים לגוף
ומכוננים את היחס אליו. התוכנית בנויה מבוקר שבועי ובו עבודה תנועתית, מפגשים עם
מומחים בתחומים שונים הקשורים לגוף (רפואה, הלכה, סקסולוגיה, מיניות ופריון,
יצירה), ועבודה סדנאית הכוללת לימוד ושיח בצד עבודת מודעות לגוף-נפש-רוח היהודית.
עבורי, היכולת ליצור תפיסת עולם יהודית מקורית
הרואה בגוף חלק מעבודת ה', היא בשורה אמיתית בדור הגאולה האישית. יותר ויותר נשים
וגברים נגאלים ממרכזיותן של השפעות חיצוניות, תוך חיבור לציר הפנימי המכוון את
הדברים למקומם הטבעי. זהו אותו ציר אנכי הקיים בתוכנו ומחבר שמים וארץ. בזכותו אנו
מברכים בבוקר "ברוך זוקף כפופים".
